מה קורה לאישה ערבייה שרוצה להיות עצמאית?

מיאר ג'אבר התגלגלה לעסקי הקוסמטיקה והטיפול כי "בעלי לא רצה שאלמד פסיכולוגיה ואעבוד עם גברים". אמה ובעלה של מנאל נסיראת לא התלהבו מהרעיון שתקים עסק, כי "הם חשבו שחבל על כאב הראש ועל העומס שעלול לבוא על חשבון המשפחה". יסמין אסעד נפרדה משני בעלים שלא נתנו לה להתפתח, התרחקה ממשפחתה המורחבת והקימה לבד עסק כאם חד־הורית. "במגזר הערבי גם בעלים של נשים וגם הורים של רווקות, גרושות או אלמנות לא נותנים להן לעבוד. מחלישים את האישה. אני רוצה לשבור את זה, ולא מעניין אותי מה יחשבו עלי".

בישראל יש 518,917 בעלי עסקים עצמאיים. 57,400 מתוכם מהמגזר הערבי. מדובר בנתון נמוך יחסית - כ־11% מכלל בעלי העסקים, בזמן ששיעור הערבים באוכלוסייה גבוה מ־20%. בתוך זה, כך על פי מחקר של ד"ר רובי נתנזון, ראש מרכז מאקרו כלכלה מדינית ויועץ כלכלי לפורום העצמאים בהסתדרות, נשים ערביות עצמאיות הן זן נדיר במיוחד. כ־13% בלבד מהעסקים של עצמאים במגזר הערבי הם בבעלות נשים, בהשוואה ל־30% יהודיות עצמאיות מכלל בעלי העסקים במגזר היהודי.

יצאנו לפגוש שלוש נשים פורצות דרך כדי להבין עם אילו קשיים מתמודדות ערביות עצמאיות, ואיך הן מצליחות לנשום גם כאשר האוויר בגבהים נעשה דליל.

ביום ראשון בצהריים טייבה מנומנמת. הרחובות נעדרים מדרכות וכבישים סלולים. בין הווילות היפות שבילי עפר, שלוליות ועשביית חורף. את הקליניקה המפוארת של מיאר בנה בעלה סלים בחלק האחורי של ביתם. יש בה חדר לרופא פלסטיקאי, למסאז', ללייזר, לקוסמטיקה ולעיצוב שיער, וגם משרד יפהפה למיאר, הבוסית הגדולה. היא בת 37, אם לשלושה, קוסמטיקאית וקוסמטולוגית, שופעת חן וכריזמה.

"אני במקור מבאקה אל־גרבייה. התחתנתי בגיל 23. אצלנו במגזר זו כבר 'רווקה זקנה', לחברות שלי כבר היו כמה ילדים. בעלי רצה שאלמד משהו שיש בו עבודה רק עם נשים. עזבתי את לימודי הפסיכולוגיה, למרות שזה תחום שאני אוהבת, והלכתי ללמוד קוסמטיקה, שזה משהו שמילדות אני נמשכת אליו".

"מי שיכול - חוסם אותך"

את המטופלות הראשונות קיבלה מיאר בביתה מאחורי וילון מאולתר. "זה היה לפני 15 שנה. כל הציוד לא היה שלי. דודה של בעלי השאילה לי. בעלי ראה שזה מביא פרנסה אז הוא סגר חצי מרפסת ואז את כל המרפסת, ואחר כך כבר בנה לי קליניקה עם חמישה חדרים. בעלי היה פעם קבלן והיום יש לו עסק של חומרי בניין יחד עם אח שלו. המצב הכספי שלנו לא היה טוב, אבל לאט־לאט הצלחתי לקנות ציוד חדש ולצמוח.

"יש אצלנו אנשים שדווקא מכבדים נשים שמצליחות, אבל יש כאלה שרוצים למחוק אותן, שלא אוהבים אותן ואומרים עליהן שיש להן אף בשמיים. המזל שלי הוא שגיסי ובעלי הלוו לי בתחילת הדרך 25 אלף שקל מהעסק שלהם. זה נדיר מאוד שמישהו מוכן לעזור לאישה. אישה שרוצה להתקדם - אף אחד לא תומך בה. אולי זה בגלל שאבא שלי תמיד עוזר לבעלי ולגיסי בעסק שלהם".

למה אבא שלך לא עזר לך עם העסק?
"הוא עזר לי בדברים אחרים. קנה לי אוטו, עזר לבנות את הבית. אבל בעסק רק בעלי וגיסי עזרו לי. משם בניתי את עצמי. אינשאללה, יש עבודה, יש ברכה. לפני הקורונה היה מצב יותר טוב, אבל עכשיו גם בסדר".

אם תרוויחי יותר כסף מבעלך, איך מסתדרים עם זה?
"אף פעם לא מסתדרים. הבעל לא מקבל את זה שאת תהיי יותר טובה ממנו. תמיד אני אומרת לבעלי - כל שקל שאני מרוויחה, זה בזכותך. הוא בנה לי את הקליניקה, הוא נתן הלוואה, אז העסק מצליח רק בזכותו. הכי חשוב אצל הערבים שהגבר יישאר הראש של הבית".

את אומרת שהכל בזכותו בכיף ובאהבה, או שמעצבן אותך לומר את זה?
"באהבה. זה לא מעצבן אותי. בסוף אני עצמאית ויש לי את השם שלי ואני עושה מה שבא לי, אז יאללה, מה אכפת לי להגיד שהכל בזכותו? בעלי ואני התחלנו מאפס. עזרתי לו הרבה. מכרתי את המכונית שקיבלתי מאבא שלי כדי לעזור לו עם העסק. מכרתי זהב שלי כדי שנוכל לקנות אדמה. לכן הוא לא יכול להרים את הראש שלו עלי, ואני לא יכולה להרים את הראש שלי עליו. זה ביחד. זה win-win ואין בינינו תחרות. בסופו של דבר אני מרגישה בתוכי שאני חופשייה, יש לי סיפוק ואני מגשימה את עצמי. אבל אצל החברות שלי זה לא ככה, הן מפחדות מהאחים ומהבעלים שלהן. אני עושה מה שאני רוצה עם הכסף שאני מרוויחה. בעלי מביא את הכסף לבית, לילדים, ואני את הכסף שלי לוקחת לפינוקים: בגדים, בשמים, תכשיטים, טיולים בעולם".

אז הוא מפרנס את הילדים ואת עושה כיף?
"כן, אבל הוא גם בא איתי לטיולים בעולם. אני לא יוצאת לבד בלעדיו, זה אסור לפי הדת ואני מכבדת את זה. אני גם משקיעה בילדים, שמתי הרבה כסף ולקחתי תשלומים עלי בשביל לקנות להם אדמה, פה ליד, מהדוד של בעלי. אבל אסור לבנות, כי זה אזור לא חוקי. לפני חודשיים הבאתי קרוואן ועשיתי ממנו צימר. זה עלה לי 220 אלף שקל. קרובי משפחה פה בשכונה התלוננו עלי, באה משטרה, היה ברדק והרסו את הצימר. בכיתי הרבה. יש פה אנשים קנאים שלא אוהבים אישה ערבייה מצליחה. אם יש להם אפשרות לחסום אותה, זה מה שהם עושים. אם את נופלת - הם דורכים עלייך. בעלי תמיד מחזק אותי, אומר לי שזה שטויות. הוא תמיד מפרגן".

במה את חולמת שהילדים שלך יעבדו?
"אני חולמת שהבן שלי יהיה עורך דין, ושהבת הגדולה שיודעת לצייר ואוהבת עיצוב אופנה תהיה פשניסטית. היא רוצה להיות דוקטור, להיות אקדמאית, אבל אני לא חושבת שזה רעיון טוב. יש לי שלוש חברות אקדמאיות: עובדת סוציאלית, אחות מוסמכת ומורה, כולן בסוף למדו קוסמטיקה ופתחו קליניקות. צריך מקצוע שיש בו כסף. אני לא מצטערת שעזבתי את לימודי הפסיכולוגיה. אני עדיין אוהבת את התחום, ולכן אני לומדת היום קואוצ'ינג".

מה היית עושה היום אחרת?
"בחמש השנים הראשונות עבדתי קשה מאוד - מ־9 בבוקר עד חצות הלילה - כדי לבנות את השם. לא ראיתי את הילדים. חמותי טיפלה בבן שלי. היום הייתי עושה הכל יותר ברגוע. הרי כל מה שאנחנו עושים זה בשביל הילדים. החלטתי שאני רוצה להיות יותר עם הילדים ועם הבית, אז היום אני עובדת מ־9 עד 13:10 ומ־4 עד 8 בערב. העובדים והעובדות האחרים שאני מעסיקה - הרופאים, מעצבת השיער, המסאז'יסטית - עובדים עד שעות מאוחרות יותר, אבל אנחנו סוגרים את הדלת בין הקליניקה לבית וזה לא מפריע לנו".

איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"בכנסת! אני פעילה פוליטית, משתפת בהרבה כנסים ובקורסים של מנהיגות. סלים, סלים!", היא קוראת לבעלה כשאינה מצליחה לזכור את השם בעברית של המפלגה שבה היא פעילה. בעלה מגיע ומבהיר שמדובר ברשימה המשותפת. כשאני מתפעלת מהעוצמה ומהיופי של רעייתו, הוא ממהר לומר "בלי עין הרע".

"רוּחְ!", אומרת מיאר לסלים.

ככה את מדברת אליו - רוח, לך?
מיאר מתגלגלת מצחוק. "מה את חושבת, שהוא ירביץ לי? אנחנו לא ככה".

את יודעת למי אמרו פה "לך" - לביבי.
"אבל אני אוהבת את ביבי, כי הוא מנהיג פוליטי טוב שמסובב את כולם על האצבע שלו. אני אוהבת את סגנון החשיבה שלו. אני גם בעד חיים משותפים. לא ראיתי ערבי או פלשתיני לבד, וגם לא יהודי לבד. אנחנו חיים ביחד ומשלימים זה את זה. אגב, היום אני עובדת עם גברים בפוליטיקה. כל הכנסים, הפגישות, הקורסים - הכל עם גברים. לבעלי זה לא מפריע, כי היום הוא רואה שאני אישה חזקה ורצינית".

כמה הדת היא חלק משמעותי מהחיים שלך?
"אני מאמינה, מכבדת ומתפללת, אבל יש לי את החיים שלי. אני לא עושה מה שאסור. אני עושה מה שאני רוצה וחיה בשלום עם אללה, עם האנשים, החברות, הילדים והבעל".

"אמשיך להגשים חלומות"

במרכז טייבה מקבלת אותנו מנאל נסיראת (35) בפתח חנות orchida - מותג הלבשה תחתונה לנשים. החנות רחבת ידיים ומעוצבת בטוב טעם. את העסק הקימה מנאל ב־2017, תחילה בחנות קטנה של 40 מ"ר. היא נישאה בגיל 18, ובין הלידות של שתי בנותיה למדה הנהלת חשבונות ובהמשך עשתה תואר ראשון במנהל עסקים. היא הגשימה חלום ילדות כשהפכה לפקידה בבנק, ואז החליטה להגשים עוד חלום.

"מגיל צעיר רציתי עסק משלי כמו אמא, שהיתה אשת עסקים של פעם, עם עט ומחברת ורכב. היא מכרה בגדים והכינה את הבית לכלות, אבל לא פתחה חנות משל עצמה. כשרציתי לפתוח את החנות היא אמרה לי 'מה את צריכה את כל כאב הראש הזה, יש לך עבודה טובה בבנק. מספיק לך, את סתם עקשנית'. אמרתי לה שאני לא עקשנית אלא נחושה להגשים חלום.

"גם בעלי לא התלהב. הוא יודע מה זה עסק. יש לו חברה להתקנת מדרגות. הוא פחד שאהיה משועבדת לעסק, שלא יהיה לי זמן לבית. 'רק עכשיו סיימת את הלימודים והבנות גדלו, אז בואי נחיה בלי לחץ', הוא אמר לי. הסברתי לו שזה העתיד שלי, זה מה שאני אוהבת ומה שאני חולמת, ואז הוא תמך. פתחתי את העסק אחרי שקיבלתי ייעוץ טוב מ'מעוף'. ההתחלה היתה מאוד קשה. המשכתי כל הזמן, וגם כיום ממשיכה לעבוד במקביל גם כשכירה בניהול חשבונות. בשנה הראשונה מצאתי את עצמי שמה בעסק כסף ממה שהרווחתי כשכירה".

מנאל כבר התייאשה ורצתה לסגור, אבל בעלה תמך בה והיא הצליחה לצלוח את המשבר. הקורונה עשתה לה דווקא טוב. "כולם ישבו בבית, התחילו לסדר את הארונות וחיפשו פיג'מות והלבשה תחתונה. התחילו כל ההזמנות אונליין. את הכסף שהרווחתי יחד עם הלוואה שלקחתי השקעתי בהרחבת העסק בחנות הזו, שבנינו ועיצבנו מחדש".

בתקופת הקורונה הצטרפה אליה בתה, כיום בת 16, שאחרי הלימודים מסייעת לה בניהול החנות. "היא כבר לקחה על עצמה 50 אחוז מהעבודה, כל הפרסום והשיווק, והבת הצעירה יותר עוזרת מאחורי הקלעים בסידור המחסן. יש לי גם עובדות שהכשרתי, ואני כל הזמן לוקחת ייעוץ הכי מקצועי שאפשר. את השם והטלפון של הלקוחה הראשונה כתבתי על נייר, היום יש לי 3,500 לקוחות, הכל ממוחשב עם מנגנון מסודר, וכל לקוחה מקבלת הודעה ביום ההולדת וביום הנישואים שלה.

"המחירים בחנות סבירים, כך שכל אישה יכולה לפרגן לעצמה ולהתפנק. יש לנו גם פינת VIP לנשים עשירות יותר, שמקבלות ליווי צמוד ומוצרים מיוחדים. החזון שעומד מאחורי פתיחת החנות הוא שכל אישה שמרגישה את עצמה - מגיע לה להתפנק. אני בתקופות הכי לחוצות של הלימודים לא ידעתי לדאוג לעצמי, הייתי עם קוקו ופיג'מה ישנה. זו היתה תקופה שמרוב לחץ לא ידעתי ליהנות. היום אני הרבה יותר רגועה ומודעת לאיזון החשוב שבין לימודים ועבודה לחיים. לכן חשוב לי להעביר את זה הלאה".

מה חושבים במגזר הערבי על אישה עצמאית ומצליחה?
"אני חושבת רק חיובי. אני רואה רק את מי שתומך, נותן פידבקים יפים ואוהב אותי. אם אנשים אומרים משהו לא טוב מתוך קנאה - אני לא רואה ולא שומעת. הכל מגיע מבפנים. לאמא שלי היו פחדים להתקדם עם העסק שלה וגם לי היו פחדים, אך בעזרת היועצים שמלווים אותי ובעזרת טיפולים שלקחתי איך לחשוב חיובי, הצלחתי להתגבר על הפחדים".

איך חנות להלבשה תחתונה לנשים התקבלה במגזר הערבי?
"אצלנו במגזר בחנויות כאלה יש שלט שהכניסה לגברים אסורה. אני אישרתי כניסה לגברים. אם גבר רוצה לקנות לאשתו - הוא מוזמן. זה לא יצר בלאגן. קיבלו את זה. אנשים היום מסתובבים בקניונים ורואים שגברים נכנסים לחנויות כאלה. עשיתי סיור וראיתי שברמאללה ובטול כרם יש חנויות הלבשה תחתונה לנשים שהמוכרים בהן הם גברים, אז החלטתי לאשר לגברים להיכנס לחנות שלי. אם למישהי זה מפריע היא מחכה עד שהגבר ילך, ורק אז ניגשת למדוד.

"אנחנו מכבדים את כולם, גם את הנשים וגם את הגבר. עם הגבר זה צ'יק־צ'ק, הוא רק בוחר ואורזים. לאישה אנחנו נותנים את השירות המלא, והיא נשארת לפחות חצי שעה".

יש הגבלות שבעלך מציב בקשר לעסק?
"כן, הוא ביקש שבחלון הראווה לא יהיו בובות עם חזייה ותחתונים. אז בתוך החנות יש בובות כאלה, אבל בחוץ אנחנו שמים להן מעל איזה חלוק עדין שלא יהיה חשוף מדי. גם אני שומרת, זה אכפת גם לי. הצטלמתי יחד עם הבת שלי לפרסומת לפיג'מות ולחליפות ספורט. היא רצתה שנעשה גם צילומים עם דוגמנית להלבשה תחתונה, ואני אמרתי לה שזה לא הזמן. אני לא יודעת איך יקבלו את זה".

איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אני בטוחה שאהיה רק עצמאית, ותהיה לי רשת של שלוש חנויות עם מוצרים מיוחדים תחת המותג שלנו. אמשיך להגשים את כל החלומות שלי".

"אבא היה גאה בכוח שלי"

יסמין אסעד (36), אם לשלושה, פתחה לפני כשנה בית קפה בשכונת מעוז ציון, סמוך לקסטל, בלב שכונה יהודית. היא גדלה בחיפה ובבית ג'אן, בגיל 15 נישאה לבן דודה, שהיה אז בן 20, ונולדו להם שני בנים. אחרי מאבק ממושך הצליחה להתגרש, התרחקה מהצפון והחלה לבנות את חייה מחדש בקסטל. היא נישאה שוב, ילדה בן שלישי, ושוב החבילה התפרקה.

במשך שנים עבדה במשק בית, אחר כך במוסד לנשים עם מוגבלויות. בימי הקורונה חלמה לפתוח עסק, אספה שקל לשקל ופתחה בית קפה קטן, חמים ונעים, בחזית בית ששכרה למגוריה. "נמאס לי לחפש עבודה פה ושם. עיצבתי את המקום לבד, לא לקחתי שום הלוואה. אני אוהבת לבשל הכל, חוץ מבשר. אני צמחונית, אז גם בית הקפה צמחוני. אני עדיין בתחילת הדרך וזה קשה. בחודשיים הראשונים זה עבד יפה והגיעו הרבה לקוחות, עכשיו אולי בגלל החורף יש פחות".

אילו תגובות קיבלת?
"שאלו אותי בשביל מה, אמרו שזו אחריות כל כך גדולה, אבל אני מרגישה שיש לי הכוח לקום ולעשות משהו, ולא לחכות לגיל 50 ולומר 'חבל שלא עשיתי'. אני מרגישה שאני יכולה להצליח לבד בדיוק כמו גבר. כבר התרגלתי להיות גם האמא וגם האבא. אני לא בקשר עם המשפחה המורחבת שלי, אבל יש לי תמיכה מאחי, מאחותי ומאמא שלי. הם מתייחסים אלי יפה ורוצים שאצליח. מי שמתנגד הוא בן אדם שכואב לו, שלא רוצה שתצליחי ורק רוצה לראות אותך מתבכיינת ומתמרמרת. בטח שזה קשה לי יותר כאישה ערבייה, אבל אני אוהבת את כולם, יהודים וערבים. כולם אומרים לי שלום, אבל אולי יש כאלה שלא נכנסים".

עם פתיחת המקום קיבלה יסמין איומים מארגון להב"ה (שרודף יהודים וערבים כדי "למנוע התבוללות בארץ הקודש"). היא התלוננה במשטרה, ובסופו של דבר האיומים לא מומשו. בו בזמן, הלחצים שמגיעים מתוך החברה שלה עוד ממשיכים לבעבע.

"לנשים ערביות יש פחד להיכנס לעסקים, כי אין להן ביטחון עצמי. תמיד יבוא הגבר שיאמר זה לא בשבילך, לא תצליחי. אם אישה נשואה רוצה לעבוד, ישר מתחילים עם החששות שהיא תתעסק עם הגברים והכבוד שלה ילך. אנשים אומרים: 'איפה בעלה? למה הוא לא מפרנס אותה?' זה פוגע בכבוד של הבעל. אני רוצה לשבור את זה.

"מחשבות לא נגמרות, ולחשוב שלילי על האישה זה הכי קל. בגלל זה אני לא רוצה להתחתן עכשיו. אני צעירה מדי. אולי בגיל 60. עכשיו זה הזמן שלי לעסקים. אני לא רוצה שגבר יבוא ויגיד לי מה לעשות. כשיש אהבה יש קנאה, ואז מתחילות השאלות - למה צחקת עם ההוא? למה אמרת שלום למי שנכנס אלייך לעסק? אין לי כוח לזה. הקנאה זו מחלה. אני רוצה שהמגזר הערבי יאפשר לאישה לעבוד. אם לבעל יש עסק, למה שלאישה לא יהיה עסק משלה?"

כגרושה יסמין מכירה גם את הקושי של הנשים הלא נשואות. "יש המון נשים רווקות, גרושות או אלמנות שהמשפחות שלהן לא מרשות להן לקום ולעבוד, ובטח שלא לפתוח עסק. רוצים שהן יישבו בבית. אבא שלי נפטר, ואמא שלי כאלמנה לא עבדה וחיה מהביטוח הלאומי. אני גדלתי אצל סבתא שלי, שגם היא לא עבדה וגידלה תשעה ילדים ושלושה נכדים".

אבא שלך שנפטר היה גאה בך היום?
"אני בטוחה שהוא גאה בי למעלה, גאה בכוח שלי, באמונה שלי, במה שקמתי ועשיתי בעצמי".

מה חלמת להיות כשהיית קטנה?
"עורכת דין", היא צוחקת, אבל מוסיפה בנימה של צער: "לא הגעתי למטרה כי לא סיימתי את הלימודים בגלל שבגיל 16 כבר הייתי אמא".

מה החלום שלך לעוד עשר שנים?
"אחד החלומות הוא להיות עורכת דין, חלום אחר הוא לעסוק במשהו שקשור לבית חולים, לעזור לאנשים. אני רוצה ללמוד קורס חובשים במד"א ומשם להתקדם".

מה נותן לך כוח?
"בכל הצרות שעברתי תמיד קראתי לאלוהים שיעזור לי. זה הכוח שלי. אני יודעת שאין חלום שמתגשם בזמן קצר, צריך לעבוד על זה. טוב לי עכשיו שאין לי, ובטח יהיה לי טוב כשיהיה לי. אלוהים עוזר לי, אבל אני לא אפסיק לעזור לעצמי".

מי שמנסה להשמיע את קולם של העצמאיות והעצמאים במגזר הערבי הוא עו"ד היתם עמאר מכפר קאסם, במסגרת חברותו בפורום העצמאים מבית ההסתדרות. "לצערי הרב, ממשלות ישראל לדורותיהן מעלימות עין מהעצמאים בכלל, ומאלו הערבים במיוחד", אומר עמאר, "אוכלוסיית העצמאים והפרילנסרים בחברה הישראלית מודרת באופן כללי, אבל העצמאים הערבים עוד יותר מודרים ושקופים. עצמאי נופל כיום תחת יוקר המחיה, שכירויות, ארנונה, העלאת הריבית, ועוד. במקביל, שכר העבודה שלו לא עולה. במגזר הערבי, העני יותר, הרבה יותר קשה להעלות מחירים.
"בתוכניות הממשלה לא הוזכרו העצמאים הערבים. לא התייחסו אליהם במשרד האוצר, בכלכלה ובתעסוקה, ולא שמו דגש על האוכלוסייה הספציפית הזו. אנחנו כמעט 60 אלף עצמאים שעובדים קשה, והמדינה צריכה לתת לנו יחס ראוי".

עמאר טוען שהמדינה מפקירה במיוחד את האישה העצמאית הערבייה: "יש הרבה נשים ערביות בעלות מקצוע שיכולות לפתוח עסק עצמאי, אבל אין מי שינגיש להן את הידע - לפתוח תיק עוסק, ביטוח לאומי. אין מי שתומך בהן, זה אבסורד".