בסוף הסרט אורנה ברביבאי חשה צביטה קטנה בלב. ראש אכ"א לשעבר, האלופה (מיל') הראשונה בתולדות צה"ל, יצאה מהקרנת הסרט "אפס ביחסי אנוש", המתאר את שירותן הצבאי המייאש של חיילות במשרד שלישות בבסיס בדרום, עם לא מעט הרהורים.
"הסרט הצליח לעלות על ניואנסים דקים מאוד שחלקם שיעשעו אותי, חלקם צבטו, וכמו כל סרט הוא עורר סוג של חשיבה גם לאחר הצפייה בו", מספרת ברביבאי, שהשתחררה מצה"ל לפני כשנה. "יש הרבה אגדות סביב חיילים שלא עושים שירות משמעותי בצבא. אבל גם אם אכן יש הבדלים בין התפקידים, המחשבה על שינוי מודל צבא העם והליכה לכיוון של צבא מקצועי היא מסוכנת מאוד בעיניי".
בין שליחות להוגנות
התחושה הזו התעוררה בברביבאי (53), כיום מנכ"לית של קרן תאגידית פילנתרופית חדשה מבית ארגון "שיתופים" (ראה מסגרת), לא רק אחרי שצפתה בקומדיה השחורה, אלא גם אחרי שקראה את דו"ח ועדת לוקר שפורסם לאחרונה. הוועדה המליצה על שורה של רפורמות מרחיקות לכת בצה"ל, כשהבולטות שבהן הן קיצור שירות החובה של גברים לשנתיים עד שנת 2020, וביטול פנסיית הגישור למרבית משרתי הקבע. אורנה לא רק מתנגדת לשתי ההמלצות הללו בתוקף, אלא אף מזהירה מפני סכנה של ממש לחוסן הלאומי. "הרציונל הכלכלי, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להחליף את אתוס 'צבא העם', מתוך איזה עיקרון שאומר 'בואו נחסוך יותר כסף ונוציא את החיילים החוצה מוקדם יותר לשוק העבודה'". לדבריה, "המחיר הוא לא רק כלכלי אלא גם ערכי. המלצה כזו לקצר שירות מתוך מניעים כלכליים, דוחקת את הצבא לחשיבה כלכלית של גיוס שהוא רק על פי צורך, שהוא בעיניי מסוכן מאוד".
יכול להיות שמודל צבא העם כבר לא רלוונטי?
"אני לחלוטין לא מסכימה איתך. אפשר לראות מה קרה במדינות אחרות שעברו למודל של צבא מקצועי, למשל צרפת. בדרך הן איבדו את האידיאל שמדבר על תחושת השליחות. אין מחיר לרעיון המכונן שלפיו כל נער ונערה בתורם, במשמרת שלהם, נותנים את חלקם למען ההגנה על האומה. זה הרעיון המכונן הגדול שאומר שכולנו נדרשים להתגייס כדי להבטיח את קיומה של המדינה הזו.
"הדבר שהכי מדאיג אותי הוא שיישחק האתוס הביטחוני של חשיבות השירות, ושל קולקטיב שמשרת רעיון שאנחנו כולנו כאן כדי להגן על המדינה", היא ממשיכה, "בעיניי זהו המסד שמאפשר את החוסן של החברה במובנים רבים: לא רק ביטחוניים אלא גם חברתיים ותפיסתיים, ואסור בשום תרחיש לוותר עליו. אתוס של שליחות אתה לא יכול לקנות בכסף גם אם תהיה עשיר מאוד".
למעשה, ברביבאי מתריעה מכך שהשתלטות השיח הכלכלי על השיח הביטחוני עלולה לגרום נזק בלתי הפיך למדינה. "אם יהרסו את האתוס לא יוכלו להקים אותו בחזרה. זה מטריד אותי מאוד", היא אומרת בכאב, בזעקה ממש (וזאת הפעם היחידה בראיון שבה תרים את קולה). "כשיישחק האתוס של קולקטיב למען הגנה על המדינה, אנחנו לא נוכל לשחזר אותו. גם כשיהיה לנו כסף, והרבה כסף, את הערך שנהרס כבר לא נוכל לקנות בחזרה לעולם". אורנה מביעה חשש כי "השיח הכלכלי גורר את הצבא למעשה להיות כמו כל ארגון כלכלי אחר, וזה לא מה שאנחנו רוצים שהצבא יהיה. זו תהיה טעות לדורות ללכת לכיוון הזה של צבא מקצועי".
גם בהיבט המקצועי גרידא, ברביבאי, אולי המומחית הגדולה ביותר לעניין כוח האדם בצבא, פשוט לא מצליחה להבין כיצד הגיעה הוועדה להמלצה כה דרמטית על קיצור השירות. "ההמלצה אינה מתיישבת עם שום דבר שאני מכירה. לא עם היקף המשימות שהצבא נדרש אליו, לא עם האיומים שאנחנו מתכוננים אליהם בו בזמן בכמה זירות, ולא עם גודל הצבא הנתון הדרוש".
היא טוענת שכבר כעת הקיצור הטרי של ארבעה חודשים מתקופת השירות, אשר נכנס לתוקף מגיוס יולי 2015, יוצר בעיות לצבא. "אין לי ספק בכלל, מתוך הכרת הנתונים, כי צה"ל ייאלץ לצמצם משימות. שכן גודל המשימות הקיים אינו מתיישב עם קיצור השירות". ברביבאי אומרת כי "אני לא מצליחה להבין מה הוביל את חברי הוועדה להמלצות כאלה. קראתי את הדו"ח על בוריו, מילה־מילה, והעמקתי בו כדי לנסות ולהבין את הרציונל של קיצור השירות. אני מצטערת, אבל לא הצלחתי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי ההמלצה הזו. זו פשוט תהיה טעות. זו המלצה רעה וצריך לעשות כל מאמץ כדי שהיא לא תיושם".
לברביבאי חשוב לציין כי התייעלות אינה מילה גסה עבור הצבא, וכי לגיטימי שהחברה תדרוש מהצבא להיות יעיל, "אבל באותה נשימה הציבור צריך להבין שצבא זה דבר יקר. מלאכת הביטחון היא דבר יקר. להשאיר אנשים איכותיים לאורך זמן בצבא זה לא עניין שהוא מובן מאליו".
זו הסיבה שברביבאי דוחה בשתי ידיים גם את המלצת הוועדה בכל הנוגע לצמצום פנסיות הגישור - הפנסיות שאנשי קבע מקבלים מיום שחרורם ועד הגעתם לגיל הפרישה האזרחי. "התחביב הזה של לחבוט במודלי הפנסיה של הצבא פוגע מאוד במשרתים. קצינים אומרים לי, 'אנחנו מתביישים ללכת ברחוב עם מדים' כי הם נתקלים בביטוי של 'אוכלי חינם' או 'אתה חי על חשבוני'. גם אני באופן אישי נתקלתי באמירות ציניות כאלו ואחרות".
ברביבאי מסבירה כי המודל של פנסיית גישור הוא נכון, שכן מדובר במעין פיצוי בעבור מאפייני השירות הצבאי, שהוא טוטאלי כל כך. "אנחנו מחויבים בהוגנות כלפי משרתי הקבע. הם מחויבים לצבא 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, והם צריכים להרגיש שיש קשר בין ההשקעה שלהם לבין השכר והתנאים. אם נבטל את היחס ההוגן, הדרך למלא את שורות הצבא באנשים בינוניים תהיה קצרה מאוד".
את התפר הדק שבין שליחות להוגנות מנסים בצבא לשמר זה שנים. סקרים שערך אגף כוח אדם בצה"ל מעלים כי כאשר אנשי הקבע נשאלים מהו הגורם המכריע להישארותם בצבא, רובם מצביעים על תחושת השליחות ועל הנכונות לקחת חלק בביטחון המדינה. התחושה הזו מחלחלת גם לבני משפחותיהם, אשר תמיכתם במשרתים קריטית כדי לאפשר להם לשרוד בשירות תובעני כל כך. אלא שכעת נדמה כי מסקנות דו"ח לוקר מאיימות לערער את המרקם העדין הזה. "פרסום המסקנות עורר חשש עצום בקרב המשרתים", מספרת ברביבאי. "התקשרה אלי אשתו של נגד שמשרת ביחידת שריון בצפון, והיתה לי איתה שיחה מאוד נוגעת ללב. היא אמרה לי, 'תשמעי, אני מרגישה עלבון עבור המשרתים'. שאלתי למה, והיא ענתה: 'אני לא רואה את בעלי במשך השבוע, הוא ישן כבר שנים עם עוד ארבעה חבר'ה בחדר. לאחרונה אני מנסה להיכנס להריון ואני נאלצת ללכת לטיפולי פוריות לבדי'. היא הדגישה בפניי שהיא תומכת בבעלה כי היא רואה שטוב לו ושהוא אוהב את הצבא ומשרת מתוך תחושת שליחות, אבל עכשיו כשהיא רואה את הפגיעה בערך השירות, היא מתחילה לשאול את עצמה אם ההשקעה הגדולה שלה בכלל שווה את כל זה".
העובדה שלא מעט אנשי קבע נשארו עם אורנה בקשר גם שנה לאחר שחרורה אינה מפתיעה את מי שלמד להכירה. ברביבאי מעידה על עצמה כי היא בת מזל של ממש, שכן הפכה את האהבה הגדולה ביותר שלה - אנשים - למקצוע. ואכן, במפגש ראשוני עם אורנה ניכר שהיא "אישה של אנשים", והיותה קצינה בכירה כל כך כמעט שאינו מורגש. היא לא שומרת דיסטנס ולא סיגלה לעצמה את חיתוך הדיבור הצבאי האופייני. במהלך הראיון היא אף התעקשה לשבת לצידי, ולא מולי, ואת הקפה מיהרה להכין בעצמה. אחרי הכל, האלופה הראשונה בתולדות צה"ל כבר לא צריכה להוכיח דבר לאיש. מהסטיגמה של "הפקידה מכינת הקפה" שרדפה כל כך הרבה חיילות, הצבא התעורר כבר מזמן.
ובכל זאת, הדרך של ברביבאי לשולחן המטכ"ל לא היתה פשוטה כלל. טוראית אורנה התגייסה בשנת 81' כחיילת מן השורה לחיל השלישות, בתקופה שבה מרבית המקצועות המשמעותיים בצבא היו סגורים בפני נשים. "זו היתה תקופה אחרת", היא משחזרת, "היתה הנחת עבודה שנשים לא יכולות לעשות תפקידים מסוימים. פשוט ככה, לא יכולות".
אבל אורנה לא נתנה לתפיסה הזו לעמוד בדרכה, והסתערה גם על תפקידי השטח - המכשול העיקרי שעמד בפני נשים בדרך לפיסגה. וכך, היא עשתה היסטוריה כאשר מונתה לקצינת השלישות הפיקודית הראשונה (בפיקוד המרכז) בשנת 2003. ההתמדה השתלמה סופית כאשר שמונה שנים לאחר מכן, ב־2011, מונתה על ידי הרמטכ"ל דאז רא"ל בני גנץ לתפקיד ראש אכ"א, והטביעה את חותמה לעד כאלופה הראשונה בתולדות צה"ל.
"לא היתה לי שום ודאות שאתמנה לאלופה. אף אחד לא הבטיח לי שום דבר", נזכרת אורנה, "היה לי חשוב מאוד לשמוע שבני גנץ אמר כמה פעמים שהוא מינה אותי כיוון שאני אשת מקצוע ולא בשל היותי אישה. מובן שהעובדה שאני אישה היא חלק חשוב מאוד באישיות שלי, אבל רציתי להתמנות בשם היכולות והמקצועיות".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"אם פמיניזם הוא שוויון, הכרה ביכולות של נשים לעשות כל דבר ונתינת הזדמנות שווה - אז כן, אני פמיניסטית".
"הסיפוק מחלחל למשפחה"
שנה עברה מאז פרישתה, ועדיין אין אלופה במטכ"ל שהחליפה אותה. "ודאי שצריכה להיות אלופה נוספת. הן שם, גדלות ומתפתחות ובעתיד יהיו עוד נשים במטכ"ל", היא מסבירה. לדבריה, כיום מכשול השטח כבר כמעט לא עומד בפני נשים, ו־92% מהתפקידים בצבא פתוחים בפניהן. "הצבא עבר כברת דרך של ממש בהיבט הזה", היא מציינת בסיפוק, "מי שרוצָה לגדול מלמטה ולהגיע לתפקידים בכירים בטווח הארוך, יכולה לעשות זאת בלי שום בעיה".
בעצם, כמעט בלי שום בעיה. אורנה, אם לשלושה וסבתא לנכדה, מציינת כי המשמעות של להיות אשת קבע וגם אשת משפחה, היא לא פשוטה. "זו מציאות מאוד מאתגרת ותובענית. הצבא הוא לא מקום שבו המשפחתיות היא העניין הדומיננטי. ממש לא. הרבה פעמים היא עומדת בסתירה לאופיו ולמהות הצבא".
את הפתרון לכך היא מצאה בעזרת הרבה תמיכה מבית. "בעלי עזר לי, כמובן, אבל זה לא היה פיקניק. יש מחיר ומשמעויות לכך ששעות רבות וימים רבים לא הייתי בבית". עם זאת, בסופו של יום, כשהיא מסכמת את היתרונות והחסרונות, לאורנה אין ספק לאן נוטה הכף. "בראייה לאחור לא הייתי מוותרת על שום דבר. היתה לי חוויית שירות מדהימה, עם האנשים הטובים ביותר שיכולתי לאחל לעצמי, שרבים מהם הפכו עבורי לחלק מהמשפחה. היכולת שלי להשפיע בתחומים משמעותיים כל כך בצבא יצרה אצלי תחושת סיפוק אדירה. תחושת המשמעות חילחלה גם לילדים, ללא ספק. אולי לא הייתי מספיק בבית, אבל הילדים קיבלו ערכים חשובים דוגמת התמדה, עבודה קשה ובעיקר תחושת שליחות. הגאווה של להיות חלק מהמפעל הגדול שנקרא ביטחון המדינה עברה אליהם".
ובכל זאת נותרה עוד פיסגה אחת קטנה שלא נכבשה בצבא על ידי נשים: כיסא הרמטכ"ל. "אישה יכולה כבר היום להיות מפקדת חיל הים ומפקדת חיל האוויר", אומרת אורנה. "לגבי רמטכ"לית, זה לא שאישה לא יכולה, אבל כדי להגיע לתפקיד של מי ששולח חיילים למלחמה, צריך לעבור במקום שבו מכירים את הוויית המלחמה ומשירות של לחימה. רק כשנשים יעברו דרך המקומות האלו, הן יוכלו להיות רמטכ"ליות. רמטכ"לית זה לא גימיק. זה תפקיד שקובע עתיד וקובע את היכולת שלנו לתת מענה ביטחוני, ולכן לא הייתי משחקת עם זה".
היעד: צמצום של 50% במוות מזיהומים בבתי"ח
אם היעד של הקרן התאגידית-פילנתרופית החדשה מבית ארגון "שיתופים" יגיע לכדי מימוש, חייהם של מאושפזים עתידיים רבים צפויים להינצל. הקרן, שאורנה ברביבאי משמשת המנכ"לית שלה, מגבשת תוכנית שאפתנית להפחתה 50-ב אחוזים עד סוף שנת 2017 של שיעורי התמותה מזיהומים בבתי החולים שיבא תל השומר והמרכז הרפואי לגליל בנהריה. שני המוסדות נבחרו כפיילוט כדי להוכיח שאת השינוי אפשר לבצע הן במרכז המבוסס והן בפריפריה.
הקרן נועדה לטפל בתופעה קטלנית במיוחד: לפי דו"ח מבקר המדינה ,2013-מ בישראל מתים מדי שנה 6,000-4,000 איש שנדבקו בזיהומים, והיה אפשר למנוע 75-25 אחוזים ממקרי ההידבקות המדוברים, כלומר להציל את חייהם של 4,500-1,500 איש בשנה.
המספרים הללו זיעזעו את מקימי הקרן וגרמו להם להתמקד בנושא זה כמיזם הראשון מני רבים. יו"ר הקרן הוא נשיא ומנכ"ל קבוצת שטראוס גדי לסין, ושותפים מייסדים נוספים הם יו"ר "שיתופים" איש העסקים רוני דואק, יזם ההיי-טק והפילנתרופ יואב שולב והיזם החברתי גרי גרינשפן.
בקרן מדגישים כי המיזם יתבצע בשיתוף פעולה מלא עם משרד הבריאות. בהתאם לכך, המיזם ילווה על ידי ד"ר איל צימליכמן, אחראי על תחום האיכות בביה"ח שיבא, ויבוצע בתיאום עם ד"ר מסעד ברהום, מנכ"ל המרכז הרפואי לגליל נהריה. בהנהלת הקרן שמו לעצמם יעד גיוס של 15 מיליון שקלים במשך שלוש שנים לטובת המיזם, אשר הוקם במודל של "קולקטיב אימפקט" - שיטה שבמסגרתה נעשה שיתוף פעולה בין המגזר העסקי, הציבורי והפילנתרופי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו