טים בוברי הוא בן לאצולה הבריטית מצד שני הוריו. הוא חונך בבתי ספר יוקרתיים, למד היסטוריה, היה פרשן פוליטי בערוץ 4 הבריטי ובגיל 32 פרסם את ספרו "לפייס את היטלר". הספר, שיצא לאור השנה בעברית, זכה בבריטניה להערכה רבה ולפרסים, בצדק רב. התרגום של כרמית גיא משמר את רוחו של הכותב המיוחד הזה, וסגנון הכתיבה מזכיר את זה של מייקל דובס ("שישה חודשים ב־1945" על ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם).
בוברי נכנס לעורם של גיבוריו, כמספר יודע כל, ומציג בפני קוראיו אנשים בשלושה ממדים, בכתיבה קולחת, תוך כניסה לפרטים (כמו תפריטי הארוחות) ותשומת לב מרובה לגחמותיהם של האנשים הגדולים, המתגלים כאנשים קטנים מאוד. כך, למשל, הוא מתאר ציד תרנגולים המתקיים באחוזת המלך בסקוטלנד, במזג אוויר חורפי במיוחד, באוגוסט 1938. מסע הציד הזה, בהשתתפות המלך עצמו וראש הממשלה צ'מברלין (אשר החטיא פעם אחר פעם), היה אחד הביטויים לניתוק בין מקבלי ההחלטות לבין המציאות ההופכת מחרידה יותר ויותר.
המחבר מצליח, מייד עם תחילת הקריאה, לייצר מתח אצל הקוראים, אף שהסוף ידוע מראש, והתקווה שאולי בעיקול זה או אחר של הדרך ניתן יהיה להגיע אל האור - אין לה על מה שתסמוך. אף על פי כן, בוברי מצליח לספר את סיפורו מנקודת הזמן שבו מתוארות ההתרחשויות, תוך שהוא מנסה, בהצלחה, להתעלם מהתוצאות הידועות לו ולקוראיו, ואולי זו גדולת ספרו. רק בדרך זו הוא יכול לנסות להבין כיצד אנשים מנוסים ונבונים עשו טעויות דרמטיות כל כך, ובראשם גיבור הספר, מי שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנה שבה מתמקד הספר, 1938.
מצטיירת כאן תמונה של יחסים קרובים בין בריטניה לבין גרמניה, כאילו לא היתה ביניהן מלחמה נוראה רק 20 שנה קודם לכן. בניגוד לעוינות הקשה שבין גרמניה לצרפת, ראו עצמן גרמניה ובריטניה מעין קרובות משפחה (אחרי הכל, המלכה ויקטוריה היתה סבתא של מלך הממלכה המאוחדת ושל הקיסר הגרמני גם יחד, במלחמת העולם הראשונה).
אישים בכירים משני הצדדים ביקרו זה אצל זה, והתחושה הבריטית היתה, עד לרגע תחילת מלחמת העולם השנייה (וגם לאחריו!), כי לא תפרוץ מלחמה בין שתי המדינות. כ־7 מיליוני הרוגים היו לבריטניה במלחמת העולם הראשונה, וייתכן כי הטראומה הזו היתה מהגורמים העיקריים שהובילו לרצון שלה למנוע מלחמה נוספת כמעט בכל מחיר.
המפלגה השמרנית בבריטניה (בניגוד למפלגת הלייבור באופוזיציה) לא חשבה שיש להיערך למלחמה, לא התלהבה מכריתת בריתות עם גרמניה ולא נטתה לרכוש נשק בהיקפים גדולים, משום שלא העריכה כי אירוע כזה עומד בפתח.
נשמעו, אמנם, גם קולות אחרים, בעיקר מפיו של ווינסטון צ'רצ'יל שישב במושבים האחוריים של סיעתו בפרלמנט, ושל אופוזיציית השמאל, שהזהירו מפני אדישות לאיומיו של היטלר ולדרישותיו לספח לגרמניה כל מה שהיה גרמני באירופה, אבל התקשורת תמכה בממשלה השמרנית והביעה התנגדות למהלכים שייתפסו כהכנה למלחמה, ואשר יהפכו לסוג של נבואה המגשימה את עצמה.
בשנות ה־30 התגברה בבריטניה תחושת אשם באשר לשלום ורסאי שנאכף על גרמניה ב־1919. ההבנה היתה כי היה זה הסכם משפיל, וכתוצאה מכך היתה נכונות בריטית להשלים עם הפרות ההסכם על ידי הגרמנים, בעיקר בכל הקשור להיקף הצבא.
הניסיונות ליצירת קואליציה סובייטית־בריטית נדחו על הסף על ידי צ'מברלין וחבריו והובילו את סטלין להסכם ריבנטרופ־מולוטוב עם היטלר באוגוסט 1939. הסכם זה, שהפתיע את בריטניה, העניק לנאצים את הגיבוי לפתוח במלחמת העולם השנייה שבוע אחר כך.
האויב האמיתי בעיני לונדון של שלהי שנות ה־30 לא היה גרמניה אלא בריה"מ. זו נראתה בעיני הבריטים איום מוחשי, והפחד מהשתלטות הקומוניזם על המערב הדריך את מנוחתם של מקבלי ההחלטות.
התמימות של צ'מברלין
ראש ממשלת בריטניה הגיע, בסוף ספטמבר 1938, להסכם מינכן - שבו גרמניה, צרפת ובריטניה תבעו מצ'כוסלובקיה לוותר על חבל הסודטים - משום שלהערכתו לא היו צבאות צרפת ובריטניה מוכנים למלחמה מול גרמניה. האמת - כפי שמתאר אותה בוברי - היא כי בנקודת זמן קריטית זו היה המערב חזק בהרבה מגרמניה, שלא היתה מוכנה למלחמה באותו שלב.
לצ'מברלין לא היתה סיבה אמיתית לחתום על ההסכם שהעניק להיטלר במתנה שנה שלמה של התחמשות, זאת בעוד הוא עצמו לא ניצל את השנה הזו למטרה דומה משום שסבר, בתמימותו, כי ההסכם ימנע את המלחמה.
כשנקראים הדברים, וכאשר נחשפים הרגעים שבהם התנהגות אחרת של המערב היתה יכולה להביא לתוצאות שונות מאוד, אי אפשר שלא לקוות כי מנהיגי העתיד יהיו מוכנים להשקיע ימים אחדים בקריאתו של ספר קריא כל כך, חיוני כל כך, ועצוב כל כך.
לפייס את היטלר, טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, עם עובד, 504 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו