עיר ואם

שום דבר כנראה לא ירווה את הצימאון לדמויות באמצע החיים, באמצע המדינה, בחום הגדול. הגעגוע לסיפור מוכר, פשוט וכמעט חסר ייחוד, נוכח בצורת חלל תמידי, שטל ניצן מצליחה למלא במידה ניכרת עם ספר הפרוזה הראשון שלה - "את כל הילדים בעולם". 

העלילה בספרה של ניצן מתונה ומקומית; אלי (אלישבע), אם חד־הורית, אינטליגנטית, מתוסכלת ופגועה, עוברת לגור בדירה חדשה עם נועם, בנה הרגיש. בבניין החדש היא מכירה את אלכס השכן, מורה בתיכון צעיר וביישן שמאמץ מדי פעם חתולת רחוב בשם שרה ואת סיוון, תלמידתו המבולבלת. יחד ולחוד הם סובבים במעגל צנוע שמפגיש אותם עם האחרים ועם עצמם על הבעיות, האתגרים וההתמודדויות האישיות של כל אחד מהם. 

נקודת החולשה של הרומן היא גם נקודת החוזק שלו - הליכה על קרח דק, על הגבול בין שעמום לרתיחה שמסרב לסחוף את הקורא לקליימקס מורט עצבים ולא מצליח גם כשהוא מנסה. ניצן מאפיינת את אלי, הגיבורה, כאישה פגועה וקהת חושים. היא שוכבת עם גברים שהיא פוגשת באינטרנט, מפקירה את הנפש שלה לפסיכולוג און־ליין שיש לו רק שם משפחה, ומודעת למפולת ההרס העצמי שסוחפת אותה ומביאה בסופו של דבר להזנחה ולפגיעה בבנה הקטן. היא יודעת, ולא יכולה לעשות כלום. 

בצלם קהות החושים הזו נברא הרומן כולו. אמנם כל אחת מהדמויות חשופה בדרכה - הילד נועם ממהר לתת אמון ואהבה ונפגע נפשית ופיזית; המורה אלכס ביישן עד לסירוס עצמי; והנערה סיוון (שמקומה בעלילה אגבי ולא משכנע) היתה רוצה לצאת מהגוף המסורבל שמכביד עליה. אבל אף אחת מהדמויות לא חשופה בצורה קורעת לב, כזאת שנשארת אחרי שהעלילה מתרחקת. ערפל השרב הגדול שניצן פותחת איתו את הספר ובוראת אותו לכדי מוחשיות מטביע את האפשרות הזאת, ושום דמות לא מסתכלת לקורא חזרה בעיניים, חוץ מהגיבורה הראשית. 

אלישבע, בעיניי, היא אחת מדמויות הנשים המיוחדות והמדויקות שקראתי על אודותיהן. אפשר להזדהות איתה בקלות כשהיא מבחינה איך חייה מתעקמים עבור נועם השברירי; לסמוך עליה כשהיא מתמודדת בקשיחות עם כל צרות העולם; לדאוג לה כשהיא פוגעת בעצמה ובאחרים - ואז להבין שהתנודתיות הזאת היא בדיוק מה שהיא עצמה עוברת. ניצן לא עושה הנחות לאלישבע, ובטח שלא נופלת שבי כמו אלכס ומתאהבת בדמות הראשית שלה. היא נותנת לה לסבול מתחת לבוסית מהגיהינום ומאפשרת לה להזניח מערכות יחסים שמועילות לה, ולפתח את אלה שלא. 

אומץ הלב של ניצן מוליד דמות נדירה. אלי היא אישה קצרת רוח ועתירת משאבי לב שאין לה ברירה אלא להתאפק. נראה כי ברגע נתון היא מסוגלת להתפוצץ או להישבר, ולמרות שיסודות המצב הבעייתי שלה טמונים בעבר שהיא מסרבת לטפל בו, היא כבולה בעבותות של תלות: לפרנסה הדוחקת, ללב השבור ולחרדות הבלתי נגמרות שלה. 

ברגישותה מעצבת ניצן את אלי כקורבן של ההווה; המציאות העכשווית פוגעת בה אך גם בונה אותה, ולכן היא מסוגלת להתעלות מעל הזמן והמקום שבהם היא מתקיימת. לעיתים נדמה שאלי היא נדבך על חנה של "מיכאל שלי". המשותף להן הוא תחושת ההיעדר והחסר, בדידות בתוך המעגל הקרוב אליהן, זרות מסוימת למציאות (וגם השיער הקצר שבולט במראה שלהן). אלא שדרך ההתמודדות שלהן עם התקיעות שונה: בעוד חנה הוזה וכמעט משתגעת, אלישבע לא מרשה לעצמה לא להתמודד, חוץ מבריחות קטנות למין חפוז, שמתגלות לא אחת כהרסניות למדי. 

נקודה רגישה נוספת שמשלימה את הדמות הראשית נרשמת בהתייחסות הסיפור למקום. שלא במקרה, ניצן בוחרת למקם את התרחשות הרומן בגבעתיים, עיר "על־יד" נצחית. היא מוציאה את הדמויות לסיורי עומק על קו הגבול העירוני עם תל אביב, והן בוחנות ומעמידות למבחן את החומה הבלתי נראית, אבל למעשה רק מבצרות אותה ואת עצמם כנספחים לה ואל העיר הגדולה שמעבר לה. חומת ה"על־יד" עוטפת את הגיבורים גיאוגרפית ומשתקפת באישיות כל אחד מהם - אבל יותר מכל בנפשה של הגיבורה הראשית. 

תל אביב, שמתפקדת כנוכחת־נפקדת משמעותית בסיפור, היא בת דמותה המדויקת של אלישבע. כמוה היא מתקיימת מן העבר השני של המציאות, וכמוה היא מתאפיינת באמצעות היעדרה. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מופעיה בספר, ועדיין היא נמצאת בכל דף בו (וזו הצלחה פיוטית מרשימה של ניצן). 

עם זאת, הסימביוזה הזאת מאירה בשנית את החולשה היחסית של שאר הדמויות: אלכס, נועם, שרה החתולה ואפילו סיוון התלמידה האובדנית רחוקים מלהיות מגובשים, טעונים ומסקרנים כמו אלישבע. מול הדרמה האמיתית בסיפור הם כמעט מחווירים בחוסר הכרחיותם.

תחושה דומה מתקבלת כשניצן שולחת דרך דמויות המשנה שלה חיצי ביקורת חברתית שנונה, ולא מוצלחת במיוחד, אל מעבר לגבול התרבותי־דמיוני של האיילון. ברגעים שזה קורה השליטה של ניצן בחומר מרשימה כל כך, שהיא כמעט עומדת בעוכריה: השחקנית המתוסכלת שקיימת בספר בעיקר כדי להתעלל בתעשיית הקולנוע הישראלי; הראיון השבלוני עם מנהלת קבוצת תיאטרון הפרינג׳ שבא לרטון כמו תמיד על תקציבי התיאטרון; הבוסית קלת הדעת שמהווה דוגמה לכל מה שנמוך - אלה לא נקראים כחלק אמין מהסיפור, מכיוון שהם לא תואמים את הלך הרוח האמיתי והכן של אלישבע, שעסוקה במאבק קיומי. כך שאכן - חסרים חלקים בתצרף היצירה המסקרנת הזו של טל ניצן; עם זאת, התמונה הסופית המתגבשת ממנה עדיין נוגעת ללב. ¬

את כל הילדים בעולם / טל ניצן

אחוזת בית, 191 עמ'

ספיד דייטינג עם אנה קרנינה

אם בזמן הקרוב תמצאו את עצמכם מהלכים ברחובות טורונטו כשבידכם הספר האהוב עליכם, ובמקרה, באורח פלא, גם תחושו עקצוצים של בדידות - דעו שבספריות העירוניות יש אנשים דומים לכם. בקומת הגג ואולי במרתף יש מי שנטשו את האפליקציות ואתרי ההיכרויות, הצטיידו בספר האהוב עליהם ומשתתפים בזה הרגע באירוע Speed Dating בתקווה למצוא אהבה בין המדפים.

אירוע ההיכרויות הספרותי, שצץ בספריות ברחבי העיר, מפגיש בין רווקים חובבי ספרות ומעניק להם פלטפורמה לפגישות מרובות בזמן קצר. כל אחד מהמשתתפים זוכה לארבע דקות של היכרות עם האדם שמולו, עד שהבאזר שולח אותו הלאה, אל בן או בת הזוג הפוטנציאליים הבאים. אם הם אהבו את האדם שאיתו דיברו, הם מסמנים "כן" ליד שמו. אם לא, אז "לא". צוות הספרייה בודק בסופו של הערב את הסימונים של המשתתפים, שאליהם יישלח אי־מייל אם אכן תימצא עבורם התאמה, כלומר אם ה"כן" שסימנו היה הדדי.

"זה שובר קרח מיידי - מה הספר האהוב עליך?'" אמרה סמנתה היינז, סטודנטית להנדסה בת 24 שהגיעה לאירוע בתקווה למצוא ניצוץ בעיניו של חובב ספרים אחר. "זה גורם לשאלות להיות מעניינות", הוסיפה.

האירוע שבו סמנתה השתתפה התקיים ביום שישי גשום, בספריית מרתף שההד בה אילץ את המשתתפים לרכון מעט קדימה כדי לשמוע את האדם שישב מולם, ואולי תוך כדי גם לקרוא בבירור את התג שהודבק על חזהו, שעליו נכתב שם ספרותי רנדומלי: הולדן קולפילד, טיילר דרדן, הרמיוני גריינג'ר ואחרים. 

"קשה להכיר בחורים", אמרה ננסי־אן דאביס, ספרנית בספריית Lillian H.smith שבה התקיים האירוע, "יש את הרגעים האלה שאתה לבד ברכבת או באוטובוס וכולם מתעסקים בניידים שלהם. זה יכול להיות מאוד מבודד לעיתים..." 

גם המשתתפים עצמם יודעים שלא עבור כולם פגישות הבזק הספרותיות הללו נגמרות טוב, אך האפשרות להכיר אנשים בסביבה ספרותית, עם קריצה לגיבורים ספרותיים, יש בה כדי לעורר השראה, גם אם זה כרוך בלהידחק עם עוד 60 איש לתוך מרתף טחוב. 

יונה אשרוב

 

סידור אחר של תפילות

בספר שיריו השלישי, "מי שנפלה עליו מפולת", ממשיך אלחנן ניר למצוא באלוקים שלו בר־שיח כמעט לכל דבר ועניין. ניר - רב ומשורר, מחנך ועורך ספרותי - שואל את אלוקיו שאלות, צועק אליו ולעיתים אף גוער בו. הוא עושה זאת, כמו בשיריו הקודמים, מכל הלב ובאומץ רב. ההתכתבות של ניר עם האל וברואיו נעה במעגלי האמונה, המוסר והרגש והוא אינו מניח גם לשיגרה ולסתם צרות קטנות של יום חולין.

"בחורף הזה אני צריך אמא", מתגעגע ניר לאמו שנלקחה ממנו מוקדם מדי, ובשירו "וידוי" הוא מהרהר אחר משחק התפקידים הידוע מראש בין האלוקים לעמו: "...אנחנו אשמים. / לעולם. / מהתחלה ועד הסוף. מכריכה אל כריכה. / אשמנו. / אתה תמיד צודק. / ככה אתה אוהב אותנו?"

"מדרש לא־נודע־מי", שיר אחר שכתב, עוסק במצוות "עגלה ערופה" - טקס כפרה ציבורי שמתאר ספר דברים, בעקבות רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח. ניר מציע דיון מקדמי בשאלה: "ומדוע לא נודע מי הכהו?" ודורש למעשה מהחברה להושיט יד לאבודים המהלכים בינינו ומתחננים שימצאו אותם, רגע לפני שיסיימו את חייהם כתעלומת רצח בלתי פתורה בשדה: "ומדוע לא נודע מי הכהו? / שהרי כל הימים הלך באדמה / והתחנן שימצאוהו, / קודם שהלא־נודע־מי ימצא אותו. / אבל הבריות לא שמעוהו, / וכשדפק, אמרו לילדים לשאול מי זה / וסמנו באצבעם לא לפתוח. / והלא־נודע־מי הוא שהכהו, והפילו על פני השדה / וכל דמים שבעולם שתקו".

ניר מבקש דיון מקדמי גם בסוגיה ההלכתית הידועה כסוגיית "מי שנפלה עליו מפולת", המתלבטת אם מותר לחלל שבת כדי לשלוף מתוך המפולת את מי שהוא "ספק חי ספק מת". "ומי שלא נפלה עליו מפולת?" מרחיב ניר את הדיון, "והוא ספק חי ספק מת... ואין מי שיפקח עליו / יפרוש אליו כפים בתפילה ויאמר לו: ברוך אתה. / ירים את ראשו, יבט ויאמר לו: / אתה נראה טוב היום / אולי תקפוץ לקפה / מי בכלל יודע / ממנו".

שיריו של ניר לוחמים בשיגרה, ואפילו היא שיגרה דתית. הרב המשורר תמה אל מול סידרת הקללות האיומה שמבטיחה פרשת בחוקותי לחוטאים: "...למה הקשר עם אלהים / מגיע לאיומים המפורטים האלה / ולמה אי אפשר לדבר יפה...", ובשירו "שבת יורדת על הגבעה" הוא נזכר בפוגרום שבוצע במשפחת פוגל באיתמר: "נועל את דלת הקרון הרועדת", "מבקש הצלה במילות המתגרשים מצפת", ושוב מתריס ושואל: "איך אנחנו חיים כאן ומביאים ילדים אל הפחד?"

שיריו של ניר הם סידור אחר של תפילות, חוויות ובקשות. יש בו כאב על הבחורות ש"רוצות חתן נורמלי" וכאב על הסתיידות זיכרונו של "הרבי הזקן". נפשו יונקת מתפילות וממדרשים אבל תמיד שזורה בחוויה האישית, לעיתים האינטימית, בחדות, בחן ובכישרון. 

 

מי שנפלה עליו מפולת / אלחנן ניר

הקיבוץ המאוחד, 93 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו