את הרגע ההוא חמזי עראיידה זוכר היטב, גם אחרי 42 שנים. זה קרה בתחילת מלחמת יום הכיפורים, בצפון־מערב סיני, קילומטרים ספורים מכוחות הארמיה השלישית המצרית. כ־20 חיילי קומנדו מצרים, שזה עתה נפלו בשבי, שכבו שם עם הפנים אל הקרקע. ידיהם לא היו קשורות כלל; בכאוס האדיר של המלחמה ההיא לא נמצא הציוד הדרוש כדי לכבול אותם. מי שניהל את המרדף אחריהם, במסוק של חיל האוויר, היה עראיידה - אז בסך הכל סרן, מה שלא מנע ממפקדיו לכנות אותו "השדאי (איש השדה) מס' 1 בצה"ל".
"מי מכם הוא קפטן עאטף?" הוא שאל בערבית את השבויים. אחד מהם הרים את ראשו. "התרומם אלי אדם ענק, יפה תואר כמו שחקן קולנוע", שיחזר השבוע חמזי, תושב הכפר הדרוזי מרר שבצפון, "הוא היה מבולבל מאוד ולא הצליח להבין כיצד אני יודע את שמו ומדבר אליו בערבית מצרית. לרגע הוא חשב שאולי אני שייך לכוחות המצריים. הוא שאל אותי: 'אתה מהקומנדו?' אמרתי לו: 'כן, אבל לא מהקומנדו שאתה חושב עליו'".
בשלב הזה עצביו של השבוי בגדו בו. הלוחם הנפיל, שחמזי הצנום מספר כי "היה יכול להעיף אותי שני מטרים לאחור אם היה נותן לי סטירה", פשוט פרץ בבכי. "100 קילומטרים הצלחתי לברוח מכם", אמר כשדמעות זולגות מעיניו, "ודווקא כאן, מרחק קצר מהכוחות המצריים, תפסתם אותי".
חמזי הוציא סיגריה והושיט אותה לקצין המייבב. "לא מכובד לבכות בפני החיילים שלך", אמר לו, "קח סיגריה ותירגע. אנחנו לא נפגע בך". השאלה שהטרידה את השבוי - איך ידע חמזי את שמו - נענתה רק בהמשך.
"מפקד המרחב אמר, 'קח שני מסוקים צמודים וכמה ג'יפים שאתה רוצה'". חמזי בשדה הקרב /// רודוקציה: אנצ'ו גוש-ג'יני
כדי לפתור את החידה הזו, יש לחזור כמה ימים לאחור. בתחילת המלחמה הגיע סרן חמזי למפקדת צה"ל בשארם א־שייח'; הוא פגש שם את האלוף ישעיהו גביש, מפקדו וחברו מימי המרדפים אחר מחבלי פת"ח כמה שנים קודם לכן. גביש, שמונה למפקד מרחב שלמה, הכיר את יכולותיו של חמזי כגשש מצטיין והטיל עליו משימה שנראתה תפורה למידותיו: לכידת כוחות קומנדו מצריים, שהונחתו על ידי מסוקים באזור אבו רודס שבצפון־מערב סיני. "גביש אמר לי: 'תקבל שני מסוקים צמודים למרדפים וכמה ג'יפים שאתה רוצה'", מספר חמזי.
עד מהרה התברר כי גם לגשש מס' 1 יש מגבלות - הוא אמנם היה מומחה לאזור הנגב, אך את השטח המדובר בסיני כמעט לא הכיר. על מנת להתגבר על הבעיה, ביקש מטייס המסוק כי ביום הראשון לפעילותם ייצאו ל"סיור לימודים", ללא מרדפים. "אמרתי לו שהיום זה יום טיול. טסנו בשטח, ואני רק סימנתי לעצמי את הוואדיות במפה".
אלא שהלחימה הקשה לא איפשרה לצוות יותר מיום הסתגלות אחד, והיציאות הבאות לשטח כבר היו מבצעיות. באחת מהן, כשנסע בג'יפ, זיהה חמזי עקבות של חיילי קומנדו באחת הדרכים המובילות לאזור מנזר סנטה קתרינה. הוא מיהר להזעיק שני מסוקים שנחתו לצידו, וכשהגיע לקרבת הוואדי עשה שימוש במה שהתברר כנשק היעיל ביותר מכל אלה שעמדו לרשותו - המגאפון. "צעקתי להם: 'לא כדאי לכם להילחם, יש לנו מטוסי פאנטום שיכולים להפציץ את כל הוואדי. כדאי שתיכנעו, ואנחנו נעזור לכם ולא נפגע בכם. זירקו את הנשק וצאו עם הידיים למעלה'".
זה עבד. חיילי הקומנדו המצרי נכנעו, ולהפתעתו הרבה של חמזי היתה זו פלוגה שלמה. לאחר תחקיר מהיר בשטח, התברר כי מפקד הפלוגה, קפטן עימאד, הצליח לחמוק מתפיסה עם כמה חיילים נוספים, שכן הם נפרדו משאר הכוח בדרכם לחפש מים.
למחרת הצליח חמזי לעלות גם על עקבותיו של הקצין הנמלט ולהביאו לכלא באבו רודס. "תיחקרתי אותו בערב, והוא אמר לי שחסרים לו שני חיילים. הוא התחנן: 'תעשה טובה - אל תשאיר אותם בשטח. הם לא ישרדו'. אמרתי לו שאעשה מאמץ להביא אותם אלינו, ואם הם לא יפגעו בנו, לא אפגע בהם".
בינתיים המודיעין סיפק מידע חשוב ודחוף בהרבה: פלוגה נוספת של קומנדו מצרי נמצאת בשטח, ולמפקדה קוראים קפטן עאטף. חמזי מיהר לעימאד, ושאל אותו אם הוא מכיר קצין בשם זה. "עימאד קפץ ממקומו ומייד אמר לי: 'זה אח שלי, אל תפגע בו'. שאלתי אותו אם אכן מדובר באחיו, והוא ענה לי: 'אנחנו כמו אחים. עשינו יחד בגרות, קורס קצינים וקורס קומנדו. תבטיח לי להביא אותו חי'".
וחמזי הבטיח שוב - אם הקפטן לא יעשה צרות, הוא יחוס עליו. "עימאד לא ויתר ואמר לי, 'עאטף עקשן, הוא לא ייכנע בקלות, אבל אני סומך עליך, אתה "בן המדבר". אתה לא תפגע בו'".
"דרוזי? אתה בכלל יהודי"
בשדה הקרב לא היה צורך להתמודד עם הדילמה הזו, שכן עאטף, כאמור, מיהר להיכנע. הוא וסגנו אף גילו לחמזי כי הטמינו בשטח מוקשים וחומרי חבלה. כבר למחרת הורה להם הגשש להצטרף אליו לטיסה כדי לאתר את המוקשים מהאוויר. הקצינים הצביעו על ואדי שבו הוטמנו המטענים, וחמזי הורה למסוק, שבו היה גם כוח הנדסה, לנחות בקצהו.
ובעוד החיילים עמלים על נטרול הסכנה בעומק הערוץ, הקצינים המצרים וחמזי טיפסו לצד הנגדי של הוואדי והמתינו לסיום המלאכה. "הורדתי את החגור והנשק, והנחתי אותם לצידי", הוא מספר, "הוצאתי מימייה ונתתי להם לשתות, אחר כך גם הצעתי להם סיגריה. כל אחד מהם הדליק אותה, ועאטף אמר לי: 'חמזי, האמון שלך באנשים הוא לא מהעולם הזה'. 'אבל הוא מוצדק או לא מוצדק?' שאלתי. הוא לא היסס וענה שהוא מוצדק".
הקפיד להדליק לשבויים סיגריות ולשמור על חפציהם. כקצין צעיר /// רודוקציה: אנצ'ו גוש-ג'יני
באווירה הנינוחה הזו החליט חמזי לחשוף בפני עאטף כיצד בעצם ידע את שמו. "שאלתי אותו, אתה מכיר את קפטן עימאד? הוא תפס לי את היד ושאל אותי אם הוא חי או מת. הרגעתי אותו שהוא חי והכל בסדר. אמרתי לו שאת עימאד, שנשלח בינתיים לתל אביב, אני כבר לא אראה שוב - 'אבל אם תראה אותו אחרי המלחמה, כשתחזרו למצרים, תמסור לו שקיימתי את מה שהבטחתי לו'". הקצין לא ירד לסוף דעתו, והגשש ענה: "אתה לא צריך להבין. רק תמסור לו שקיימתי את ההבטחה".
השניים תהו רבות על קנקנו של חמזי. כשניסה להסביר להם שהוא דרוזי, נתקל במבטים מפקפקים. "הם אמרו לי, אתה 'יהודי איבן ערב' - כלומר יהודי־ערבי שמדבר את השפה הערבית. ניסיתי להסביר להם מה זה דרוזי ועל הדת שלנו, אבל הם לא הכירו והתעקשו שאני יהודי. שבויים אחרים קראו לי 'בן המדבר'. בשלב מסוים הפסקתי להסביר להם, כי ראיתי שהם לא מבינים".
מצייר בקפה
והם לא היו היחידים. גם בצה"ל, לפחות בשנים הראשונות, התקשו מאוד להבין את הדרוזים ובעיקר לסמוך על נאמנותם. מסיבה זו, בתחילה רק יחידה צבאית אחת, "יחידת המיעוטים", היתה פתוחה בפניהם. המאבק ארוך השנים לפתיחת כל חלקי הצבא בפני העדה, כולל יחידות המודיעין וקורס הטיס היוקרתי, מתואר באופן קולח בספר "דרוזי - לוחם, אמיץ, ישראלי גאה", שכתבו אילן כפיר ודני דור. גם לחמזי עראיידה, כפי שאפשר להסיק, יש בו מקום מכובד. הספר יצא בימים אלו לאור, בד בבד עם אירועי הנצחת 405 הדרוזים שנפלו במערכות ישראל. את האירועים, שיתקיימו ב־30-29 באוקטובר, מוביל תא"ל (מיל') אמל אסעד, שאיבד את אחיו לפני 22 שנים במארב ברצועת עזה ולזכרו ייסד את "בשביל הבנים" - אירוע הכולל מסלולי רכיבה, ריצה והליכה במוחרקה בהר הכרמל.
במקור חמזי דווקא לא בן המדבר. הוא נולד לפני 69 שנים בכפר מרר שבגליל למשפחת פלאחים פשוטה, ובילדותו נהג לעבוד מחוץ לבית ולעזור למשפחתו לגדל את התוצרת החקלאית ("אלה היו ממש 'סדרות שטח' - סידרת חיטה, סידרת שעורה, סידרת זיתים", הוא משחזר). במדבר הוא התאהב רק לאחר גיוסו ליחידת המיעוטים ב־1963. "אני מגדיר את הצפון כאמא טובה שיש בה הרבה נתינה, ואת המדבר - כאבא קשוח", הוא מחייך, "במדבר אתה לא יכול לטעות. יצאת בלי מים? אתה תתייבש. טעית בניווט? הגבעה לא תזוז כי אתה מבית טוב. המדבר בשלו. לא סולח". היתרון הגדול של הצחיחות הקשוחה הזו, לדבריו, הוא הדרך שבה היא מעצבת ומחנכת את האדם. "אתה לומד המון דברים על עצמך, במיוחד כשאתה לבד בוואדי ויש רק אור ירח וכוכבים. אתה מרגיש כאילו אתה על כוכב אחר, ושם אתה לומד מי אתה ומוצא את הייעוד שלך בחיים. פתאום מתחשק לך לכתוב, לשיר או לצייר, גם אם בחיים שלך לא כתבת לפני זה".
לחמזי, למשל, המדבר גרם ליצור ציורים באמצעות קפה. בלילות הארוכים בחוץ הוא גם מילא לא מעט מחברות, שאותן איגד לחמישה ספרים בנושא ההישרדות. ציורי הקפה שלו מעטרים את קירות "המערה", שבה נערך הראיון; מדובר בבור מים ביזנטי בן 1,500 שנים, שניצב על גבעה סמוך לכפר מרר. המקום עבר הסבה לאולם אירועים, ונדמה שהמזגן מחריש האוזניים שבתקרה פוגם מעט באווירה הקדומה, אך חמזי מתעקש שלא כך הדבר. "הרבה מבקרים שואלים אותי: 'המערה שלך?' אני עונה: 'לא, אני של המערה'. אנחנו של המערה, של העצים, של האדמה. שום דבר לא שלנו בעולם הזה".
לפעמים נראה שגם האהבה לצה"ל היא לא שלו, אלא הוא שלה. הוא טיפס בסולם הדרגות עד שהשתחרר ב־1991 בדרגת אל"מ, ומהשירות הוא נושא בעיקר זיכרונות טובים. לטענתו, מעולם לא חש שהופלה לרעה לעומת חבריו היהודים, והוא שומר על קשר חם עם רבים ממכריו מהשירות. דוגמה לאהבתו לאנשי צבא היה אפשר לראות במהלך הראיון, כשמטייל צעיר בחולצה קצרה וסנדלי שורש ניגש לברך אותו לשלום - וחמזי השיב לו באריכות וזרח מאושר. "אתה יודע מי זה?" שאל בעיניים נוצצות כממתיק סוד, "הוא חייל ב'יחידה' (סיירת מטכ"ל; ר"ש)".
אף שעשרות שנים עברו מאז היה חמזי בן גילו של אותו מטייל, ניכר שהיה שמח לחזור לאותה תקופה, שבה שמו יצא למרחוק בתור "הקוסם". אלה היו שנות ה־60 המאוחרות, השנים של המרדפים הסוערים אחר מחבלים. "הקסם" שבו התמחה חמזי, ושכה הלהיב את החיילים, היה פשוט. הוא היה אומר: "חבר'ה, בעוד רבע שעה יש היתקלות", בזמן שחבריו לכוח הביטו סביבם ולא ראו נפש חיה. ואז, בדיוק בזמן החזוי, המחבל היה מופיע. "אבל באמת שלא הייתי קוסם", מצטנע חמזי, "פשוט הייתי 'חבר של השביל'. ברגע שאתה מכיר את השטח, אתה יודע בדיוק מדוע המחבלים ירדו מהשביל, ואיפה בדיוק הם מסתתרים".
את הידע הזה רכש חמזי בסיירת שקד, שאליה הגיע לאחר שירותו ביחידת המיעוטים. כאשר חזר ליחידה המשיך לשכלל את הנושא, "הרבה מעבר לפענוח עקבות. פיתחתי את נושא הגישוש ל'הישרדות'.
"כיום אני קורא לזה 'שפת הטבע'. הכוונה היא להסתכל על הטבע ולראות איך הוא מדבר אליך. כשאתה חבר של הטבע, האדמה מדברת ואתה יכול לדעת איפה עבר גמל, איפה עבר אדם ואיפה עבר ג'יפ. ואם ירד מהשביל, תדע בדיוק איפה זה קרה".
הסקרנות שלו באשר למדבר לא ידעה שובע. "כל זקן בשטח הוא 'ספר', ואני קראתי המון 'ספרים'. הייתי יושב ומדבר עם זקני המדבר שאף אחד לא רצה לדבר איתם, וזה היה כמו לקרוא. בערב הייתי כותב לעצמי את דבריהם".
הסקרנות הזו הובילה אותו לנסות להבין מה עומד מאחורי השמות של הוואדיות והאתרים השונים במדבר. "לכל שם יש משמעות. 'עין תינה' (תאנה, בערבית), למשל, פירושו שיש במקום מים מתוקים, כי תאנה לא יכולה לגדול בלי מים מתוקים; או ואדי סאלח - סאלח משמעותו אדם טהור ונקי, מה שאומר שהמקום מכיל מים טובים לשתייה".
שפת הטבע של חמזי תורגמה כאמור להצלחה מסחררת במרדפים. זה בלט מאוד במרדף אחד ב־1969, כאשר פענוח עקבות העלה כי שמונה מחבלים חדרו את הגבול מצפון למושב חצבה. הם רכבו על ארבעה גמלים, שלאחר מכן התברר כי היו עמוסים בחומרי נשק לרבות קטיושות. סיירת שקד ניהלה את המרדף, וחמזי הגיע בטיסה היישר למצוק שבסוף הוואדי, שבתחתיתו אירעה ההיתקלות. "הכרתי היטב את השביל, כך שלא הייתי צריך ללכת לפי העקבות".
המחבלים השיבו באש לעבר כוחות צה"ל, וחומרי הנפץ שעל הגמלים החלו להתפוצץ. בשלב מסוים נורתה אש בכל פעם שחייל צה"ל הרים את ראשו, עד שהמסוק חזר לאוויר ושיתק את מקורות הירי. חמזי כבר החל לעשות את דרכו חזרה, כאשר לפתע שמע צעקה בערבית: "אני פצוע, רדו לעזור לי".
חמזי מיהר לענות למחבל: "תן לי את מילתך שאתה זורק את הנשק, ואני יורד". המחבל הסכים, והגשש ירד לבדו את המצוק התלול, עם אצבע דרוכה על ההדק על כל צרה. בתחתית נגלה לו המחבל, שנפצע קשה בבטנו. "הורדתי את הגופייה שלי ומייד חבשתי את הפצע שלו. כנראה הוא כבר הרגיש טוב יותר, והתחלתי לדבר איתו. הוא סיפר שקוראים לו אבו וופא, והוא מפקד החוליה (של פת"ח; ר"ש)". המחבל ביקש מים, אך חמזי ידע: אסור לו לשתות במצבו. הוא אחז בראשו, השעין אותו על ברכיו והרטיב את שפתיו. עד מהרה הגיעו שאר החיילים למקום, והחלו להתארגן ולפתוח אלונקה על מנת להעלות את הפצוע למסוק.
החשיכה כבר החלה לרדת, וחמזי הבחין בצללית של דמות שניצבה בחוסר מעש. "חשבתי שזה חייל שלי, ואמרתי לו: למה אתה לא עוזר לחברים שלך? הוא לא ענה, ולא הבנתי את זה. התקרבתי אליו, ופתאום אני רואה מחבל במדים מנומרים שמושיט לי קלצ'ניקוב. הייתי המום".
המחבל הנוסף, כך התברר, הסתתר במרחק מטרים ספורים מחמזי וצפה בדממה במתרחש. "הוא אמר לי שהקלצ'ניקוב שלו היה מכוון כל הזמן לראש שלי, אבל אחרי שראה איך טיפלתי במפקד שלו, אבו וופא, הוא אמר לעצמו, 'לבנאדם הזה אסור למות'". מאז חמזי חוזר ואומר כי טוהר הנשק מציל חיים.
את הלקח הזה הוא יישם גם במלחמת יום הכיפורים: בין השאר דאג כי חפצי הערך של כל שבוי ושבוי יישמרו בשקיות, שעליהן כתב את שמותיהם. הודות לצעד זה, הוא מאמין, טבעות ושעונים רבים חזרו בשוך הקרבות לבעליהם החוקיים.
בעקבות החיילים האבודים
סוף המלחמה, אגב, לא היה סוף הסיפור עבור חמזי. כחודשיים לאחר שהסתיימה, הגיע עם מושל שארם א־שייח' דאז, אל"מ בני מיטיב, לביקור במנזר סנטה קתרינה. השניים זכו לאירוח נדיב ולסיור מקיף במקום. במהלך הסיור קפא לפתע חמזי על מקומו ולא האמין למראה עיניו: על הקרקע זיהה את עקבותיהם של שני חיילי קומנדו מצרים. "לפי הנעליים ידעתי שאלה אנשי קומנדו. עד היום אני יכול לצייר לך את הסוליה שלהם". הוא הודיע מייד למיטיב על התגלית המרעישה. "בני אמר לי: 'שתוק, אם נאשים את הכמרים עלולה לקרות תקרית בינלאומית'".
אבל חמזי לא נרגע, ואת המשך הסיור עשה עם אצבע על ההדק ובעיניים בוחנות. כאשר ירדו מההר, חמזי התעקש בפני בני ואמר לו כי מדובר בשני החיילים הנעלמים של קפטן עימאד. "בני לא האמין. אני הייתי רק סרן והוא אל"מ, אז לא היה לי מה לעשות בנדון".
אבל את ההוכחה לצדקתו קיבל לפני כעשר שנים, בעודו צופה בסרט בטלוויזיה המצרית. "כך שרדו שני אנשי קומנדו במשך חצי שנה בסיני לאחר המלחמה, הצליחו לחזור למצרים וקיבלו צל"שים", בישרו הכתוביות על המסך. נשימתו של חמזי נעתקה. כשהמשיך לצפות בסרט (שבו נראו שחקנים המשחזרים את המקרה), הבין כי לא דמיין. בסרט נראה כומר ממנזר סנטה קתרינה מחביא מתחת למושב הג'יפ שלו את שני אנשי הקומנדו ומגיע איתם לתעלה - שם ממתינות להם סירות גומי, המבריחות אותם בחזרה למצרים. "אני משוכנע שמדובר בשני החיילים של עימאד", אומר חמזי בהתרגשות, כאילו לא עברו 42 שנים.
אך גם הסרט הזה לא הצליח לחתום עבורו את תיבת הזיכרונות מהמלחמה. לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים, ניסה לאתר את עאטף ועימאד באמצעות דובר צה"ל וקציני קישור, ללא הצלחה. עד היום, למעשה, לא עזב אותו הרצון לפגוש אותם. "אולי הם בכלל מפקדי צבא מצרים כיום", הוא מעלה השערה, "במצרים לא משתחררים כל כך מהר מהצבא, ויש גנרלים בני 70".
ובכל זאת, יש פעולה אחת שהיתה יכולה לסייע לסגירת המעגל, ושבה חמזי לא היה תלוי באיש - אך הוא העדיף לא לבצע אותה: מאז המלחמה לא חזר לבקר שוב בסיני. "אני זוכר את המקומות האלו אחרת. במקום שבו עומדים כיום מלונות, הייתי ישן על החוף ומדליק מדורה לקפה. בזיכרוני צרובות תמונות מאוד יפות מסיני, ואני לא רוצה לבקר שם ולראות שהכל התקלקל. זה כמו לפגוש אהבת נעורים שלא ראית 50 שנה. אתה הזדקנת, והיא הזדקנה. עדיף להשאיר את התמונה היפה מפעם בזיכרון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו