דילמה על הכוונת

מקרה קיצון ודרמטי, אך מעורר שאלות רבות, כך מגדיר ניצב בדימוס, ח"כ דוד צור, את הטרגדיה בבאר שבע. "המוח האנושי לא יכול לעכל אירוע כזה", צור מסביר, "כיוון שהניסיון להכניסו לקונטקסט של השיח הכלכלי־חברתי או של תפיסת ביטחון הפנים, בהקשר של מדיניות חלוקת היתרי הנשק, יטה את הדיון". הדילמה, למי מותר לשאת נשק, גדולה, והיא כמובן נולדה על רקע מקרי רצח, בעיקר של נשים על ידי בני זוגן שנשאו נשק במסגרת עבודתם כמאבטחים. 12 רציחות כאלה התרחשו בין 2002 ל־2011, כך לפי נתוני הוועדה למעמד האישה. ב־2012 נרשם מקרה דומה בודד, אך ב־2013, נכון להיום, נרצחו שלושה אנשים על ידי מי שנשא נשק שקיבל מחברת האבטחה.

המעשים האלימים שבהם היה מעורב מאבטח חמוש (לא כולם הסתיימו ברצח) חשפו את הבעיה בפיקוח על התחום. כבר ב־2005 המליצה ועדה לבחינת מערך רישוי כלי ירייה לשומרים, בראשות ניצב בדימוס דן ברינקר, לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי המאבטחים ולמזער את המקרים שבהם מאבטחים נושאים את נשקם מחוץ למקום העבודה ומעבר לשעות העבודה. הפיקוח הנדרש לא יושם כהלכה.

השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', מסתכל קדימה: "צמצום החזקת כלי הירייה באופן הדרגתי ומושכל, תוך שמירה על האיזונים, מניעת הגעת כלי נשק לידיים לא חוקיות והסדרת הימצאות כלי נשק רק בידי הגורמים המוסמכים ואלה החייבים בהם, יתרמו בסופו של דבר לביטחון האישי". השר מוסיף כי "אנחנו מביאים בחשבון שבטווח הקצר הציבור עלול להרגיש פגיעה בתחושת הביטחון".

בכיר במשטרת ישראל מזכיר: "לפני עשור, לנוכח האיומים, ישראל הפכה למחסן נשק אחד ענק. אבל האיום של היום הוא לא האיום של אז, ולכן את המחסן הזה צריך לרוקן, עכשיו". הבכיר אף מזכיר שבתחילת שנות ה־90 נרשם שיא של אזרחים נושאי נשק ברישיון - כ־330,000. נכון לאפריל 2013 המספר עומד "רק" על קצת יותר מ־156,000. 

מספר השיא שעליו דובר בתחילת שנות ה־90 היה תוצאה של התגברות הפיגועים ברחובות. תפיסת הביטחון הנהוגה מאז התבססה על כוחות שיטור, על חברות אבטחה פרטיות ועל אזרחים מיומנים הנושאים נשק, ברישיון. בהתאם לתפיסה זו, אובטחו בתקופת הפיגועים מוסדות חינוך, תחנות ציבוריות, בתי מלון, מרכזי בילוי ועוד. "כל אלה", אומר צור, "אובטחו בידי מאבטחים חמושים שמיומנותם לא תמיד נבחנה לעומק". עם זאת, מציין צור, כעת יש לשמור על איזון בין המדיניות הנכונה של דילול הנשק לבין השמירה על הביטחון. 

סימני השאלה לגבי איכות המאבטחים הכניסו לתמונה ארגוני נשים, ובהם עמותת "האקדח על השולחן במטבח", שהיא תוצר של מחקר שפורסם ב־2009. המחקר חשף את פניה הלא מוכרות של תעשיית האבטחה והשמירה בישראל, ולמעשה את אי יישום המלצות הוועדה בראשות ברינקר. עקב הממצאים פתחה העמותה בקמפיין, במטרה להשיג תמיכה ציבורית שתדרוש יישום ההמלצה לצמצום תפוצת הנשק הקל במרחב האזרחי.   

את הקמפיין יזמו ומובילות עו"ד סמדר בן נתן, מומחית לזכויות נשים ולזכויות אדם, ורלה מזלי, סופרת וחוקרת עצמאית ופעילת זכויות אדם. השתיים פועלות במסגרת "אישה לאישה - מרכז פמיניסטי".

אחד ההישגים הראשונים הוביל לכך שבאפריל האחרון קבע אהרונוביץ' שבכל מתקן יהיה לשומרים נושאי הנשק מקום לאפסן את כלי הנשק בתום המשמרת. עוד הוחלט על הקמת צוות לבחינת דרך ביצוע הבדיקות הרפואיות, כולל בריאות הנפש, בהיבט הנוגע לאישור נשיאת כלי ירייה.

"נמשיך כל העת לבחון איך לצמצם ככל האפשר הימצאות כלי ירייה בידי אזרחים שלא לצורך, וכדי שחלילה לא יחזור על עצמו אירוע קשה כפי שאירע בבאר שבע", אמר אהרונוביץ'. אנשי משרדו הוסיפו כי במחשבי המשטרה, לצד מאגר אזרחים בעלי עבר פלילי, יש להקים מאגר אזרחים המשתמשים בתרופות פסיכוטיות - "צריך להשית על משרד הבריאות את חובת הדיווח", אומר בכיר במשרד.

"לא הפכנו לשווייץ"

ראש האגף לכלי ירייה במשרד לביטחון הפנים, יעקב עמית, אומר שב־2011, עם המעבר של האגף למשרד הנוכחי, צומצמו הקריטריונים למתן רישיונות לכלי ירייה. לשאלה איך באגף אוכפים את הקריטריונים, משיב עמית: "באמצעות בקרה. אנו מריצים קבצים של תושבים שהחזיקו אקדח והחליפו כתובת בעשר השנים האחרונות. התברר לנו, למשל, שעשרות תושבי יהודה ושומרון, שקיבלו רישיון מתוקף היותם תושבים שמתגוררים מעבר לקו הירוק, עברו להתגורר במרכז הארץ ולא דיווחו על כך - לא חידשנו להם את הרישיון. כך גם לכ־2,000 מתנדבים לשעבר במשמר אזרחי".

עמית גם מתייחס לאירוע בבאר שבע: "אי אפשר למנוע מאדם להשתגע. אני יכול לומר שהרוצח הוא דוגמה טובה לכך שאדם שעומד בכל הקריטריונים ומחזיק נשק על פי דין, יכול ברגע אחד להשתגע". 

"ארגוני נשים", אומר מנכ"ל ארגון חברות האבטחה, פיני שיף, "יצאו לקמפיין מתוזמן מול השר לביטחון הפנים ושתלו במוחו שרצח המשפחה מבוצע על ידי מאבטחים. הם אלה שהניעו את השר, וכעת הוא משוכנע שאנשי אבטחה הם רוצחים. לאחרונה שוטר רצח את אשתו והתאבד, אז זה אומר שכל השוטרים רוצחים?"

יועץ התקשורת של אהרונוביץ', ירון זמיר, אומר בתגובה כי קמפיינים מתנהלים שנים רבות, עוד הרבה לפני שהאגף לרישוי כלי ירייה עבר למשרד לביטחון הפנים: "אהרונוביץ' לא צריך שישתלו לו קמפיינים בראש. הוא מבין את המצב ואומר, בואו נצמצם את כלי הירייה, כדי למנוע מצבים שבהם עלול להיעשות שימוש בנשק שלא לצורך. אם נצליח לחסוך חיי אדם בדרך זו, אז עשינו מעשה. גם מר שיף מבין את הצורך ומסכים לכך שצריך לצמצם את מספר כלי הירייה".

עו"ד בן נתן מגיבה אף היא לדבריו של שיף: "הצגת הדברים כאילו אנו טוענות שכל המאבטחים הם רוצחים, היא דמגוגיה. קשה מאוד להתחרות בלחץ העצום שמפעילות חברות האבטחה המרכזות בידיהן כוח כלכלי עצום אל מול המשרד לביטחון הפנים. אולם, הנתונים מדברים בעד עצמם. רק ב־2013 נרצחו שלושה אנשים באמצעות נשק אבטחה (שתי נשים וגבר). מקרה הרצח וההתאבדות הקשה בבאר שבע מראה כי גם ביחס לקריטריונים להחזקת נשק פרטי יש מקום לצמצום דרסטי, ואנחנו מברכות על כך שצמצום כזה עתיד להתבצע".

שיף שומע את הדברים ואומר שהוא בעד צמצום כמות כלי הנשק, אך מזהיר: "אם יצמצמו ב־50 אחוזים את מספר המקומות המחויבים בהחזקת כלי נשק, זה יפגע כלכלית בחברות האבטחה - בסך הכל צריך לזכור שלא הפכנו לשווייץ". 

גם אנשי העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל מתנגדים להחמרת הקריטריונים. מזכיר העמותה, ליאור נדיבי, טוען ש"המחזיקים נשק ברישיון הם בוגרי צה"ל, אזרחים מיומנים, שבעת הצורך יכולים להפוך ליד ימינה של המשטרה בהתמודדות עם מצב ביטחוני או פלילי. אבל במקום לעזור, המשטרה מכבידה את ידה על מתן הרישיונות או הארכתם אחרי כל אירוע חריג, וכל הכבדה כזו גורמת לעוד ועוד אזרחים להחזיר את רישיון הנשק". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו