איום החרם: לצאת למלחמה בכל פינת רחוב

ישראלים תמימים נוטים להאמין כי פעילי החרם הפרו־פלשתיני נגד מדינתם אינם אנטישמים. הם רודפי צדק ובעלי כוונות טובות, ומבקשים להחרים את ישראל כפי שנהגו בדרום אפריקה של האפרטהייד. עד שיכריחו אותה להסתלק מהשטחים. "בדרום אפריקה הם לא היו אנטישמים וגם לא כאן", הם אומרים על האירופאים שתומכים בחרם. ניתן לומר כי "בכל דור ודור קמים עלינו" לבלבלנו. מתנועת ההשכלה בימי משה מנדלסון ועד עולם.

כף הזכות הזאת לפעילי החרם כאילו הם רק נגד הכיבוש וההתנחלויות החזירה אותי 63 שנים לאחור, עת קראתי לראשונה את "לביבות" לשאול טשרניחובסקי. עמדה סבתא ובישלה לביבות, והיא כמו משוחחת עם נכדתה רייזל'ה שהפכה "מתקדמת" ו"אנושית", ונאבקה בבורגנות ובשלטון הצאר, ונשלחה לכלא פטרוס, ולא הבינה כי המהפכה העולמית לא תיטיב עם היהודים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כל אלה היו אחר כך ב"בונד". במקביל גם ב"יבסקציה" - האגף היהודי במפלגה הקומוניסטית הרצחנית של בריה"מ. גורלם ידוע. גם קלונם. אמונתם בצדקת המהפכה, ב"קום התנערה עם חלכה" במקום "נפש יהודי הומייה", הקיזה את דמם, והגויים המתקדמים והנאורים שהיו עימם בחבורה אחת היפנו להם עורף. כפי שעלול לקרות גם ליהודים שהפכו סניגורים למשכילים ולצדקנים אירופאים הטובלים ושרץ החרם בידם.

החרם הוא מרכיב מרכזי אך לא בלעדי במורסת הדה־לגיטימציה של ישראל. למשל, הבעיה אינה רק עם תוכן הטיעון של "שוברים שתיקה"; ולא עם הכסף שהם מקבלים משוחרי רעתה של ישראל; אפילו לא עם ויתורם על מאבקם בארץ וייצואו לאירופה בבחינת "ולמלשינים אל תהי תקווה". הבעיה היא עם שותפיהם הזרים, שאיבתם לישראל לא תיעצר ביום שבו יתקפלו ההתנחלויות מהשומרון ממש כפי שלא הצדיקו את "צוק איתן" וקודמיו להגנת תושבי הנגב הירויים למרות שישראל מחקה מעל פני האדמה את גוש קטיף.

נכון אמרה איילת שקד כי הנסיגות הישראליות (שאני מצדד בהן בהסכם עם הפלשתינים) לא מנעו את החרם. אין קשר. בכל מקום שאפשר לגרש יהודים הם עושים כן בשינויי טרמינולוגיה. ביסודו של דבר, הרי אפילו גינטר גראס היה נאצי ונשאר כזה בהאשימו את ישראל (לא את איראן) שהיא מסכנת את שלום העולם. האנטישמיות היא גירסא־דינקותא שלהם. רק שהיא לא פופולרית, ואת מקומה תפס החרם על ישראל. הוא IN.

איילת שקד // צילום: דודי ועקנין

ודאי שלא כולם כאלה. גם בשנות התופת הנוראות ההן, כשההורים והסבים של פעילי החרם בדורנו שירתו משטרים אפלים, היו באירופה חסידי אומות עולם. כן עתה. השבוע סיפרו לי על חבר פרלמנט בדרום אפריקה, קנת מישו, שהוא גם פעיל במועצת המנהלים של השגרירות הנוצרית. מישו הקים בארצו עמותה להגן על ישראל; להסביר שאינה מדינת אפרטהייד. ראיתי סרטים שהכין להסביר כי אין אפרטהייד בארץ, ומי יצא נגדו? המחרימים את ישראל, ובהם גם יהודים ליברלים.

מדובר בסוג חדש של מלחמת בני האור בבני החושך, שוב יהודים מול הרשע. זו מלחמה בכל הכלים. עליה להתנהל בכל מקום. יש משרד החוץ ויש ג'וב חדש לגלעד ארדן, וצריך להפעיל את כולם; אבל מעל לכל ולפני הכל, זו ההזדמנות הגדולה להפיח רוח גדולה, חזקה, בנוער היהודי בחו"ל ששקע בתרדמת ובאדישות, ולגרום לו לצאת לרחובות בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם באנגליה.

חרם תחת חרם. הפגנה תחת הפגנה. כרזה תחת כרזה. במגננה גם קטטה תחת קטטה. מהדורה חדשה - ראויה ולא גזענית כמו קודמתה - של הליגה להגנה יהודית.

 

הדלת לא סגורה

בנימין נתניהו הורה לשריו "לשמור על זכות השתיקה" לנוכח הדברים הקשים שהטיח בו בנימוס קר ברק אובאמה בראיון עם ד"ר אילנה דיין. למחרת פירש אודי סגל בערוץ 2 כי נתניהו לא רצה להגיב מפני שהשפעת הדברים היתה מצומצמת. זה פירוש אפשרי. אך להערכתי נתניהו הבין שהשבר עמוק אם נשיא אמריקני מתבטא לראשונה כי אינו מאמין לראש הממשלה. טרם היה כדבר הזה, והוא לא רצה להיכנס לוויכוח בזירת הבעת האמון. 

אי־האמון ביניהם עלול לגרום לאובאמה להעניק אור ירוק להצעת החלטה צרפתית, שתביך את ישראל במועצת הביטחון וייתכן שתידרדר גם לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך אם יאזור נתניהו עוז ויחדל לחשוש משותפיו, הוא יכול בכמה ימים של חוסר נעימות בתקשורת לתקן את פני הדברים.

האמריקנים יודעים כי חששותיו מפני ההסכם עם איראן סבירים. הם מחפשים להעניק לישראל פיצוי כדי לאחות את הקרע. לא נעים, אבל זה מה שנתניהו צריך לעשות על אפם וחמתם של שותפיו לקואליציה ושוחרי רעתו במפלגתו. פשוטו כמשמעו, ללכת אל אובאמה ולקבל פיצוי סביר על הורדת הלהבה במאבק נגדו בנושא האיראני שממילא תוצאתו אינה תלויה כבר בישראל, ולסגור נוסחה אשר תגרום לאמריקנים להבהיר לאבו מאזן כי אין תחליף למשא ומתן ישיר. לא למועצת הביטחון. לא להאג. לא לפיפ"א.

אובאמה אמר דברים קשים לנתניהו, ועליו. אבל הוא לא סגר את הדלת בבית הלבן. ממש לא.

 

איפה החלופה?

"לא העכבר גנב אלא החור גנב" - פסקו חכמים בארמית. במילון של 2015 - לא האדם אשם אלא המערכת שאיפשרה לו לגנוב. מה רוצה התקשורת מח"כ אורן חזן? הוא מה שהוא. הליכוד הציב אותו ברשימת מועמדיו ואחראי לחרפה. חבל שבנימין נתניהו לא השכיל לומר לו "לא". כל איש ליכוד שפגשתי השבוע הרכין ראשו בבושת. 

אין חלופה להרחבת הקואליציה. בסופו של יום יגייס נתניהו עריקים מסיעות אחרות. אך עדיף שיזמין אחת מהן במלואה, למרות שהדבר מצריך שינוי בהרכב הממשלה ובחלוקת התיקים ובניסוח פרק מקווי היסוד.

גם זה רע, אבל הרע במיעוטו.

לא עולה בבירור

ספרו הנודע של ארתור קסטלר "גנבים בלילה" עסק בקשיי החלוצים בארץ ישראל. הביטוי שטבע - במשמעות אחרת - יכול לשמש מליצה גם לתיאור ההסכם בין יהודה וינשטיין לבין גבי אשכנזי להסתיר מבית המשפט שקיבל את "מסמך הרפז" מידי הרמטכ"ל דאז. ההסכם הסודי התגלה רק השבוע, מקץ כחמש שנים, עם פרסום תמליל שיחת וינשטיין־אשכנזי. היתה תדהמה.

יהודה ויינשטיין // צילום: יהונתן זינדל

וינשטיין הזדרז לפרסם הבהרה כאילו מהשיחה "עולה בבירור כי ההסכמה לשמור את הדברים בדיסקרטיות היתה זמנית בלבד". כיצד זה עולה בבירור? שאלתי את דוברו משה כהן, שחתם על ההבהרה. "הרמטכ"ל דאז מבקש שלא יידעו שהוא הביא המסמך ביוזמתו עד שידברו איתו", היתה התשובה. 

לי זה לא "עולה בבירור". אך אפילו זה זמני - זה פסול. למה בכלל להעניק לאשכנזי פריבילגיה כזאת? מאז ועד עתה מתנהל היועץ המשפטי בעצלתיים. הוא השכפ"ץ בפועל של אשכנזי וחבורתו. כבר זמן רב תוהה אליעד שרגא על הסחבת בהחלטת וינשטיין לגבי החקירות בעניינם של אשכנזי, בועז הרפז, אבי בניהו וארז וינר. השבוע פנתה התנועה לאיכות השלטון לווינשטיין להתניע ולנוע לכאן או לכאן. "הגיע הזמן לשים קץ לחקירה הפלילית בעניין פרשת הרפז," נאמר בפנייה. אך וינשטיין בשלו. 

 

השפה הכריעה

השבוע ניהלתי ב"ערב חדש" דיון בין עוזי דיין לבין המו"ל יונתן נדב על החלטת מפעל הפיס כי מעתה ואילך יוכלו לזכות בפרס ספיר לספרות רק יוצרים שעיקר חייהם בארץ. שמעתי את נדב, ונשמע הגיוני. הרי הספרות העברית נכתבה בחלקים ניכרים בחו"ל. ש"י עגנון וחיים נחמן ביאליק, למשל. אחר כך האזנתי לדיין וגם הוא הגיוני. הפרס נועד לעודד את הספרות בישראל. גם כל ההכנסות הן מכספי ישראלים שקונים כאן את כרטיסי הפיס. 

עודי פוסח על שתי השעיפים (כך זה כתוב במקור) סיפר דיין מה אירע בעת הענקת הפרס לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב". הכל היה חגיגי והכל הסכימו כי הספר ראוי, ואז לקראת סיום נאומו של הזוכה המאושר ביקש נמדר המתגורר בחו"ל לדבר אל בנותיו ועבר לשפה האנגלית. הן אינן מדברות עברית, סיפר דיין בשידור, וברגע זה עברתי לצידו.

 

בין סחבת לסחבת

בהיגזר דינו לשישה חודשי עבודות שירות הודיע ראש עיריית רמת השרון יצחק רוכברגר כי יערער. וזכותו עומדת לו אף שמעטים סיכוייו להיחלץ מהכרעת השופט עידו דרויאן, הכתובה לתלפיות. בעיניו נפל קורבן ל"עליהום" ציבורי המצדד בענישה כבדה למושחתים.

בסיבוב הראשון היתה התמונה שונה. בתי המשפט היו נדיבים עם העבריינים. חיים רמון אשם או חייב סיים בפסק דין שהוא שעטנז, גינוי מילולי חריף, אבל עונש שהחזירו במהירות האור לשולחן הממשלה; אהוד אולמרט זוכה בסיבוב הראשון בפסק דין מתמיה עד שהגיעה עת התיקון והורשע באיחור רב; שלומי לחיאני צחק כל הדרך לעבודות שירות עד שבערעור נשלח לכלא ממש; ושמעון גפסו חגג את הרשעתו בלי קלון בשובו בתרועת ניצחון למשרדו בנצרת עילית (שוב הושעה).

הבעיה מתעוררת בכשל הגיוני של פסקי דין אלה. אם העבירה מצדיקה ענישה כה קלה שאין בחובה מאסר בפועל - אין להטביע במצחו של הנאשם אות קין בצורת קלון; ולהפך, במקום שבו יש קלון כמעט חובה מוסרית להטיל מאסר בפועל. בפסק דינו כתב השופט דרויאן כי "במעשיו סטה הנאשם באופן רע וקשה מדרכי היושר, האמינות וההגינות". אם זה נכון - כי אז אין להסתפק בקלון אלא לפתוח בפועל את שערי הכלא. גם להפך.

אהוד אולמרט

הדעת נותנת כי נחוצה מעין נוסחה מתמטית ולפיה קלון שווה מאסר בפועל. נדרשת זיקה בין מילים בפסק הדין לבין העונש בגזר הדין. אפשר כי שופטי העליון ינסחו הלכה כזאת בשתי הכרעות הדין הממתינות על שולחנם בפרשיותיו של אהוד אולמרט.

גם זו סחבת. השבוע ספגו חמישה שופטי העליון הדנים בשני תיקי אולמרט תלונה שהגיש אריה אבנרי מאומ"ץ לנשיאת העליון מרים נאור. הגיעה העת לפרסם את פסק הדין בעניין הולילנד, כתב אבנרי. האם תתערב הנשיאה ברקיחת ההכרעה הסופית אצל עמיתיה? ראוי. לא בטוח.

בענייני אולמרט העיר לי עמית בכיר כי למען הארכיונים וההיסטוריה ראוי להבהיר את שלבי מימוש עיסקת הטיעון עם שולה זקן שמא כתבתי בערפול, ובכן זה כך: התובעים ליאת בן־ארי ויונתן (יוני) תדמור עמדו על דעתם שלא תהיה עיסקת טיעון עם זקן בלי שתנפיק הוכחות חותכות. העיסקה יצאה לפועל רק לאחר שעורך דינה עופר ברטל הודיע לבן־ארי שנמצאו הקלטות הנודעות משיחותיה עם אולמרט. השופט דוד רוזן, שטרם ידע מה החומר, הודיע מראש כי יאשר את העיסקה רק אם יהיה בתוכנה כדי "לטהר את האורוות". מקץ חודש וחצי ראה במה מדובר והשתכנע לאשר את העיסקה, ועתה אפילו שופטי המחוזי בירושלים שזיכו את אולמרט שינו דעתם והרשיעו אותו. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו