שער הניצחון

אחד־אחד הם חוזרים לכיסאות הגלגלים שלהם, או למקל ההליכה, או להליכה המוגבלת. הם לובשים את החולצה עם סלוגן המסע, "מנצחים בתנועה". עברה חצי שעה מתום מרתון ברלין, ו־21 הרוכבים של משלחת ארגון נכי צה"ל יורדים מאופני היד שאיתם גמאו הרגע 42 ק"מ ו־195 מטרים. 

ואז הם מתחילים לסכם. "איך שעברתי את שער ברנדנבורג, צמרמורת בכל הגוף, ממש צמרמורת"; "לא חוויתי דבר כזה בחיים. אתה עובר את השער, וכולם מריעים לך, בגרמניה, וכולך רועד".

יומיים קודם, ארוחת שישי בבית המלון בברלין. קידוש, כיפות של "אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל", ויו"ר האגודה, אלוף (מיל') אליעזר שקדי, שהגיע כראש המשלחת מהארץ, עומד ומברך: "לשמוע גרמנית בחוץ, ולראות את מה שקורה כאן, זה מרגש מאוד. תייצגו אותנו ותייצגו את עם ישראל בכבוד". 

עשרים שניות, לא יותר. בלי "להרביץ תורה" ובלי מוטיבציה. הרגע הזה, כמו כל רגע במסע בן חמשת הימים שערכו בברלין, חזק יותר מכל מילה. 

צילומים: בועז ארד

משפריצים תקווה

המסע הזה של 21 הרוכבים הישראלים מסתיים בברלין, אבל מתחיל ועובר בצמתים החשובים ביותר של ההיסטוריה הישראלית. מהפציעה הקשה במלחמות שונות או במבצעים שונים ועד לשיקום מסובך, שסופו הוא רק התחלה של התמודדות עם חיים אחרים, לא ממש רגילים, עם מגבלה שתלווה אותם לעד. 

בסניפים השונים של בית הלוחם - בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע - מתקיים כבר שנים ארוכות חוג לרכיבה על אופני יד, כלי פופולרי לספורט לבעלי מוגבלויות. כמעט בכל יום, בשעת בוקר מוקדמת, מתכנסות הקבוצות השונות עם מאמן ויוצאות לרכיבה בדרכן לעוד יום של שיגרה. מי בהדר יוסף, מי במסלולים בירושלים, מי בעמק החולה. שיגרה שבה כל יום עלול לטמון בחובו קשיים שרובנו לא מסוגלים להבין.

המרתון בברלין הוא שיאו של הקרב שלהם, זה שהם מקווים שיסתיים בניצחון גדול. רק בו הם עוסקים ביממות שלפני כן. לכל אחד מהם יש סיפור, כל אחד עבר תהליך מסובך משלו; אבל במלון, בארוחות, בהתארגנות, מדברים על ספורט. 

זו חבורה לא צעירה של אנשים (הרוכב הצעיר ביותר בן 39, הרוב חצו את ה־50). גם אם אפשר לראות את המגבלות הגופניות שלהם, ואולי לדמיין את עוצמת הקשיים שעימם הם מתמודדים, לא תרגישו את זה עליהם. אצלם זו רק תקווה, רק תנועה קדימה ועוצמה, אבל ברמה בלתי סבירה למי שלא נמצא במצבם. והם לא מתאמצים לתת לצופה מהצד את התחושה הזו. היא פשוט נוטפת מהם.

"בכל רגע נופפו לי ילדים בדרך", מספר שי פיינר ממטולה, "היו גם תזמורות, עצרתי רגע וניצחתי עליהן, הם היו מה זה מבסוטים. גם ראינו בדרך הרבה דגלי ישראל. פחות היה לי אכפת מהזמן, לא בשביל זה באנו לכאן - אבל עדיין השגתי את התוצאה הטובה ביותר שלי".

שנים של אימונים התנקזו לבוקר אחד בלתי נשכח. הרוכבים ממש לפני היציאה לקו הזינוק \ צילומים: בועז ארד

 

לרתום את התורמים

את המסע הזה אירגנה אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל (שהזמינה אותי להתלוות אליהם), שהוקמה ב־2013 כדי לפעול להשגת הכרה וסיוע לפצועים. לפני כשנה הם אירגנו טיול שחרור להודו לפצועים צעירים יחסית, שנפגעו במבצעים האחרונים בעזה. המטרה: לתת להם הזדמנות לחוות את החוויה שממנה נהנים שאר חבריהם ובני גילם. 

בראש הארגון עומד מי שהיה מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על, אלוף (מיל') אליעזר שקדי. "אני אישית פחות הכרתי פצועי צה"ל", הוא מספר, "הגעתי מחיל האוויר וכידוע, שם זה או חיים או מתים. אך כשפנו אלי לעמוד בהתנדבות בראש הארגון, הלכתי ונפגשתי עם עוד ועוד פצועים כדי להכיר אותם ולהבין את הצרכים. נעניתי לאתגר. אמשיך לעזור בכל דבר שאוכל, כדי שהאנשים האלה יקבלו את ההכרה וההערכה שמגיעות להם".

למרות ההזדהות של גופים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם עם היוזמה, כבר כשנכנס לתפקידו הבין שקדי שזה לא מספיק. רק הפצה של הסיפורים, של הצרכים, יכולה לגייס בפועל את העזרה הכספית הנדרשת. "הרגשתי שקודם כל צריך ליצור הזדהות", הוא מסביר, "זה המינימום - הערכה לאנשים האלה, שהקריבו כמעט הכל בשבילנו, וזה צריך להיות הכי עמוק. שיכירו אותם, שיאהבו אותם, לפני כל תרומה. זה נראה טריוויאלי - כי אם תעשה סקר, כולם יגידו שהם בעד לעשות בשבילם כל מה שאפשר - אבל זה לא כך. אני מחפש את ההכרה. אחרי ההקרנה שעשינו לסרט על המסע להודו, שאליה הזמנו אנשים רבים שיכולים לעזור לארגון, כל מי שנכח באולם שאל מה אפשר לעשות כדי לעזור. אם לא היו מגיעים להקרנה, ככל הנראה העזרה שלהם היתה מתפספסת". 

מבחינת שקדי, "יש שלושה שלבים בשיקום: האתגר הפנימי, העזרה לאחרים אחרי שעמדת בו, והחזרה לחיים רגילים ותפקודיים. ואז בעצם צריך לחזור שוב ושוב על כל השלבים, לא להפסיק. מדובר באנשים בעלי עוצמות פנימיות ונפשיות גדולות מאוד. רק כך אפשר להתמודד בהצלחה עם פציעות קשות. מרתון כזה הוא התמודדות עם אתגר פנימי קשה, ונותן לפצוע לעלות הילוך בשיקום שלו". 

השלב השני, הוא ממשיך, הוא העזרה לאחרים. "אחרי שפצוע עבר בהצלחה את ההתמודדות האישית שלו עם אתגר, הוא מתגייס לעזור לאחרים, בין שמדובר בפצועים ובין שמדובר בילדים שזקוקים לעזרה. מעבר לעזרה שהוא מספק, הוא תורם לעצמו ומחזק את עצמו ואת תהליך השיקום שלו. המשלחת הזו כוללת אנשי חינוך, דוקטור לביולוגיה ומהנדסים. העזרה שלהם, עם העוצמות יוצאות הדופן שלהם, מסייעת לרבים".

השלב השלישי, מסכם שקדי את ה"אני מאמין" שלו, "הוא לעלות על נתיב של שיגרה. לחזור ולנהל חיים רגילים. אין משהו שהאנשים האלה לא יכולים לעשות. כל ארגון שיבחר בהם, כל מקום עבודה שינגיש את עצמו בשבילם, יקבל רווח כפול".

כשנשאל לגבי נאומו התמציתי בארוחת השבת, הוא ניסח במילים את מה שהורגש באוויר בכל רגע במסע. "יש כאן משהו מיוחד. האנשים האלה נפצעו בצה"ל, ובאים לרוץ מרתון בברלין. הגיעה קבוצה שהקריבה כמעט הכל מעצמה על קיום מדינת ישראל. דרכם אפשר לראות היכן היינו ואיפה אנחנו היום. לא צריך מילים כדי לראות מה עברנו. כולם מבינים שיש כאן משהו סמלי. הסימבוליקה של המשלחת הזאת גדולה מהם. לכולם כאן ברור שהם מסיימים את המרתון הזה".

תמונת הניצחון. המשלחת הישראלית, כחצי שעה לאחר המרתון \ צילום: בועז ארד

 

קשה להסביר 

הלילה שבין שבת לראשון, שעה 05:00. הרגע שלו כולם חיכו, האתגר שאליו התכוננו במשך תקופה כה ארוכה, מתנקז כולו להתכנסות בלובי המלון. על המיניבוסים שמלווים את אוטובוס המשלחת הועמסו אופני היד, אחרי שאתמול בלילה התייחד כל רוכב עם אופניו, עבר על השפצורים השונים, בדק כל חלק וחלק. 

בשל המגבלות השונות שלהם, אופני היד מותאמים אישית לכל רוכב. כמעט לא תמצאו שני רוכבים שיכולים לרכוב על אותם אופניים. הכלים זקוקים לעוד ועוד תיקונים ושיפורים בשל הבלאי הטבעי מהרכיבה הממושכת - לפחות חמש פעמים בשבוע.

"בוא תראה", קורא לי יגאל מבית הלוחם שבחיפה, "תסתכל על האופניים האלה, הם עולים כמו הרכב שלך. הכנתי כאן שדרוגים שאין בכל העולם". ממש כמו לוחם שמתגאה בנשק שלו לפני היציאה לקרב. 

שתי עובדות מנומנמות מכינות ארוחת בוקר לחברי המשלחת: גבינות, ירקות, ביצים. במרתון הזה, בהשוואה לאחרים, המשתתפים מקפידים פחות על הרגלי התזונה שלהם. הם באים לנצח בשביל עצמם, לא בשביל החברים שעוקבים באינסטגרם. תיבות האוכל שהוכנו לשעות הבאות, לפני ואחרי המירוץ, מחכות ביציאה מהמלון. "צריך שש־שבע כוסות קפה כדי שזה ישפיע עד המרתון", אומר עופר מבאר שבע.

לפני היציאה חוזרים כמה צעירים שתויים אל בית המלון - בכל זאת, ליל סוף שבוע בבירה אירופית. בזמן שהם זוחלים בקושי אל המעלית, הם מציצים בחברי המשלחת ושואלים באנגלית: "מה לעזאזל קורה פה?" אפשר לנסות להסביר, אבל לא בטוח שהם יאמינו.

באוטובוס, שעבר הנגשה מיוחדת, יושבים מקדימה הרוכבים הזקוקים דרך קבע לכיסא הגלגלים. מאחור יושבים שאר הרוכבים והמלווים. "בוא הנה מהר", החברים מזרזים אחד מהם. "לא יפה להגיד לנכה 'בוא הנה מהר'", הוא עונה. בדרך, כשהאוטובוס נוסע אל אזור ההתארגנות הסמוך לקו הזינוק, אומר מישהו: "רצון, רק רצון, ונעבור את זה כולם. לא, לא גואל רצון. רק רצון".

לאט־לאט הצחוקים נרגעים. התרגשות, דריכות, ריכוז. באזור ההתארגנות מכינים את האופניים, מצטלמים מעט, עוזרים אחד לשני. "כדורי סוכר זכרת?"; "את המים שים כאן, ככה יהיה לך יותר קל להגיע אליהם"; "אל תיעלם לי, נעשה את זה יחד".

לקראת קו הזינוק של 200 רוכבי אופני היד מופיעים גם שאר המשתתפים. סוגים שונים של אופניים, סוגים שונים של מוגבלויות. רובם ממערב אירופה - דנמרק, הולנד, גרמניה, חלקם מקצוענים שמנסים להשיג קריטריון לאולימפיאדה, השאר נראים כמו סיפור אחד מרתק ורצוף כולו בדרמות. המשפחות ברקע מעודדות את כולם, ונרגשות אפילו יותר מהמשתתפים. רגעים של תעודת כבוד למין האנושי, לא פחות.
 

יו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, אלוף (מיל') אליעזר שקדי \ צילום: יוסי זליגר

גיל העמידה

בשעה 08:43 יצא לדרך מקצה אופני היד במרתון ברלין. קצת אחריהם יצאו כ־40 אלף אצנים, ובהם זיו שילון, שאיבד את ידו בעזה ב־2012 והפך לאחד מפצועי צה"ל המפורסמים והבולטים של השנים האחרונות. לצידו ישראלים רבים אחרים - חלקם מקצוענים, ורובם ככולם חובבים - שהגיעו לעמוד באתגר הפנימי שלהם. משבר גיל העמידה זה כאן. כמעט מיותר לציין את הארגון המופתי של הגרמנים. בעמידה בזמנים, במסלול התחום ובקהל הרב בצדדיו. כולם תרמו לאווירה החגיגית של יום ראשון בבוקר. אפילו השמש הפתיעה והאירה את שער ברנדנבורג בצבעים הראויים. 

"בתל אביב עורכים מירוץ וכולם מתלוננים", אומר לנו שי פיינר, "כאן לא רק שלא מתלוננים, כולם יוצאים לרחוב ומעודדים אותך, זה כיף גדול". בדבר אחד אין הבדל: בתל אביב, בברלין או בלונדון, כשסוגרים רחובות זה תמיד מתבצע בחסות מסחרית. הפעם היתה זו חברת BMW, שחילקה אלפי דגלים עם שם המותג לעומדים לאורך המסלול. לגרמנים ולתיירים שנכחו במרתון, כמו לדומיהם בארץ, ממש לא מפריע לנופף בשמה של חברה מסחרית כחלק מהעמידה באתגר האישי שלהם. את ההשלכות הבעייתיות של הקשר הזה הם עוד יבינו בהמשך. 

הרוכבים והרצים הראשונים עומדים להגיע לקו הסיום. הכרוז הגרמני מנסה לעודד את הקהל המשולהב. כך יוצא ש"סימפלי דה בסט" מנוגן פעם בעשר דקות, ובשאר הזמן "איי לאב יו בייבי", עם ידיים ודגלים מונפים מעלה בפזמון. אודה ולא אבוש: בפעם הרביעית כבר העדפתי מוסיקה יוונית באוזניות. 

 

מחפשים למי לעזור

ענף אופני היד קיבל בשנים האחרונות זריקת פופולריות, גם אצל אנשים שאינם סובלים ממוגבלויות שונות. זאת, בין השאר, הודות לעובדה שמדובר ברכיבה שגורמת פחות נזק לשרירי הבטן ובברכיים, ונוחה יותר לרבים.

ברכיבה על אופני יד מחולקים בעלי המוגבלויות לחמש קטגוריות. בקטגוריה H-1 נמצאים בעלי המוגבלות החמורה ביותר, ב־H-5 - הקלה ביותר. במרתון ברלין היה אפשר לראות בעלי נכות קשה. אחד מהם משותק בפלג גופו התחתון, ורק אחת מידיו מתפקדת באופן מלא. הוא מתנייע בקושי רב על כיסא גלגלים משודרג. מבט אחד בו, וכל הקשיים בחיים נכנסים פתאום לפרופורציה.

כמו במירוצי אופניים ארוכים, גם בענף אופני היד יש אסטרטגיות שונות. כך, למשל, יכולים רוכב או שניים לרכוב לפני חבר בקבוצתם שאותו הם רוצים לקדם. הם יוצרים עבורו "חזית", עוצרים בשבילו את הרוח וכך מאפשרים לו לרכוב במהירות רבה יותר. עמדות הרוכבים בזינוק תלויות בהישגיהם. המקצוענים, בעלי התוצאות הטובות ביותר במרתון של השנה שעברה, מזנקים קדימה וכך חוסכים מעצמם את הצפיפות בקילומטרים הראשונים. 

ההסבר שנכתב כאן לא היה מגיע אליכם אלמלא מאיר כרמון, האיש שעל פיו יישק דבר במשלחת. איש מהרוכבים לא עושה צעד בלי לשאול את כרמון, שמאמן ביומיום את הקבוצה של בית הלוחם בתל אביב. גם המאמנים של הקבוצות האחרות הגיעו לברלין וליוו את הרוכבים בישורת האחרונה שלפני המירוץ. בתדרוך בלילה שלפני המרתון מסביר כרמון לכל הרוכבים מה מותר ומה אסור לקחת איתם למירוץ, ונותן טיפים מתוואי המסלול שעליו עבר ביממה הקודמת. הוא מבקש מהם לשים לב למסילות הרכבת הצרות, "שהן בדיוק ברוחב הגלגלים שלכם, תיזהרו לא להיכנס לתוכן", ומתריע להיזהר "כשאתם מתקרבים לקחת מים או בננות בצד הדרך. אנחנו יכולים להעיף אנשים עם האופניים".

בחימום באזור ההתארגנות, לפני המירוץ, הוא מנסה לצנן את ההתלהבות של הרוכבים. "לאט", הוא מרגיע, "יש לכם 42 ק"מ לעבור. בסבלנות ובנחת נעבור את המרתון הזה בשלום". רוכב אחד עוזב את הקבוצה. הוא מתחמם ומתארגן לבד, ובשאר הזמן, מרגע הנחיתה בברלין, מייעץ לאחרים בעניינים שונים הקשורים למירוץ. 

קובי ליאון, המקצוען שבחבורה, כבר השיג את הקריטריון לאולימפיאדה הפאראלימפית בריו 2016 (שמושג לא על פי תוצאה ספציפית, אלא על פי הישגים בתחרויות רשמיות). הוא אף נחשב מועמד למדליה אולימפית. "המרתון הספציפי הזה פחות רלוונטי למקצוענים", הוא מסביר, "לכאן אני, וכל האחרים, מגיעים בשביל החוויה. בשביל הסיפור המיוחד".

"בדרך כלל אנחנו רחוקים גיאוגרפית, כל אחד והקבוצה שלו", מחזק את דבריו שי פיינר, "הפעם כולם התחברו, נוצרו חברויות, היה לנו זמן. בדרך כלל, כשנפגשים, אנחנו רוכבים וחוזרים הביתה".

בסוף המרתון, באותו אזור התארגנות שבו התחלנו, האופוריה כבר ניכרת בכולם. "חיים מולכו עשה כאן משהו לא סביר", אומרים לי כמה מהרוכבים בתערובת של הערכה וקנאה, "הוא בקושי מתאמן איתנו ועשה שעה וחצי, כמו רוכבים שמתאמנים שנים". 

לפני העלייה לאוטובוס, הרוכבים מתכנסים לצילום קבוצתי עם שאר חברי המשלחת. 32 איש בסך הכל, ועוד עיתונאי אחד. בראש העמוד תוכלו לראות את התמונה, כי גם כאן, המילים מיותרות. 

הרוכבים מתקשרים לבני המשפחות בבית. מספרים איך היה, מחכים לתוצאות הרשמיות באתר האינטרנט של המרתון, מצטלמים על רקע האגם הקטן שבסמוך, וכל הזמן דואגים לעודד זה את זה. כששבים למלון, כל אחד מוריד את אופניו מהאוטובוס ומתפנה לסייע לחבריו. בכלל, נראה שכולם מביטים כל הזמן לצדדים, לראות מי זקוק לעזרה, או אולי למילה טובה. ייתכן שזו המגבלה האישית שלהם, אולי זה השלב השני שעליו דיבר שקדי; אין לדעת. כך או אחרת, בזכות רגעים כאלה נולד כנראה המושג "משמשים השראה". 

 

מי כמוהם יודע 

ביום האחרון הכל נינוח יותר. אחרי הניצחון האישי שלהם, הם יוצאים לסיור בעיר. בחלקו האחרון, שמסמן בעצם את תום המסע, הם מגיעים לטקס ברציף 17, המקום שממנו נשלחו כ־50 אלף יהודים אל מותם במחנות ההשמדה בין 1942 ל־1945. אחד־אחד יורדים מהאוטובוס חברי המשלחת, לבושים במעיל כחול־לבן שעליו רקום הסלוגן "מנצחים בתנועה". פתאום הסיסמה מקבלת משמעות אחרת, אולי מדויקת יותר.

מנהלת אגודת הידידים ורד רוט, ומנהלת בית הלוחם בתל אביב אורה חיון, מניחות את דגל ישראל ואת דגל ארגון נכי צה"ל על האנדרטה הקטנה. ליד הדגל סרט שחור עם כיתוב הארגון וכמה נרות זיכרון. 

"לא בכדי בחרנו לסיים כאן את המסע שלנו בברלין", אומרת אורה חיון בפתיחת הטקס, "אנחנו פה כי אנחנו מסמלים את הניצחון האנושי, אנחנו ההווה והעתיד של אלה שנספו. אנחנו כאן כדי שנזכור ולא נשכח". 

אחריה אליעזר שקדי מקבל את רשות הדיבור ואומר לרוכבים הנרגשים: "יש לנו מדינה מדהימה, אנחנו נלחמים על קיומה מאבק עקוב מדם, ומי כמוכם יודע את זה. לנו ברור שיש לנו תפקיד בעולם הזה - לא ניתן לזה לקרות שוב". 

בהמשך עולים חלק מהרוכבים ומציינים את שמות בני משפחותיהם שנספו בשואה. זו גם הפעם הראשונה במסע שהפרצופים משתנים. חלק לא עוצרים את הדמעות, אחרים מתקשים להקריא את השמות. ויש גם מי שעומדים ומביטים במספרי היהודים שהועלו לרכבות, יום אחר יום, ולא אומרים מילה. 

בסיום עובר שקדי בין כל חברי המשלחת ומחלק להם דיסקיות של ארגון הידידים. את ההכרה שלו הוא מעביר בשיחה קצרה ואישית עימם. אי אפשר לפספס את ההתרגשות על פניהם. מבחינתם, המסע הושלם. 

 

הקרב הוא אמצעי

בלובי המלון, בשיחה עם ורד רוט ואורה חיון, המילים "עוצמה" ו"השראה" נזרקות לחלל האוויר בכל כמה דקות. השתיים רגילות ללוות את הרוכבים ופצועים בכלל בשלבי שיקום מגוונים, הן מהפגיעות הפיזיות והן מאלו הנפשיות. 

כשחיון שואלת איך התרשמתי, אני מעביר בראש את התמונות שראיתי כאן בזמן שחוויתי את החבורה הזו. לא דגל ישראל ולא תמונות זוועה בשחור־לבן מתקופות אפלות. צצות לי העלייה לאוטובוס, ה"ביחד" בארוחת הבוקר, החיזוקים הקטנים של החבורה הזאת. 

"אני מביט עליהם וחושב רק על הקרבות שלא נכנסתי אליהם", אני עונה לבסוף, "על איך ויתרתי, ועל כמה עדיין לא מאוחר להיכנס לקרבות אחרים". 

"הקרב הוא אמצעי", היא מתקנת אותי, "אל תחשוב על הקרבות. תחשוב על המטרות שלא השגת בגלל הקרבות שלא נכנסת אליהם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו