קובץ הסיפורים "ארזנו לבד" יצא כספר אלקטרוני בהוצאת אינדיבוק. את הספר - למעשה ספרון - אפשר להוריד ולקרוא על גבי מסך המחשב או הטאבלט. ספר אלקטרוני הוא כבר מזמן לא חידוש גדול, אך לפחות במקרה זה יש בהוצאה העצמית היגיון טכנולוגי הקשור גם לתוכנו של הספר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"ארזנו לבד" הוא אוסף סיפורי הגירה וחזרה. ככזה, התלישות מחד והגשרים מאידך עומדים בבסיסו, ומה יותר תלוש מן הקרקע ובה בעת מגשר בין עולמות מהעולם המקוון? הרי יש משהו מגוחך בספרות שתכניה עוסקים בניידות ואילו גופה נותר קשור לקרקע, תלוי בחפץ מנייר השוכן על גבי מדף בחנות ספרים.
חמישה סיפורים קצרים מופיעים ב"ארזנו לבד". כולם מתארים תחושות של ישראלים שנסעו לזמן קצר או ארוך. משחזרו לישראל נותרו חצויים בדיוק כפי שהיו כשנסעו מכאן. הם משלבים ביטויים משפות שונות, מתגעגעים לדברים שסלדו מהם כשחיו בחוץ ומתבוננים בארץ כחצי זרים. חלקם כותבים את רשמיהם בגוף ראשון כמעין יומן. אחרים משתמשים בגוף שלישי כדי לתאר את חוויותיו של גיבור ספרותי, אולי בן דמותם ואולי לא. את הקובץ ערכה חוקרת הספרות שי צור, שגם הוסיפה אחרית דבר.
הסיפור הפותח את הקובץ, מאת יעל ברון, נפתח בחיפוש ב־Google Eearth, מנגנון חיפוש מקוון המציג תצלומי אוויר באיכות גבוהה מאוד של מקומות בעולם. הגיבורה, נגה רדאי, אם צעירה ששבה עם בעלה ובתה משהות של חמש שנים בלונדון, מקלידה למנגנון את כתובת מגוריה הקודמת, ומגלה במקרה שבחורף של שנת 2008, כשהגיעה לביקור בישראל, היא שכחה לסגור את אחד החלונות בדירתה הלונדונית.
מתברר שתמונת הבניין במנגנון החיפוש מעודכנת לאותה תקופה, וגילויה מציף את הגיבורה בשלל זיכרונות נוגים של מרחק ובדידות,
מחשבות על זרות, על זמן ועל כמיהה לתחושת השייכות, שספק אם תוגשם כשרדאי ומשפחתה ישובו ויתמקמו בדירה ישראלית פרברית בקומה החמישית.
משה סקאל חוזר מפריז לתל אביב. את הכותרות על פרוץ מלחמת לבנון השנייה הוא קורא מהמסך בחדר הכושר בעל השם הלועזי. המלחמה אינה משנה את שיגרת הפעילות במקום, אך בערב תשעה באב לא משמיעים בו מוסיקה. החיים בעיר החדשה־ישנה ושיגרת הכושר הולכים ומתמזגים אלו באלו. בשני המקרים "גם אם רצת במשך שעה ועשרים דקות, כשאתה לבסוף נעצר, אתה מגלה שנותרת באותו המקום". כעבור שנה יעזוב סקאל שוב, הפעם למדריד, ותל אביב שבה חי עתה במשך שנה בלבד כבר תהיה בעבורו כמולדת נטושה.
שלושת הסיפורים הבאים בקובץ עוסקים בנשים. יזהר הר־לב כותב על אישה שהיגרה לארה"ב ומגיעה לבקר את אמה בישראל, והיתמות מאב וממולדת גם יחד נמהלות זו בזו במחשבותיה; דורית שילה כותבת על אישה שהתגרשה ומאז חייה מלאים בקפה, בסיגריות, בפנטזיות, בסקס מזדמן ובחוסר סיפוק יסודי; ותמר מרין כותבת על אם לילד שחזרה לישראל לאחר שילדותו המוקדמת של בנה עברה בארה"ב. העברית המאונגלזת שבפיו מדגישה את תלישותו ופגיעותו על רקע האווירה המקומית והקשוחה. ביום קיץ תל־אביבי טיפוסי, גם השמש היוקדת וגם הגלידה המצננת מסוגלות רק להדהד אצל האם והילד את כאב העקירה שרק התרחשה, ואת הידיעה שבעצם אין שום דרך חזרה. הגירה היא אחת החוויות המכוננות של העידן המודרני, והיא מככבת בכתיבה הספרותית והמסאית ממחצית המאה ה־19. מבקריה זיהו בה ניכור ותלישות - ניתוק הקשר בין האדם למקומו ולמסורותיו והשלכתו אל הכאוס האורבני חסר הייחוד. לעומת זאת תומכיה מצאו בה את חדוות הגילוי וההמצאה, פריעת הסדר הישן וההתחדשות.
"ארזנו לבד" פועל אפוא במסורת של ספרות נדודים מודרנית, אך משלב בה מאפיינים מקומיים. המושגים "נדודים" ו"מקומיות" לא באמת מצליחים לסתור זה את זה, דבר שבא לידי ביטוי בביטויים ובמשלבי שפות שונות, המשתרגים זה בזה בתנועות ממש כמו הדמויות שמשתמשות בהם. מכון הכושר מסיפורו של סקאל נקרא Beyond, אך סקאל מעדיף לתרגמו ל"מעבר". כמה גלוקליות (מקומיות בינלאומית או בינלאומיות מקומית), תשוקה, הבטחה, זיעה וטרנסצנדנטליות מגולמות במילה זו.
"ארזנו לבד" הוא מקבץ חביב ומעניין ברובו, ועם זאת הקריאה בו מותירה תחושת חוסר סיפוק. הספר קצר, יותר מדי קצר, והוא מזכיר תערוכות קבוצתיות של אוצרי אמנות בראשית דרכם. אלו תערוכות שבהן ניכרת האהבה והסקרנות, אולם גם בוסריותו של אוצר צעיר וחדור יראת כבוד, הניגש אל העבודות בכפפות של משי ובחשש, רותם למשימה את כל האזכורים ואת כל הערות השוליים העולות על הדעת, ונותר לבסוף עם מקבץ מצומצם של יצירות שאמנם התאימו לתזה, אך התקשו לתמצת את העניין.
גם אם אסופת הסיפורים הזו אינה מתיימרת לייצג את "כל מגוון ההגירות והחזרות של ישראלים במאה ה־21 או הקולות המספרים עליה", כפי שכותבת צור, עדיין אפשר לצפות מפרסום שכזה להיות יותר מאוסף מפוזר באיכויות ספרותיות משתנות. נכון שגם במסעות יש עליות ומורדות, ונכון שגם הם מאופיינים בתנועה משתנה. ובכל זאת.
ארזנו לבד - סיפורים על הגירה וחזרה
אינדיבוק (דיגיטלי), 96 עמ'
* * *
צאו לרגע מהדוכנים
אירועי שבוע הספר מנסים להקנות תרבות, לא רק ספרים • שיטוט בין אירועים יוצאי דופן
שבוע הספר ה־53, המתקיים בין 11 ל־21 ביוני, מתפרס על פני כ־40 יישובים ברחבי הארץ, ממטולה שבצפון ועד לאילת שבדרום, לרבות יישובים קטנים יותר כגון באר טוביה, בית שמש, גני תקווה או כפר יונה. בכולם יתקיים היריד הרשמי ובו יימכרו ספרים חדשים במחירים של עד 20% הנחה. עם השנים מנסים מארגני היריד להתרחב, להתגוון ולהציע בתוך שבוע הספר פעילויות אטרקטיביות למגוון גילים ולהפוך את הקנייה לאירוע חברתי ותרבותי.
ללא ספק נראה שהדגש בשנה זו מכוון לילדים: כל אירוע בשבוע הספר כולל מגוון הפעלות לילדים, המאפשר להורים כמה שיותר זמן חופשי וכן כמה שיותר ידיים להעמיס עליהם כמה שיותר ספרים. בתל אביב, למשל, ייחנך לראשונה חניון עגלות לילדים - מתחם עמוס מחצלות ופופים ואפילו סדרנים שישמרו על הילדים במהלך הביקור.
אך למרות התחושה שהילדים הם שעומדים במרכז שבוע הספר, לא חסרות הפעלות מקוריות גם למבוגרים. במרכז היריד שבחיפה, למשל, תוקם עמדה להחלפת ספרים - שוק קח־תן שבמסגרתו מוזמן הציבור להחליף את ספריו במחיר סמלי של 15 שקלים. זו השנה השלישית ברציפות שבה מתקיים שוק קח־תן בחיפה, ברוח שיתוף חברתי ודאגה לאיכות הסביבה. כמו כן, בין 15 ל־19 ביוני יתקיימו בשעות אחר הצהריים הפעלות מגוונות לילדים, כגון הפעלות חווייתיות לילדים עם המדעטק בעקבות סיפורי ילדים.
ברחובות יתקיימו היום, 13 ביוני, שוק קח־תן ועוד מגוון של אירועים. ראויה לציון הרצאה ב־17 ביוני, "מה קרה לנוריקו סאן" בבית מיכל, שבה יוקרנו קטעים מסרט דוקו של דבורית שרגל על אודות גיבורת הספר המיתולוגי של ילדותה.
באילת תתקיים ב־19 ביוני הרצאה הנושאת את השם הפרובוקטיבי "זהירות צנזורה!" ובה יספר העורך והמתרגם יחיאל פדן על יצירות ש"זכו" לשינויים בעת תרגומן מסיבות שונות ומשונות.
גם ברמת גן לא שוכחים לפנות לילדים ומציעים סדנאות אוריגמי, הצגות לילדים, פסלים אנושיים ולהטוטנים. ברוח זו גם המבוגרים זוכים להצעות אטרקטיביות כגון "שעת סיפור למבוגרים" עם סופרות כגון אורלי קראוס־ויינר ונאוה מקמל־עתיר בשעות הערב בפאב "די אבניו בר".
נטע הלפרין
* * *
נטע הלפרין | על "הביתה"
זה לא אותו הבית
לכל קורא יש את אותם סופרים שעימם הוא מצוי ביחסים לא טובים: ברור לו שמדובר בסופר מעוטר ומוערך, אך הוא, לבושתו, פשוט לא מצליח לחבב אותו. התארים, הפרסים, הראיונות שנכתבים בנימה חמימה, כולם מייצרים דיסוננס ומבוכה בין היחס הכללי לבין הרושם האישי: מה אני מפספסת - תובנה עמוקה, חידוש צורני, המיית הלב - שכה רבים וטובים מזהים?
שאלות כאלה עולות בי ביתר שאת מול ספריה של טוני מוריסון, זוכת נובל, מחברת "העין הכי כחולה", "חמדת" ועוד רומנים שזכו למעמד קלאסיקוני וקיבעו את מעמדה של מוריסון כלוחמת חופש, אחת הדוברות הבולטות של הספרות האפרו־אמריקנית, המבקשת לתת לאדם השחור ייצוג משלו ולדון בשאלות כזיכרון, מחיקה או אחרוּת.
בשל אותם נושאים חשובים והשבחים הגורפים שבצידם, הקפדתי לקרוא את מוריסון, אך עלי להתוודות שספריה לרוב מעוררים בי אי נוחות, ואפילו רתיעה. אין ספק שהעיסוק בהיסטוריה של השחורים בארה"ב חשוב מאין כמוהו, ואולם אעז לטעון כי הכתיבה של מוריסון - רובה ככולה חיצונית, כמעט שאין דבר שנכתב בין השורות - מייצרת אפקט דרמטי, שמתיש את עצמו עם התמשכות העלילה ומותיר את הקורא שווה נפש. אפקט זה מחמיר כאשר קוראים את מוריסון בעברית - השפה המוסיקלית המתנגנת של ארצות הדרום האמריקני נשמעת מעושה, חשודה אפילו, בתרגום לשפת הקודש.
ואולם, עלי להודות שמשהו השתנה אצלי במהלך קריאת "הביתה" - ספרה העשירי של מוריסון. רומן זה מתחקה אחר סיפורה של משפחה אפרו־אמריקנית קשת יום: פרנק מאני, צעיר שחוזר חבול והלום מהמלחמה בקוריאה, לא מתכוון לשוב ללוטוס, עיירה שכוחת אל שבה גדל. רדוף סיוטים, נטול מטרה ועל סף טירוף מסתובב פרנק בסיאטל, עד שמכתב מפתיע תובע ממנו לקחת את עצמו בידיים ולהגיע לג'ורג'יה כדי להציל את חייה של אחותו.
סיפורו של מאני והמסע לג'ורג'יה ובחזרה נשזר בסיפורם של בני המשפחה מנקודת מבטם, ודרכם נפתחת במובלע מניפה רחבה לסיפורם של השחורים בארה"ב בשנות ה־50 - ההרס שמותירה אחריה המלחמה, המקרתיזם העולה ומתבסס לצד הגזענות הבוטה - אך גם הסולידריות, האחווה והחמלה שמגלים אנשים זה כלפי זה בעיתות מצוקה.
כוחו של "הביתה", אם כן, טמון ברב השכבתיות המקופלת באותו סיפור צנוע. היא באה לידי ביטוי גם בבחירה של מוריסון שלא לנקוב במפורש בצבען של הדמויות, והקורא מקיש זאת מתוך המצבים שאליהם הן נקלעות. בנוסף, מפעם לפעם צצים פרקים קצרים, שהם מעין ראיונות של המחברת עם פרנק מאני. זו שכבה פנימית, פרומה, של הסיפור.
כל אותן שכבות, המוגשות באיפוק יחסי, מייצרות סיפור שמתפוצץ מבפנים. "הביתה" הוא לא ספר "גדול" - הוא לא מבקש להיות כזה - אך בכך טמון מקור כוחו.
הביתה / טוני מוריסון; מאנגלית: אלינוער ברגר; הספריה החדשה, 143 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו