המלקוש שליווה אותנו כל הדרך לדרום הארץ השבוע סוגר חורף סוער למדי במציאות הישראלית. סוגר לא רק את מזג האוויר שהופך קיצוני משנה לשנה, אלא בעיקר את מערכת הבחירות שעברה עלינו. מערכת בחירות שעל פי מה שנאמר לנו, קיטבה עוד יותר את העם היושב בציון. שלטי הבחירות פזורים לצד הדרך, והפרצופים המחויכים, שנמחצים תחת גלגלי המשאיות שחוצות את הכבישים בואכה פסח 2015, מזכירים את מה שעבר כאן בחצי השנה האחרונה. עבר, ואולי אף נשכח.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התחנה הראשונה שלנו היא מושב הודיה, שהוקם על ידי הקהילה ההודית שהתיישבה במקום עם הקמת המדינה. אחר כך הגיעו לכאן עולים חדשים מפרס, ממרוקו ומתימן. המצב הסוציו־אקונומי הנמוך בו קישר אליו לאורך השנים בעיקר כותרות שעסקו במשפחות פשע.
אף על פי שהמושב הוותיק נמצא בטבורו של חבל לכיש, חמש דקות מאשקלון, הסיפורים ששומעים בו הם בעיקר סיפורים שמביאים זווית נוספת על החברה הישראלית: החקלאות שגוססת לאיטה, כור ההיתוך שעתה אולי אפשר להודות בכך שכשל, ובעיקר אותו קיטוב בין פריפריה למרכז. אבל ככל שהמשכנו בנסיעה אל עומקו של היישוב, כך נשמט במהרה כל מה שהיה יכול לשרת את הפסימיות שהבאנו עימנו כמטען מגדות הירקון.
משפחת חביביאן הגיעה ארצה מפרס אי שם במחצית המילניום הקודם. באזור הכפרי שבו גדלו אליהו ושולה הם עסקו בחקלאות. כשהגיעו ארצה, העניקה להם המדינה הצעירה חממה במושב ואיחלה להם בהצלחה. היה משהו בחממה הזאת שיגדיר את המשפחה גם בדור הבא.
"אני מבין שהרצון של המדינה היה טוב, אבל האנשים הללו לא ראו חממה מימיהם, לא ידעו מה עושים בה והלכו והסתבכו. המדינה כרתה בור לאנשים הללו", אומר בועז חביביאן, עוד מעט בן 40, שממשיך לשמור על השדה שקיבלה המשפחה.
שבעה ילדים הביאה שולה, שבגיל 70 תווי הפנים העדינים שלה מספרים סיפור של מדינה שלמה. הם ניסו להתחמק מהחקלאות, אבל בועז, אגרונום במקצועו, התאהב בעגבניות. במשפחה לא ידעו אם לצחוק או לבכות. זה לא סוד שהשדה שמאחורי הבית מסמן אולי את הכישלון הגדול ביותר של המשפחה: את הקפיטליזם שנחת בכל מאודו על החקלאים בדרום הארץ, את הריסוס שגרם למחלתו של האב ובעיקר את הקריסה הכלכלית של המשפחה.
אבל בועז, שבחזותו החיצונית הוא ללא ספק הצבר המודרני, זה שעמוס עוז עשה ממנו קריירה, לקח על כתפיו את המשפחה בגיל 16 וחזר לשדה: "היום אני יכול להגיד שאז זה היה סיפור של הישרדות, אולי היום כבר אפשר לקרוא לזה בשם אחר".
בועז מפחד לקרוא לזה הצלחה, אבל עם האישה שאיתו, מיכל, משק חביביאן הוא היום משק אורגני שנמצא בפריחה, ושמשלח בכל שבוע ארגזים מלאי כל טוב של ירקות ופירות אורגניים לרחבי ישראל.
מה שהחל כטרנד של המעמד הבורגני הפך שם נרדף לבריאות. האהבה בין מיכל לבועז פרחה בעקבות שידוך שעשתה החברה הכי טובה, ובשש השנים האחרונות הם הביאו לעולם ארבעה ילדים, שמתרוצצים בין הבית ובין השדות.
מיכל חלמה בכלל להיות שפית, בועז רצה להוכיח לכולם שלצאת לשדה בטרקטור בשלוש וחצי לפנות בוקר אולי מעורר גיחוך בחברה שבה אנחנו חיים, אבל הוא האמין שאם ילך אחר הלב הוא יצליח.
לאט־לאט המשפחה התחברה וחזרה לשורשים. אח אחד עובד איתו במשק, חלק מבני המשפחה עוזרים בראיית החשבון, וכך הלאה. אפשר לנסות לתאר את הטעם הבלתי נשכח של הפירות והירקות שאכלנו באותו בוקר שבו ביקרנו אצל המשפחה, אפשר גם לדבר על העסק הקטן הזה, שכנגד כל הסיכויים מצליח לשרוד בענף הנמצא בקשיים אינסופיים, ובעיקר עסק שנמצא רחוק כל כך ממקור ההתרחשות.
אבל את זה אולי נשאיר למדורי האוכל שגילו את המקום ונוהרים אליו כדי לפרגן. מיכל, זאת שלמדה בישול בצרפת ועכשיו מלווה אותנו בין הקולרבי לעגבניות השרי, מבקשת לציין דבר אחד: "אתה עובר הרבה דברים כשיש לך עסק כזה, וההיסטוריה של המשפחה הזאת רצופה בסיפורים כאלה ואחרים, אבל מה שהתרחש כאן בצוק איתן הוא משהו שלא חווינו אף פעם, וחשוב לי להגיד אותו. כמות המשפחות מאזור המרכז שהזמינו ארגזים מאיתנו היתה מרגשת. זה לא שאנחנו לא נפגשים עם הישראלים היפים מדי שבוע. יש לנו קהילה שמקבלת את המשלוחים שלנו ומבקשת בקשות ומתנהל דו־שיח עם הלקוחות, אבל בצוק איתן כמות ההזמנות רק הלכה וגדלה. היו כאן אזעקות כל הזמן, אבל המשכנו לעבוד עם העובדים הזרים בשדות. אף אחד לא הלך, כי היינו צריכים לספק את ההזמנות. זה היה רגע מאוד מרגש עבורנו".
לפני שאנחנו נפרדים, שולה מלווה אותנו לאוטו ומבקשת להבהיר נקודה: "אתה רואה איפה הילדים האלו גדלו, תמיד לא היה כאן קל, והיו פה הרבה ילדים שלפעמים לא הלכו בדרך הישר. אבל אני תמיד התעקשתי, גם כשהייתי נוסעת עם הסל שלי למכור פרחים וחוסכת לירה ללירה, שיהיו ישרים, שיתרמו למדינה, וכל השנים הללו הילדים תמיד שירתו והיו במלחמות, פעם בלבנון ופעם בצוק איתן. אבל עד כמה שהיה קשה, תמיד השתדלתי שלא יהיה חסר והסברתי להם שמי שהולך ישר בסוף מגיע".
היא מספרת על בנה יאיר, שהיה מפקד סיירת צנחנים, ובשמונה השנים האחרונות דאג לה ללילות חסרי שינה, פעם בגבול הצפוני של המדינה ופעם בגבול הדרומי, אבל תלונה אחת לא נשמעת מפיה. גאוותה יוצאת על כך שהיא כלל לא זוכרת את מספר הנכדים שיש לה, ורק לאחר ספירה היא מגלה לנו שהיא מתקרבת לנכד העשרים.
כשאני שואל אותה על ההבדל בין אז להיום, היא מספרת על האבטיחים שהיו גדולים, כמעט
מעצמם. בלי דישון, בלי ריסוס. "היה אז זמן, בזמנים ההם, אז היה גדל".
כששולה מביטה בבועז, היא חוזרת ליום שבו הבינה כי הילד מאוהב בעגבניות: "בועז יום אחד בא ועשה עגבניות בחלקה ששכרנו שם מעבר לכביש. הייתי אז במצב ששאלתי את עצמי, יו, אין לי ספה, אין לי את זה, אין לי את ההוא, הכל נהרס לי מאז שהתחתנתי, מה אני עושה? אמרתי 'אלוהים גדול', אבל בועז הביא לי את העגבניות ובעזרת העגבניות האלה כיסינו את כל החובות על חומרי הריסוס, שילמנו את החובות של אליהו, מכונת כביסה, קניתי סלון, קניתי הרבה דברים. אנשים רצו אחרי העגבניות של בועז".
"שיהיו ישרים, שיתרמו למדינה". שולה חביביאן // צילום: יהונתן שאול
ארץ זבת חלב ודג
רונן ז'נו מנהל מהב.מ.וו השחורה שלו, שחורכת את הטיילת האשדודית, את הקולינריה המפונפנת של תל אביב בכל הנוגע לענף הדגה. ז'נו הוא היום אחד מספקי הדגים החשובים והגדולים במדינה. על צג הטלפון, שלא מפסיק לרטוט, מופיעים השמות של כל השפים הגדולים בישראל.
עוד רגע הם יתראיינו על ההתמכרות שלהם לקוקאין או לכל משנה תודעה אחר, אבל משלוח דגי האינטיאס שהגיע זה עתה מהים של עכו, במשקל של 680 קילוגרם, הוא חומר ממכר הרבה יותר.
רונן (35) מנהל את האימפריה הזאת מהמטה באשדוד. הם מעולם לא חשבו ללכת מכאן, לא רוצים לעזוב, וחושבים שדווקא מאשדוד אפשר לנהל את העסקים כמו שצריך.
האבא ז'ילבר עלה לארץ מאלג'יריה והתאהב בדיג במהירות. הוא טיפס במעלה הדרך בלי לפספס שום שלב: סירות דייגים בשעות לא שעות, חנות קטנה, קצת ייבוא, ועכשיו עסק שהילדים שלו לקחו אותו הכי גבוה שאפשר. "בזכות הילדים שלי העסק הגיע לאן שהגיע", הוא אומר.
ז'ילבר יודע לספר איך אשדוד השתנתה לו מול העיניים. אחד הלקוחות בחנות מסביר בחיוך שאת השינוי אפשר להגדיר בפשטות: "החלפנו מוריס בבוריס".
גלי העלייה האדירים מבריה"מ שינו אפילו את הדרישות בעסקי הדגים ("העולים מבריה"מ הכירו רק סלמון ורוצים רק סלמון, אבל גם הם נפתחים לדברים אחרים"), ומשפחת ז'נו ידעה לבצע את ההתאמות שיגרמו לכך שהתורים בחנות יתארכו.
רונן מתאר את העסק בהתלהבות רבה, נהנה מכל רגע. הנה מכונת דגים שהם ייבאו זה עתה מנורבגיה, שמנקה דג בחצי מהירות ממה שעושה יד אנוש. הנה חלל עצום שנבנה ממש מאחורי העסק הנוכחי ("באירופה אין כאלו דברים"), ובעיקר אינספור דגים מכל המינים, מכל הסוגים ובעיקר מכל כך הרבה ארצות.
"אנחנו ארץ זבת חלב ודבש, והישראלים רוצים את הטוב ביותר מכל הדברים שאמרתי. זה מאוד אופייני לנו, אנחנו כל הזמן שואפים לרצות את הטוב ביותר, ובגלל זה אני אומר לכולם שלולא המצב הביטחוני זו היתה המדינה הטובה ביותר בעולם". ז'נו הצעיר נבלע בתוך המכונית המהירה, ואנחנו דולקים אחריו למסעדה שהמשפחה שותפה בה.
במסעדה של משפחת ז'נו, "פסקדו", מבשל השף יחיאל זינו ("אני אח שלהם מאבא ואמא אחרים"). הצניעות של זינו לא מתכתבת כל כך עם פוזת השף המאפיינת את ארצנו.
אילו היה פותח מסעדה דומה בתל אביב, התמונה שלו היתה מופיעה באופן קבוע באתרי הרכילות, אבל כאן באשדוד הוא קודם כל מנסה לחנך את התושבים ברזי הסשימי ומתעקש להציג את עצמו כטבח, מילה שלא נשמעה במחוזות תל אביב מאז עלתה "מאסטר שף" על המסך.
"זה לא נכון שהאנשים באשדוד לא מעריכים ורק בתל אביב יש קהל שיודע להעריך אוכל טוב או שמחפש אוכל כזה. הם מעריכים כי אם טעים להם והם חוזרים, סימן שהם בכל זאת נהנו כאן ויודעים מה הם מחפשים".
לפני חצי שנה, במהלך מבצע צוק איתן, זינו והצוות שלו זרקו מקררים מלאים בדגים טריים מדי שבוע. בסוף התייאשו וסגרו את המסעדה עד יעבור זעם.
"ילדים נסעו על סקטבורד באמצע הכביש, ישבנו על המדרכה והרגשנו כמו ביום כיפור, אבל מה לעשות, זה חלק מהחיים שלנו כאן", מסביר ז'נו. צמד החברים אמנם הרגיש את הבומבה הכלכלית נוחתת על ראשם, אבל לא בדיוק מבינים אם יש על מי או על מה להתלונן. "אם בן אדם עובד כל החיים שלו וחוסך, ופתאום יש לו חודשיים קשים, אז אין שום סיבה שהעסק שלו יתרסק. אלו החיים במדינה שלנו, גם סבא שלי וגם אבא שלי עברו כאן תקופות קשות והמשכנו. אשדוד היא מקום מעולה לגדל בו ילדים ולעשות בו עסקים, והעיר הזאת רק מתפתחת".
זינו מחייך כשאני מסביר לו שאנשים טוענים שבאשדוד לא יודעים עד כמה החיים יכולים להיות טובים יותר, ולכן בוחרים בממשלות שמקפחות אותם.
"כשאני עזבתי את בית הספר התיכון והלכתי לגלוש, זו היתה החלטה שלי. אני קיבלתי הזדמנות דרך המטבח לחוות חוויות שהרבה אנשים לא חווים כל החיים. אתה חושב שלמסלול החיים שלי היה משנה מי ראש הממשלה? אם זה בוז'י או ביבי? אני הייתי צריך לקבל אחריות על החיים שלי ועל המעשים שעשיתי, ולמזלי אני מודה על כך שיש לי מסעדה באשדוד שאנשים באים לאכול בה".
"אם לא המצב הביטחוני, אנחנו המדינה הטובה בעולם". רונן ז'נו (מימין), ז'ילבר ז'נו ויחיאל זינו במפעל הדגים // צילום: יהונתן שאול
"למדנו לא להתבטל"
יכול להיות שאילולא היו מקבלים פיצוי מהמדינה, היו מדברים אחרת, אבל כך או כך ההזמנות לא מפסיקות לזרום לטלפון של רונן ושל שאר בני המשפחה: מלונות יוקרה, ספקים קטנים וספקים גדולים. ז'נו, כטוב ליבו בדגים המעולים שאנחנו אוכלים, מתרכך טיפה: "אמרתי לאח שלי שבתוך עשר שנים, בגיל 45, אחרי שנמצה את הדגים, אנחנו צריכים לחשוב לאן אנחנו הולכים.
"אני לא רוצה שהילדים שלי יעבדו בדגים. זה לא שאני מצטער שבחרתי בדגים, ישר אחרי בית הספר הייתי הולך לעסק המשפחתי כי זה מה שרציתי, אבל תסתכל על השעון המעורר שלי בטלפון. בימים שאני מפרגן לעצמי אני קם בארבע וחצי בבוקר. קשה מאוד לחיות חיים כאלה.
"היום היחיד שבו אני מרשה לעצמי להישאר עם הילדים שלי, שהוא לא יום שבת, הוא יום העצמאות. אני רוצה להיות איתם ולראות אותם גדלים, ובעבודה שבחרנו זה לא קל.
"זה לא שבכל בוקר אני קם בכיף לעבודה שלי, אולי בעוד עשר שנים נרוויח מספיק כסף ומישהו אחר יקום בשבילנו. אני מגיל 15 בתחום הזה, מהספינות ועד מה שיש לנו עכשיו. אבל ככה זה, חינכו אותנו לא להתבטל".
"מפספסים אותנו"
זה היה שבוע חגיגי במיוחד לאלעד זמיר, ולא בגלל תקופות החגים הארוכות העומדות בפתח. בגיל 29 זמיר כבר עבר טירונות במסדרונות הכנסת. השבוע הוא בא בשערי המבנה כעוזר פרלמנטרי של חבר הכנסת החדש מתנועת הליכוד יואב קיש.
זמיר נולד, גדל וחי בבאר שבע, שממנה הוא יוצא עם הנץ החמה ושאליה הוא שב בשעות הערב המאוחרות.
הוא מגדיר את עצמו כחלק מהקהילה הגאה ואחד הפעילים הבולטים בעיר באר שבע בפרט ובדרום בכלל. "דווקא מתוך הליכוד", כפי שהוא מגדיר זאת. מבחינתו, השהות בבאר שבע קשורה בראש ובראשונה לזהות שלו, אבל גם מתוך אמונה שהעיר הזאת "משמשת עתודות למדינת ישראל בכל התחומים. תסתכל על כל האזורים האחרים במדינה ותראה שהם מיצו את הפוטנציאל, ולבאר שבע בפרט ולדרום בכלל יש עוד כל כך הרבה לאן להתפתח. אבל מובן שהדברים דורשים שינוי מהותי, גם אצל התושבים עצמם וגם אצל המדינה".
קשה להחמיץ את ההתפתחות של באר שבע. בשנים האחרונות הפך ראש העיר רוביק דנילוביץ' למיני סלב כראש עיר צעיר ופעלתן.
אתרי הרכילות בבאר שבע עקבו בדאגה אחר הדייטים שלו, ובקיץ הקשה שעבר על העיר הוא שוב הפך לאחד הפרצופים המוכרים במשדרי האקטואליה.
האורות של אולם "הקונכייה" החדש מנצנצים למרחוק, ויותר ויותר צעירים בוחרים להישאר ולחיות את חייהם בעיר שבה נולדו, ולא, אין לזה שום קשר לטילים או למלחמות.
"יש פה עניין של זהות שאנשים במרכז ובמיוחד בתל אביב לא מבינים, וגם התקשורת כמובן תפספס זאת", מסביר זמיר. "כשאתה שואל מישהו בתל אביב כיצד הוא מגדיר את עצמו, הוא מספר לך שהוא איש העולם הגדול. התפיסה היא יותר גלובלית, והאנשים סביבו כמו מחייבים אותו, בין שירצה או לא, לפתח מחשבה שהיא מה שניתן להגדיר שמאלנית, שעוסקת בנושאים שאולי לא תמצא במקומות אחרים.
"בבאר שבע לא תקבל תשובה כזו. כאן ההגדרה העצמית היא קודם כל אני יהודי, אחר כך ישראלי ואז גם תושב באר שבע. לכן מה שהתחולל בבחירות האחרונות לא קשור בכלל למחאה, או למלחמה של ספרדים באשכנזים, או לכל דבר אחר שהתקשורת לא תיארה נכון.
"ההצבעה לליכוד היתה קשורה קודם כל להגדרה עצמית ולמגננה. אנשים בבאר שבע הרגישו שתוקפים את מי ומה שהם, את האמונות שמרכיבות את האישיות שלהם. הם הרגישו בסכנה ולכן מיהרו להצביע לליכוד, שאותו הם מכירים כמי ששומר על האינטרס שלהם, וזה לא משנה כרגע אם זה נכון או לא. כשאתה מרגיש שאתה לא מקבל ייצוג, אתה מצביע קודם כל לאלו שאתה מרגיש דומה להם וששומרים לך על האינטרסים בכנסת".
דבריו של זמיר לא נאמרים בלהט או בתוכחה, התנהלותו היא של אדם שידע סוד שעכשיו כולם מגלים: "זה חדש שאנחנו מנותקים מהמדינה? מספיק להסתכל על הייצוג של באר שבע בתקשורת. תספור כמה כתבים יש מבאר שבע בערוצים המרכזיים, אחר כך תסתכל כמה אייטמים היו על באר שבע בתקשורת ובאילו הקשרים.
"זה חדש שאנחנו מנותקים מהמדינה?" אלעד זמיר // צילום: דודו גרינשפן
"מה, זה לא ברור שכל הזמן אומרים לך שאם אתה רוצה להצליח במשהו, אז לך תעשה את זה בתל אביב כי פה זה לא יקרה? ושוב, שלא תחשוב שאני מאשים רק את המרכז ואת האנשים שם. גם כאן התושבים צריכים לצאת מהאדישות שכל כך מאפיינת אותם".
בבאר שבע כבר הניחו את הבחירות מאחור ומתרכזים במשימה הקריטית הבאה והחשובה של העיר - משחק העונה בליגת הכדורגל מול מכבי ת"א, שיתקיים ביום שני הקרוב ושבו יוכרע קרוב לוודאי גורל האליפות. לכאורה, גם כאן אפשר היה לסגור את הסיפור במלחמה בין הדרומיים לצפוניים, בין הפריפריה הענייה לבין הקבוצה העשירה ביותר בתולדות המדינה, אבל הבעלים של הפועל ב"ש בכלל מתגוררת בצפונה של תל אביב. כאשר מביטים בהרכב הקבוצה הבאר־שבעית, מגלים שחקנים מכל רחבי ישראל ומשכורות הגבוהות בהרבה מהממוצע בדרום.
הנסיעה חזרה למרכז עוברת דרך השכונות הנשכחות של הדרום, שבהן גרים עולים ישנים־חדשים מאתיופיה, לצד עולים ישנים־חדשים מחבר העמים ולצידם תושבים ותיקים. מתוך ההומגניות הזאת עלתה וצמחה קריאה לישראל אחרת, שלא מזכירה במאומה את ההטרוגניות של מדינת תל אביב ואת הכיוון שבו בחרו מצביעיה. לצד הנטייה הטבעית של כולנו כאן להתלונן, על כל דבר וכל הזמן, היה משהו במסע הזה, ערב פסח 2015, שנתן הרגשה של שחרור.
אף אחד מהאנשים שפגשנו לא ביקש שיעזרו לו, לא הגדיר את עצמו כעני ולא ראה את עתידו תלוי ב־120 האנשים שיושבים במשכן הכנסת. זה אולי תמים, זה אולי מסוכן וזה אולי דורש מחשבה ביקורתית יותר, אבל זה בעיקר מפנה מקום לכך שבסופו של דבר, הגיע הזמן לרענן את עולם המושגים ואת ארגז הכלים שבהם אנחנו משתמשים, כדי לבחון את המציאות הישראלית בימים האלו ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו