סוד הקסם של איסטנבול

המון אדם נשפך אל תוך שדרות איסתיקלאל. מישהו חישב פעם ומצא שזה הרחוב העמוס בעולם, או כך לפחות מספרים כאן. איסטנבול היא עיר של סיפורים עתיקים, של אמיתות מסתוריות שרוחשות מעל ומתחת לפני הקרקע, כך שאגדה אחת פחות או יותר לא ממש משנה לאף אחד. עבור ההמונים שיצאו בצהרי אותו יום ראשון מכיכר טקסים לעבר השדרה והציפו אותה מכל עבריה, נדחסים בנינוחות משונה בין בנייני האר־נובו המפוארים והמתפוררים, לא היה דבר טבעי מזה. בעיני 15 מיליון תושבי הכרך הענק, הכל בעירם הוא הגדול ביותר, המפואר ביותר, הנפלא ביותר, החשוב ביותר. בירת טורקיה היא אולי כבר לא, אבל מרכז העולם היתה ותישאר.

אז מה מושך אותנו, הישראלים, לכאן שוב ושוב? אזהרות מסע, מתיחות דיפלומטית, השתלחויות פרועות של ארדואן - וכן, גם אירועים כמו הפיגוע שגדע השבוע את חייהם של שמחה דמרי, אברהם גולדמן ויונתן שור ז"ל - לא הצליחו מעולם לעצור את זרם הנוסעים מנתב"ג לאיסטנבול. 

מיליוני תיירים מבקרים כאן בכל שנה, ולא לחינם: רק השבוע בחר אתר התיירות החשוב TripAdvisor את איסטנבול ליעד התיירותי השני בחשיבותו בעולם, אחרי לונדון. המגוון מסחרר: סטודנטים אמריקנים, היפסטרים גרמנים, אנשי עסקים איראנים, שייח'ים ערבים מהמפרץ, אנשי אקדמיה בריטים, עולי רגל ממערב אפריקה - וגם ישראלים. כולם מתערבבים בהמון ששוטף כעת את רחובות ביי־אוגלו, 

מרכז העיר המודרני של איסטנבול ושריד לימי התפוררות האימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה־20. כולם ממשיכים את מסורת הערבוב בין מזרח ומערב, ישן וחדש, מקומי וזר - מסורת שמייצרת כבר אלפי שנים את התבלין הייחודי שאפשר לטעום רק כשניצבים על הגבול בין אירופה לאסיה.

 

בית מרזח בכל מרתף שני

ואכן, אין דרך טובה יותר להתרשם מכך מלצלול למעמקי המטבח האיסטנבולי. מאות שנים משמשת העיר הזו נקודת מפגש ייחודית בין דרכי הסחר הגדולות של העולם העתיק. חומרי גלם, מסורות בישול ותבלינים אקזוטיים החליפו כאן ידיים, והותכו לכדי מסורת קולינרית שקשה למצוא לה מקבילות בעולם. מארוחות הדייגים והפועלים ועד למטבחי הקיסרים והסולטנים, דומה שהדבר היחיד שכולם תמיד הסכימו עליו כאן הוא חשיבותו של המטבח.

הקולינריה החד־פעמית של העיר היא בדיוק מה שהביא לכאן את הקבוצה הישראלית שהטיול שלה הסתיים בטרגדיה, וזה מה שהפך את איסטנבול בשנים האחרונות ליעד חם ל"פודיז" מכל העולם. האוכל כאן הוא הראי הטוב ביותר של התרבות, והוא מציץ מכל פינה: ממסעדות העילית במלונות ובשכונות היוקרה, דרך השווקים השכונתיים שאליהם מגיעים חקלאים באור ראשון ועד לדוכנים הרבים.

המקומיים והמבקרים מתנשפים בסמטאות התלולות של שכונת פרה (Pera), שמשקיפה אל העיר העתיקה מצידה השני של קרן הזהב ומשתרעת למרגלות מגדל גלאטה המוכר. בשיא התקופה העות'מאנית, גלה לכאן כל מי שנאסר עליו ללון בתחומי החומות מכיוון שסירב להתאסלם. עד לאסונות שהביאה עימה המאה ה־20, ארמנים, יוונים, קתולים ויהודים ניהלו פה חיי קהילה תוססים. גם היום בתי הכנסת, ובהם בית הכנסת נווה שלום שספג בעבר התקפות טרור קשות, הם אתרים מרכזיים בשכונה.

בשנים האחרונות התמלא האזור בצעירים. גגות הבניינים התמלאו בברים ובמועדונים מעודכנים. במרתפו של כל בניין שני כמעט נחבאת מייהנה: בית מרזח מסורתי שבו שותים ראקי, משקה אלכוהולי חזק שדומה לאוזו היווני או לערק שלנו, ופותחים שולחן. מבחר הטעמים במסעדות הללו מסחרר, משתנה תמידית ומוגש בצלחות קטנות־קטנות. המטרה היא לא לשבוע אלא לאכול לאט, לספר סיפורים ובעיקר לספוג את כמויות האלכוהול.

 

כולם פה בשביל הדגים

הים הוא מרכזה האמיתי של העיר: תלויה משני עבריו של המיצר על גבעות ירוקות, רחש הגלים והספינות נוכח גם בסמטאות העלובות ביותר. גשר גלאטה הנודע חוצה פה את קרן הזהב קרוב לנקודה שבה לשון הים הזו מתחברת לבוספורוס. קשה להאמין שכאן, בלב העיר, עובר אחד מקווי התעבורה הימית החשובים והעמוסים בעולם. ספינות עצומות שטות בביטחה צפונה לעבר הים השחור או דרומה לים התיכון. מקור עוצמת הקיסרים הביזנטים והסולטנים העות'מאנים מעולם לא היה כה מוחשי: על זכות המעבר החופשי במיצרים החשובים הללו נלחמים כבר מאות שנים.

הגשר מלא בדייגים, עד שכמעט אין מרצפת פנויה. מעברו השני איסטנבול ההיסטורית, קונסטנטינופול. העבר זועק מכל פינה: מלפנים שוק התבלינים המצרי והבזאר המקורה, שהיוו מודל לכמעט כל זירת מסחר חשובה במזרח התיכון, גם אצלנו. משמאל: רציף המעבורות ותחנת הרכבת ההיסטורית סירקג'י, שם נפרדו הנוסעים המיוחסים של ה"אוריינט אקספרס" במאה ה־19 מאירופה המתורבתת וחצו בספינות למזרח הפראי. מעל, הצריחים העתיקים של מסגדי העיר ושל האיה סופיה, הכנסייה הביזנטית שנחשבה במשך יותר מ־1,000 שנים למבנה הגדול והמפואר בעולם. אך גם כאן, כמו באיסתיקלאל, את ההמון כל זה לא ממש מעניין: הם פה בשביל הדגים.

עשירים, עניים, צעירים, זקנים, תיירים ומקומיים עומדים בצד הדרומי של גשר גלטה ואוכלים "באליק אקמק": דג בלחם. המנה הפשוטה והזולה הזו, בסך הכל מקרל שנצלה על המקום ומושם בלחם טרי עם קצת ירק והרבה מיץ לימון, היא נקודת הפתיחה לכל חוויה משמעותית בעיר. איש לא מתעכב: שיחה זריזה עם הדייג, חמש דקות אכילה, תה חזק - וזהו. אסור לאכול יותר מדי. איסטנבול היא מהמקומות הבודדים שעצוב להיות בו שבע. המנה המדהימה הבאה תמיד נמצאת מעבר לפינה, או בביקור הבא. 

בתוך העושר המסחרר, אזהרות המסע והטלפונים המודאגים מהארץ נראים רחוקים מתמיד. כמה קל לשקוע בנינוחות העצלה שמציעה עיר הענק הזו, שנדמית קרובה ורחוקה מהישראלים כמעט באותה המידה. מי שביקר כאן יודע. הנימוקים מדוע לא לנסוע משכנעים: תחושת הביטחון האישי, ואפילו הכבוד הלאומי, נראים מונחים על הכף. אבל לפעמים, הקסם המשונה של הבוספורוס מצליח להביס גם את האזהרות הנחרצות ביותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו