כמו בכל מערכת בחירות, כך גם הפעם: במשך שלושה חודשים שומעים את הפוליטיקאים נשבעים אמונים לאידיאולוגיה, לרפורמות, לדאגה לרעב, לחלש ולאומלל ומבטיחים שינוי מקצה לקצה ביחסי דת ומדינה, בהון־שלטון, בתות־לימון. ובדיוק יום וחצי אחרי סגירת הקלפיות הם משחררים מעט את העניבה החונקת - ומצטרפים לקטטה ההמונית על התיקים והתפקידים.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרי על זה תקום ותיפול הקואליציה. הנאמנות לממשלה אינה נמדדת על פי דרך או על פי קווי היסוד, אלא רק על פי הכיסא. כשייגמר בעוד כמה שבועות הסחר־מכר המביש, אך הבלתי נמנע, ייקבע מדד היציבות של הממשלה הבאה על פי שיעור שבעי הרצון ביחס למאוכזבים. ומה לגבי כל ההבטחות? אל דאגה, הן ישובו אלינו בעוד כמה שנים, במערכת הבחירות הבאה.
הישג הליכוד בבחירות עשוי לאפשר לראש הממשלה להשאיר הפעם נכסים אסטרטגיים בידי מפלגת השלטון, בייחוד לאור העובדה שלא היה צורך בחיזור אחרי המפלגות כדי שיואילו להמליץ עליו בפני הנשיא. עם קבלת המנדט נתניהו חופשי לכאורה לחלק את התיקים והתפקידים כראות עיניו. אלא שהקואליציה המסתמנת תלויה על חודה של מפלגה. מלבד ליברמן - שגם אם לא יצטרף מלכתחילה או יצטרף ולאחר מכן יפרוש, תישאר לנתניהו קואליציה של 61 - כל שאר השותפות יכולות להפיל את הממשלה בכל רגע. לכן יש צורך לשמור על כולם מרוצים. במילים אחרות: למרות 30 המנדטים של הליכוד, על נתניהו לחלק בנדיבות תיקים לשותפות האחרות.
נאמן להתחייבותו לפני הבחירות, נפתלי בנט הוא אכן השותף הראשון שזומן לפגישה עם נתניהו. בנט נמצא במצב הרגיש ביותר בממשלה הבאה: ראשית, כי מבחינתו אין קואליציה אחרת, אלא רק כזו שבראשה עומד נתניהו. שנית, מכל השותפות, הבית היהודי היא היחידה שמנהלת סדרים דמוקרטיים. בניגוד לישראל ביתנו, לכולנו ולסיעות החרדיות, לא רק על פי היו"ר יישק דבר.
אבל בנט הגיע לפגישה בתיאבון גדול. בעוד ציבור בוחריו, אנשי הציונות הדתית, נאנק תחת תשלומי הורים לישיבות תיכוניות ולאולפנות; בעוד המכינות הקדם־צבאיות - שתלמידיהן הצביעו בהמוניהם לבית היהודי - כמעט קורסות; ובעוד ישיבות ההסדר זקוקות לסיוע כספי דחוף - נראה בנט כמעדיף לדאוג לתדמיתו שנפגעה מעט בזמן הבחירות, ולהתמנות לשר החוץ.
תפקיד שר החינוך, שמאז ימי זבולון המר היה פיסגת השאיפות של המגזר, ממש לא קורץ לבנט, שמעדיף היה לפזז מאולפן פוקס ניוז לשידור ב־CBS באנגלית רהוטה. אף ששנים רבות מאוד עברו מאז הפעם האחרונה שהמפד"ל שלטה במשרד החינוך, עד היום זוכרים זקני המפלגה את התקופה ההיא כפריחתה של הציונות הדתית ואת השפעתה החיובית הרבה על הציבור הישראלי כולו.
למרות חזרתה של הבית היהודי במהלך מערכת הבחירות למקורות (כלומר לרבנים, לראשי הישיבות ולמכינות) בעקבות פרשת אלי אוחנה ונגיסת אלי ישי במנדטים של המגזר, בנט עצמו לא נטש את רעיון ההנהגה של כלל הציבור. בעיני רוחו הוא עדיין רואה את עצמו כמנהיג המחנה הלאומי ביום מן הימים, אי שם אחרי עידן נתניהו. תיק החוץ הוא בהחלט מקפצה לשם; החינוך, בעיניו, קצת פחות, שכן ישאיר את בנט בנישה המגזרית. הרי מאז נכנס לפוליטיקה הוא מנסה לשמור נגיעה מהמשבצת הזו.
מלבדו, ראשי המגזר ורבניו רואים את הדברים אחרת. במבט לאחור רבים מהם מתגעגעים לתקופה של דניאל הרשקוביץ וזבולון אורלב. עם שלושת המנדטים שהיו להם אז השיגה המפד"ל הרבה יותר למגזר מאשר 12 המנדטים בקדנציה החולפת. בנט הביא איתו לממשלה את לפיד, שקיצץ בבשר החי של הישיבות.
בימים האחרונים מפיצים אנשי בנט מסר כאילו נתניהו עומד להתכחש להבטחתו ולהותיר את המפלגה מחוץ לממשלה כדי לסגור עיסקה עם הרצוג. איילת שקד אף דיברה בגלוי על האפשרות שימצאו את עצמם באופוזיציה. "נהיה אופוזיציה לוחמת", התחייבה. ספין ממשלת האחדות של בנט - שכבר נכשל כישלון חרוץ במערכת הבחירות, כשעשרות אלפי מצביעי הבית היהודי האמינו דווקא לנתניהו כי פניו לממשלת ימין והעדיפו להצביע הפעם ליכוד - חוזר, אולם הפעם לשם מטרה אחרת: לכסות על שאיפתו להתמנות לשר חוץ.
ההערכה היא כי נתניהו, שמעוניין לסגור עניין עם ליברמן בחוץ ולהותיר את יעלון בביטחון, יניח בפני בנט חבילה נדיבה שכוללת את כל מה שחשוב לציונות הדתית: חינוך, אולי אפילו בגירסתו המורחבת - כולל התרבות, המדע והספורט, שנלקחו מהמשרד במהלך השנים; משרד ביטחון הפנים עבור איילת שקד, כפי שביקשו בקמפיין, או הבינוי עבור אורי אריאל. או לחלופין, תיק החקלאות - כולל שליטה על החטיבה להתיישבות. נוסף על כך, נשקלת האפשרות למנות שר דתות מהליכוד ושני סגנים - אחד מהבית היהודי ואחד מש"ס. אם אכן כך יוצע, בנט יתקשה כנראה לעמוד בלחץ של חברי מפלגתו. מה גם שתיק בכיר כמו החוץ עלול לגרוע תפקיד שר עבור חברי המפלגה, ומלבד עצמו, בנט מייעד לתפקיד שר גם את אורי אריאל וכן את איילת שקד.
אם יצליח נתניהו לסגור עם בנט, המצב עם שאר המפלגות כבר נראה די פשוט: האוצר לכחלון, הביטחון ליעלון והחוץ לליברמן. דרעי יקבל את תיק הפנים, ליצמן את הבריאות וגפני את ראשות ועדת הכספים.
מימין לשמאל: דרעי, שטייניץ, רגב וארדן
הגיע זמנם של הצעירים
כלקח מהממשלה היוצאת, נתניהו מעוניין כי בפורום הביטחוני המצומצם ביותר יהיו כמה שפחות חברים ממפלגות אחרות. הסיבה לכך פשוטה: במבצע צוק איתן, בזמן הכי רגיש שאפשר, עסקו בנט וליברמן בתקיעת מקלות בגלגלי הממשלה, בעיקר על מנת לרצות את המצביעים הימנים. ליברמן פירק את הסיעה המשותפת עם הליכוד בטענה שישראל מבליגה, שעות ספורות לפני שצה"ל החל בירי מאסיבי לעבר יעדים ברצועה. כמה ימים אחר כך כינס מסיבת עיתונאים, שבה קבל על כך שאין כניסה קרקעית לעזה. אלא שבין ההודעה על מסיבת העיתונאים בבוקר ועד לקיומה אחר הצהריים צה"ל כבר היה בפנים לצורך מבצע המנהרות.
על הפוליטיקה של בנט במהלך צוק איתן כבר דובר רבות. ראש ממשלה בזמן פעולה צבאית מורכבת זקוק לגיבוי של שריו, לא לפוליטיקאים שחושבים, בזמן שהתותחים רועמים, על קמפיין הבחירות הקרוב.
התיק השני החשוב לנתניהו שיישאר בידי הליכוד הוא המשפטים. רק הקטסטרופה שהותירה אחריה ציפי לבני במשרד הזה הבהירה לראש הממשלה עד כמה מדובר בצומת אסטרטגי, לא רק מבחינה משפטית ומבחינת קביעת אופי בתי המשפט ומינוי השופטים, אלא בעיקר פוליטית.
שר המשפטים הוא גם יו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה. בדרך כלל כשמתחיל תהליך התפוררות של ממשלה מכהנת, הדבר בא לידי ביטוי קודם כל בכנסת. כשהצעות חוק ממשלתיות מתחילות להיתקע, והצעות חוק פרטיות שלהן מתנגדת הממשלה עוברות באין מפריע, זה בדרך כלל סימן לתחילת הסוף. עד כה הקפיד נתניהו לשלוט היטב בזירה הזו באמצעות שני מינויים מכריעים: יו"ר הקואליציה ויו"ר ועדת הכנסת. זאת נוסף כמובן על יו"ר הכנסת עצמו, שבאופן מסורתי מגיע ממפלגת השלטון. ועדת השרים לחקיקה נחשבה עד כה לתחנה זניחה יחסית בדרך, שבה ראש הממשלה ממילא מכתיב את הטון. עד שבאה ציפי לבני.
בכישרון לא מבוטל הפכה לבני ועדה ממשלתית שגרתית, עבשה וצפויה למפעל לייצור מוקשים פוליטיים נפיצים וקטלניים. במקום לשמור על יציבות הממשלה אשר בה היתה שותפה, לטרפד חוקים פרטיים בלתי רצויים ולחייב את הקואליציה ליישר קו עם החלטותיה, גילגלה לבני פעם אחר פעם את החוקים הבעייתיים ישירות לפתחה של הכנסת, סיכסכה בין מרכיבי הקואליציה והותירה אחריה, כפי שהתרגלה לעשות במפלגות הרבות אשר שימשו עבורה אכסניה רגעית, אדמה חרוכה, בוקה ומבולקה.
לכן תיק המשפטים יישאר הפעם, ככל הנראה, בידי הליכוד. המועמד הטבעי לתפקיד הוא יריב לוין, שצפוי להתמנות לראשונה לשר בממשלה. לוין הוא בדיוק ההפך מלבני: בעל תבונה, חריף, עם משנה סדורה, וככל הנראה גם כישורי ביצוע. אם אכן יתמנה לתפקיד, אין ספק שמערכת המשפט לא תשקוט על שמריה. גם כיו"ר ועדת השרים לחקיקה וגם כשר המשפטים, יידע לפרק את כל המוקשים בזמן ולמנוע משברים עוד לפני שהם מתרחשים. בשל יכולותיו הפוליטיות בחר ראש הממשלה למנות את לוין לחבר בצוות המו"מ של הליכוד.
לצד לוין מונה גם זאב אלקין, שגם הוא צפוי להתמנות לראשונה לשר. כמי שהגיע מתחום החינוך, הוא מועמד מתאים לשר החינוך. זאת אף שראש הממשלה ודאי היה מעדיף שאלקין יהיה יו"ר קואליציה נצחי בשל מוחו האנליטי ויכולתו לחשוב תמיד שניים־שלושה מהלכים לפני היריב, כמו שחקן שחמט מחונן. אולם ראש הממשלה, שעד כה נמנע מלמנות את אנשי הדור הבא של הליכוד לשרים, מבין שהפעם הגיע זמנם של הצעירים.
אלקין לא היחיד בליכוד המעוניין להיות שר החינוך: גם ציפי חוטובלי מועמדת לתפקיד. חוטובלי אמנם הגיעה רק למקום ה־20 ברשימה, אולם ספק אם יש מי שתרם לקמפיין הבחירות של הליכוד יותר ממנה.
ארבעה מנדטים עברו מהבית היהודי לליכוד. כולם עשו זאת בשל המסר החד של ראש הממשלה כי שלטון הימין בסכנה. אולם בעוד בבית היהודי ניסו לקעקע את המסר ולטעון כי אחרי הבחירות נתניהו ילך שמאלה, הצמיד אליו נתניהו את חוטובלי וחדר באמצעותה למעוזי הציונות הדתית המובהקים ביותר. הפעולה הוכתרה בהצלחה כה גדולה, עד שאפילו האתרים המגזריים המובילים "סרוגים" ו"כיפה" החלו לפרסם מאמרים תומכי ליכוד על חשבון הבית היהודי.
גם גילה גמליאל מיועדת לתפקיד שרה, בתור מי שהובטח לה כבר בפעם הקודמת להתמנות, אך הסיטואציה הפוליטית לא איפשרה זאת. כבר פעמיים היתה גמליאל סגנית שר, וכעת היא רואה הזדמנות פז לשדרוג.
מירי רגב אמרה אמנם בראיון לפני הבחירות כי אם לא תיבחר כשרה, היא מתכוונת לעשות לנתניהו "הפיכה". לא בטוח שהדברים מקרבים אותה לתפקיד הנכסף. מצד אחר, רגב היא האישה הראשונה בליכוד שהתברגה לחמישייה הראשונה. מצד שלישי, גם דני דנון היה בפעם הקודמת בחמישייה הראשונה, אולם לשר דווקא לא מונה. סגנית שר הביטחון נשמע כמו תפקיד שהולם את רגב: כמי שהיתה דוברת צה"ל היא מכירה היטב את המערכת, והדבר יהיה עבורה בבחינת שדרוג שכן עדיין לא היתה אפילו סגנית שר.
ואם תיק החוץ יישמר לליכוד, מי שככל הנראה יזכה בו יהיה גלעד ארדן. כבר בממשלה הנוכחית ביקש ראש הממשלה להעניק לארדן את התפקיד הבכיר ביותר שאפשר מלבד תיק הביטחון, ומינה אותו לשר החבר בקבינט המדיני־ביטחוני. עם התפטרותו של גדעון סער, העביר לו את תיק הפנים. נראה שלארדן, אם משרד החוץ לא יהיה בידי הליכוד, כבר אין לאן להתקדם. אולם בליכוד מעריכים שאם יוצע לו תיק החינוך, יסכים להתמנות לתפקיד, אף שאין מדובר בקידום של ממש ביחס למשרד הפנים. ארדן לא יסכים, כך ההערכה, להתמנות לשר המשפטים; לפני שנתיים הוצע לו התפקיד, וסירב. יעלון מקדים את שאר שרי הליכוד בשל דרגותיו הצבאיות, אולם מלבדו יקדים ארדן את שאר שרי הליכוד בשל מעמדו. ארדן מקובל הן על נתניהו, הן בליכוד והן בציבור הכללי.
השאלה היא את מי נתניהו ירצה לצידו סביב שולחן הממשלה - את נאמניו שהלכו איתו כברת דרך, כשבמקרה זה די להזכיר את אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, צחי הנגבי ואחרים - או שיעדיף למנות אנשים דווקא על פי פוטנציאל הנזק שיכולים לגרום אם לא ימונו, דוגמת מירי רגב, דני דנון וחיים כץ? הערכה נוספת בליכוד היא כי ישראל כץ יעדיף קדנציה נוספת כשר התחבורה על פני מעבר למשרד אחר באותו דרג.
מימין לשמאל: לוין, גמליאל, אדלשטיין והנגבי
ראש חולה למיטה בריאה
אחד הגורמים המבקש להיות דומיננטי, ואולי אף מכריע, בסוגיית הרכב הממשלה הבאה הוא האיש מהבית הלבן. מאז נודעו תוצאות הבחירות, לא עבר יום בלי שאובאמה או אחד מאנשיו ישתלח באופן חסר רסן נגד ראש הממשלה. הדברים כבר יצאו מפרופורציות עד כדי כך, שגם בשמאל הישראלי - הידוע בחיבתו להצטרף לכל דבר ביקורת נגד נתניהו - חוששים הפעם להביע תמיכה בדברי אובאמה או לנצל את דבריו כדי לתקוף את ראש הממשלה. אובאמה תוקף, ובוז'י הרצוג שותק. ראש הסגל בבית הלבן משגר חצים, ולבני מגמגמת.
זה לא רק כי אובאמה מגזים ברטוריקה ובהאשמותיו, אלא גם כי השמאל כבר עייף. רק עכשיו יצא חבול ומושפל ממערכה קשה ומתישה, שבה טענו דובריו בין השאר כי נתניהו גורם לנזק בלתי הפיך ליחסי ישראל־ארה"ב. שלושה חודשים הם קוראים ומתריעים בכל פינה ובכל אתר כי כך יהיה, אבל כעת - כשנראה שתחזיותיהם התגשמו אחת לאחת - תש כוחם מלדבר.
האמת היא שהסיפור הנוכחי הוא לא יחסי ישראל־ארה"ב, ואפילו לא יחסי נתניהו־אובאמה. הסיפור הוא סיפורו של נשיא מעצמת־על, מתוסכל וכעוס אחרי קדנציה וחצי רצופות כישלונות במדיניות פנים, ובעיקר במדיניות החוץ, שהיה משוכנע - על סמך קטעי עיתונות ישראליים שתורגמו עבורו - כי המהפך קרוב מאי פעם. בימים אלה ממש חוקר הסנאט ממצאים, שלפיהם הורה אובאמה לסייע למועמדותו של הרצוג באמצעות כספים פדרליים מתקציב מחלקת המדינה.
כעת מנסה אובאמה בכל כוחו להכניס לממשלת נתניהו הבאה את הרצוג ולבני, או גורם "מתון" אחר, והוא מקווה שבסיוע התקשורת ומובילי דעת הקהל בארץ, שיפעילו לחץ במקומות הנכונים, נתניהו ישתכנע ששווה לו לעשות זאת ויקים ממשלת אחדות.
לפחות נכון לעכשיו, זה לא עומד לקרות. הסיבה פשוטה למדי: הכנסת מפלגת העבודה או יש עתיד לממשלה הנוכחית, במקום אחת מהשותפות הטבעיות, היא ההבדל בין ממשלה שמחזיקה שנה וחצי־שנתיים לממשלה של ארבע שנים. עם כל הכבוד לגחמותיו של הנשיא, הכנסת העבודה לממשלה כמוה כהכנסת ראש חולה למיטה בריאה. יפה שאובאמה מעוניין שהרצוג ולבני יהיו בממשלה, אבל העם בישראל מעדיף אותם דווקא באופוזיציה. אם התוצאה היתה צמודה היה אפשר לדבר על שיתוף פעולה, ובמקרה של שוויון בין הגושים - אולי אפילו על רוטציה. אולם לפער שנוצר אחרי הבחירות בין הליכוד לעבודה, ובין הימין לשמאל, יש רק משמעות אחת - הימין לשלטון, השמאל לאופוזיציה.
ממש לא נעים לראות את מפקדה העליון של המעצמה הגדולה בעולם מטיח האשמות כה קשות, המציגות בין השאר את נתניהו כמי שלא דובר אמת. אף שנציגי המגזר הערבי, שעשרות מהם הגיעו לביתו, קיבלו את התנצלותו על האמירה ביום הבחירות בדבר הארגונים שמסיעים המוני ערבים באוטובוסים לקלפיות, אובאמה מצידו לא שוכח ולא סולח. היה עדיף שלא כך יהיה. לארה"ב ולישראל לא רק אינטרסים משותפים, אלא גם ערכים וחזון משותפים, שהחלו לפני אובאמה וימשיכו אחריו. הרי לא אזרחי ישראל הם שבחרו מי יישב בבית הלבן, כמו שלא הבית הלבן הוא שמרכיב עכשיו את הממשלה הבאה.
ההאשמה המגוחכת ביותר היא זו שגרסה כי ישראל ריגלה אחר המשלחת האמריקנית בשיחות הגרעין. גם אם ישראל אכן השיגה מידע, אולי זה כי היא מרגלת אחרי נציגי איראן ולא ארה"ב? בכלל, מלבד ארה"ב, חמש מעצמות נוספות משתתפות בשיחות הגרעין. אולי אחת מהן - נגיד צרפת - מעבירה חומר בצורה מסודרת על הנעשה בשווייץ, בלי שום ריגול? אובאמה אולי רוצה ממשלת אחדות, אולם האווירה שהוא יוצר רק מרחיקה את האפשרות הזו אף יותר. ככל שהשותפים בימין יחששו מכניסת העבודה, כך ימהרו יותר להבטיח את מקומם.
משחקים עם האמת
השמאל והפרשנים השונים בתקשורת כבר ביזבזו את כל התחמושת שלהם בבחירות. לא רק שהם כמעט לא מדברים כאמור על מתקפת אובאמה, אלא שאפילו על סיפורי מני נפתלי - שרק לפני שבוע־שבועיים נחגגו בראש חוצות ובראש הכותרות - הם כבר מעדיפים לוותר. וזה כולל את הסיפור הפיקנטי, שהיה יכול להיות מדהים לו היה נכון, על גמיעת שלושה בקבוקי שמפניה בכל יום על ידי רעיית ראש הממשלה. עיזבו אותם מכל זה, רק תנו להם לשקוע כעת ביגונם ולהתאושש לקראת המערכה הבאה בעוד כמה שנים.
בעוד הממשלה החדשה קורמת עור וגידים, אך טבעי כי בצד השני תתנהל הפקת לקחים רצינית לבדיקת הכישלון הקולוסאלי. אולם כשבוחנים את השיח שמתנהל שם, קשה שלא להבחין שאיש מהם ממש לא בכיוון.
כישלון השמאל בבחירות נובע בראש ובראשונה מהעובדה שבמקום לעדכן את משנתו המדינית - שאיתה רוב הציבור לא מזדהה בשל עשרים שנים רצופות כישלונות: מאוסלו, דרך ההתנתקות ועד הקפאת הבנייה - מרכזים בו מאמצים אדירים בגניבת דעת ובמרקחות פוליטיות מפותלות ונכלוליות. זה כולל הקמת מפלגות "מרכז" שיגנבו קולות מצד לצד, שימת דגש על העניינים החברתיים במקום המדיניים וניסיונות חוזרים ונשנים להנדס את המציאות הפוליטית, בסיוע התקשורת, בפרשנויות שקריות ובבניית קואליציות מדומיינות ובלתי ישימות.
אחד השקרים הגדולים של בחירות 2015 גרס כי להרצוג תהיה אפשרות להרכיב קואליציה אם המחנה הציוני יהיה גדול יותר מהליכוד. האמת היא אחרת: גם לו תוצאות הבחירות היו נקבעות על סמך הסקרים שפורסמו בסוף השבוע האחרון שלפני פתיחת הקלפיות - כלומר, פער של שלושה מנדטים לטובת הרצוג ולבני - עדיין המנצח היה נתניהו. גם בתוצאה כזו הקואליציה שלו היתה יציבה והומוגנית יותר מזו של הרצוג ולבני, שהיו צריכים לחבר את לפיד עם החרדים ואת ליברמן עם זהבה גלאון.
בינתיים, התגלו פעולות נוספות שנעשו ביום הבחירות ושסייעו להכרעת הכף. זמן קצר לפני הבחירות הסתמנה והלכה העיר אשדוד כעיר שתבשר על בוא המהפך. אלא שעיר שבה שיעורי התמיכה בליכוד גדולים מאוד בדרך כלל הפכה לעיר אדישה, ואולי אף עוינת כלפי אנשי המפלגה. ימים ספורים לפני הבחירות היה אמור נתניהו לנאום בכנס בעיר, אולם האירוע בוטל ברגע האחרון מחשש למיעוט משתתפים.
מי שזיהה את הרגע שבו יש לעשות מעשה כדי להציל את המצב הוא יוסי דגן מקבוצת "הליכוד שלי" מיהודה ושומרון. לצד ראש מועצת השומרון חבר הליכוד גרשון מסיקה ועמיתיהם לקבוצה, פשטו כולם ביום הבחירות על אשדוד, עברו מדלת לדלת - כ־15 אלף דלתות בסך הכל - ושיכנעו תושבים לבוא ולהצביע. זה עבד. הליכוד ניצח באשדוד בענק, יותר מפי שניים מהמפלגה הבאה בתור - ישראל ביתנו.
15 שניות של תהילה
לעמיר פרץ היו תוכניות כיו"ר הכנסת הזמני: לבטל את הפגרה, לקיים דיוני מליאה בכל יום, ואף לעמוד בראש טקס הדלקת משואות ביום העצמאות. אבל נראה שכל תוכניותיו השתבשו. ביום שלישי תישבע הכנסת החדשה. בשעה 16:00 יתמנה עמיר פרץ, שהוא ותיק הח"כים, ליו"ר הכנסת הזמני. אלא ששעות ספורות לאחר מכן בכוונת הקואליציה להביא לאישור הכנסת את מינויו של היו"ר היוצא יולי אדלשטיין לקדנציה נוספת. כך חלפה, ככל הנראה, תהילת עולם. ¬
צילומים: אי.אף.פי, דודי ועקנין, אורן נחשון, גדעון מרקוביץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו