מלחמת לבנון השנייה, 2006. אלכס (שם בדוי), צלף בסיירת חי"ר שיחידתו הוצבה בעיירה בדרום המדינה, מביט דרך הכוונת. במרחק כמה מאות מטרים הוא מזהה דבר מה שמעורר את חשדו: דמות שלובשת בגד רחב במיוחד, צבוע בחום־שחור־ירוק, שמסתיר את קימורי גופה.
הדמות מצביעה לעבר בתים בסביבה, ואלכס, אז חייל צעיר בשירות סדיר, יודע שכוחות צה"ל פועלים בקירבת מקום ועלולים להיחשף. היה עליו להחליט במהירות: ללחוץ על ההדק או לא.
"הבגדים הרחבים, בשילוב עם הצבעים שנטמעים בסביבה, נראו לי כמו חליפת הסוואה מאולתרת תוצרת בית", הוא משחזר, "חשבתי שתחתיה מסתתר תצפיתן של חיזבאללה, אבל לא הייתי בטוח, ושלא כהרגלי ביקשתי מהמ"פ אישור לירות".
המפקד אישר, ואלכס כיוון היטב והפיל את המטרה בירייה אחת. בשלב זה יצאו מבית סמוך כמה בני משפחה ופרצו בזעקות שבר. בהמשך התברר לצה"ל שהדמות שחוסלה היתה אישה, שככל הנראה לא היתה מעורבת כלל בלחימה; הבגד הרחב, שבסופו של דבר הביא למותה, התגלה ככותונת לילה - עם בחירה גרועה של צבעים.
בעשור שחלף מאז אותו מקרה, הספיק אלכס להפוך לאחד הצלפים המנוסים והמוצלחים ביותר בצה"ל, אדם שעל שמו רשומים חיסולים של לא מעט מחבלים ("מדובר במספר דו־ספרתי, ונסתפק בזה"). ובכל זאת, דווקא על הפגיעה באותה אישה שואלים אותו יותר מכל.
עמיתיו למקצוע, מפקדיו ואנשי בריאות הנפש של הצבא - כולם ניסו לא פעם להבין אם המקרה גרם לו לטראומה. "התשובה היא לא", עונה אלכס ללא היסוס, "זה היה אירוע לא נעים, אבל מדובר בלחימה, לא בסביבה סטרילית. בלחימה לפעמים מקבלים החלטות שבדיעבד מתגלות כלא נכונות, אבל באותו הרגע זו היתה החלטה נכונה. אם לא הייתי יורה, זה היה אפילו חוסר אחריות. זו היתה ירייה נכונה". אלכס מדגיש כי "אם תייסר את עצמך על כל מקרה כזה, לא תוכל להיות לוחם. זה כמו שרופא ייסר את עצמו בכל פעם שחולה שלו מת".
שני מחבלים הרוגים? זה המון
אלא שלפעמים שוכחים שהמקצוע של אלכס נועד, בסופו של דבר, להציל חיים ולא לקחת אותם. הדימוי הרווח של הצלפים, שהתקבע בלא מעט סרטים וספרים, הוא של מחסלים קרי רוח; אנשים שפועלים לבדם, בדממה, בלי להתחבט יותר מדי בשאלות מוסריות. הספר "מאחורי הכוונת", מאת ד"ר עידן ירון, שראה אור לאחרונה בהוצאת מודן ומערכות, צולל לעומק הדימויים האלו ומנסה למצוא זווית חדשה של האנשים שלוחצים על ההדק.
הספר נולד לאחר שירון, רס"ן (מיל'), פסיכולוג וסוציולוג, בילה לא פחות מעשר שנים כיועץ ארגוני בבית הספר ללוחמה בטרור של צה"ל, המכשיר את כלל הצלפים בצבא ובמסגרת זו היה אחראי לתחקירים המבצעיים בבית הספר, ותיחקר עשרות צלפים לאורך השנים. וזה בכלל לא היה על הכוונת שלו.
ד"ר עידן ירון // צילום: דודי ועקנין
"המקצוע הילך עלי קסם במקרה, לאחר שראיתי את הסרט 'אויב בשער'" (המתאר את סיפורו ההרואי של הצלף הסובייטי המיתולוגי וסילי זייצב בעת המצור הנאצי על סטלינגרד; ר"ש)", הוא מספר. זו אגב היתה גם הסיבה שמשכה את אלכס לתחום. "אם תחפש מקלען או חובש מפורסם, יהיה לך קשה מאוד למצוא אנשים כאלו מההיסטוריה. צלפים מפורסמים תמצא בלי בעיה, בייחוד בהיסטוריה הרוסית".
ירון מוסיף כי ביקש למצוא במקצוע בעיקר תשובות לשאלות הנוגעות לנפש האדם. "הנושא עניין אותי גם בפני עצמו, אבל במידה מסוימת זו היתה תואנה לשאול שאלות עמוקות, כמו שאני עושה בדרך כלל כסוציולוג וכפסיכולוג, על מהות ההתנהגות האנושית".
אך בניגוד לספרים ולסרטים ההרואיים, המציאות של הצלפים בשטח היא אפורה בהרבה. עד כדי כך שמעשה הריגה הוא לא חלק משמעותי כל כך מהשירות הצבאי שלהם. "אם צלף הרג שני מחבלים בשירות - זה המון", מסביר אלכס. "בפועל, העבודה היומיומית כוללת הרבה מאוד עבודת מודיעין, רישום ותצפית. אתה מתמקם בעמדה וצריך לתצפת על תא שטח שבו יש למשל בניינים עם 50 חלונות, ולזהות איזה חלון נפתח כדי להעביר מודיעין. אם לא רשמת באיזו נקודה החלון נפתח, אין סיכוי שתזכור.
"אבל אם צלף עובד כמו שצריך והוא מתעד את החלונות", מסביר אלכס, "אז הוא באמת יכול לראות שחלון נפתח ולהעביר מודיעין שיש מישהו בבית, או לירות בו בעצמו, בהתאם להוראות הפתיחה באש. עבודת הצלף היא לא רק הירייה, אלא גם לייצר תמונת קרב לכוחות אחרים".
בצוק איתן, למשל, הצלפים סייעו בהתמודדות עם האיום החדש שהתגלה אז במלוא היקפו בעזה - מנהרות חמאס. באחד המקרים צלף תיצפת במהלך לילה שלם, ממרחק של כ־400 מטרים, על פתח מנהרה. בשלב מסוים הוא זיהה לוחם חמאס יוצא ממנה, ירה לעברו וחיסל אותו. "היתרון העצום של הצלף הוא יכולתו לשמור על מנהרה ממרחק גדול יחסית, בלי שאף אחד יזהה את נוכחותו בשטח", מסביר ד"ר ירון.
דוגמה נוספת לכך שהמציאות בשטח שונה מאוד ממה שקורה על המסך ההוליוודי, אפשר ללמוד מתיאור המארבים. "מדובר בשיגרה שוחקת ומעייפת שנמשכת שעות רבות שבהן אתה שוכב בשטח, במסתור שבו אסור לך להתגלות", מסביר ירון. "באותן שעות, לעיתים ימים, אתה עושה את צרכיך לתוך בקבוק, ושוכב כמעט ללא תנועה".
ובעוד הצלף אינו יכול לזוז, יש אחרים שממהרים לנצל זאת. "בזמן הזה אתה נעקץ על ידי כל מיני יצורים. זה דבר נורא. אתה לא יכול לזוז וכל מיני חרקים עולים עליך".
ההסוואה הזו מאפשרת לצלף לירות באויב מרחוק בלי שזה יבחין בו. זו אחת הסיבות שעבודת הצלף זכתה למוניטין מפוקפק למדי, של מעין לוחמה "מלוכלכת" ולא הוגנת. אלא שלדעת ירון, הדימוי הזה חוטא לחלוטין לאמת. "הצליפה היא מקצוע ערכי ומוסרי מאין כמוהו, שמעוגן היטב בחוק הבינלאומי ובדיני המלחמה. אין שום איסור לירות באויב מרחוק בלי שהוא יבחין בך". ירון מסביר כי ההגבלה היחידה בחוק היא לגבי מי שאליו מכוון הירי - אשר צריך להיות כמובן אדם שמעורב בלחימה באופן ישיר.
ירון אומר כי בשל הדיוק הרב של הנשק שבידי הצלפים, הם בעצם הלוחמים המוסריים ביותר. זאת כיוון שהצלפים פוגעים רק באדם אחד, האויב, בלי לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים. "לקשור לצלף סטריאוטיפ של רוצח, זה לעשות עוול ללוחמים רבים ומסורים בצה"ל שעושים עבודה מקצועית מאוד, ראויה וערכית מאין כמוה", אומר ירון. "הם עושים לילות כימים בשטח כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, לפגוע בהם כקולקטיב זה לא ראוי. אני חושב ששימוש בצלפים הוא יותר מוסרי מכלי נשק מדויקים פחות, ולכן צריך להרחיב את השימוש בהם בצה"ל".
רישיון להרוג
נראה כי הדימוי של הצלפים כמחסלים נשען במידה רבה על כך שההריגה של הצלף היא אישית. בניגוד לחיילים אחרים, הוא אמור לראות היטב את מי שהוא מכוון אליו את הנשק, ולהביט בו בלבן של העיניים. אלא שגם ההנחה הזו לא תמיד נכונה ובשטח הדברים נראים אחרת, תרתי משמע.
"זה לא עובד ככה", מסביר אלכס. "קודם כל, כבר מטווח של 200 מטרים ומעלה אי אפשר לראות את הלבן בעיניים, זה אפשרי אולי רק מטווח של 100 מטרים (יצוין כי רובי הצלפים המשוכללים ביותר מגיעים לטווחים של עד כ־2 ק"מ, אולם הרובים הנפוצים בצה"ל משמשים לירי של עד 800-600 מטרים). שנית, אין לך בדרך כלל זמן להתעמק בעיניים של המחבל ולבדוק אם הוא התגלח בבוקר או איזו עניבה הוא שם. רק ביחידות מיוחדות שבהן עושים סיכולים ממוקדים יש זמן לזה. המציאות של צלף החי"ר בשטח היא שאומרים לו: 'יש תנועה של חמוש בנקודה מסוימת' - ויש לך כמה שניות לבצע ירי עליו".
מכל מקום, גם במהלך אותן שניות בודדות, הצלף נדרש להחלטות שיש להן משקל מוסרי רב. כך, למשל, היו לא מעט אירועים בגיזרת איו"ש שבהם ילדים או נערים שיחקו בנשק צעצוע, שנראה מרחוק, גם בכוונת טלסקופית, כנשק לכל דבר. במקרה כזה הצלפים לומדים גם כיצד לזהות התנהגות חשודה.
עטיפת הספר
"אם אתה מזהה שהוא מניף את הנשק במהירות, אז סימן שהנשק קל משקל, ולכן מדובר ברובה צעצוע ולא ברובה אמיתי. צלף מקצועי אמור להבחין בכך ולא לירות", מסביר אלכס, ומדגיש כי מדובר במקרים שהתרחשו באיו"ש לעיתים תכופות. "במקרה כזה מצופה שהצלף לא יירה. האם כולם עומדים בזה? ברור שלא. יש אירועים מאוד לא נעימים שבהם צלפים ביצעו ירי כשלא היו צריכים לבצע, אבל בדרך כלל רוב הצלפים מקצועיים ומקבלים החלטות ראויות".
"במסגרת הלוחמה הלוחם בעצם מקבל רישיון להרוג", מפרט ד"ר ירון את השקפת עולמו בנושא. "זהו רישיון מיוחד ומאוד יוצא דופן, אין רישיון כזה בשום מקרה אחר. אבל הרישיון להרוג לא אומר שאתה צריך להרוג. הוא אומר שרק כאשר אתה מוכרח להרוג, רק אז אנחנו מצפים מהצלף שיבצע את העבודה הזו, שהיא עבודה קשה מנשוא". ונדמה כי החלק הקשה ביותר בעבודה הזו הוא ההריגה הראשונה.
אלכס, שמקפיד לומר שאין לו שום טראומה משירותו הצבאי, בכל זאת זוכר היטב את ההריגה הראשונה. "זה היה בשלב מוקדם מאוד בשירות שלי, ב־2005, בגיזרת איו"ש", הוא משחזר. "זו היתה שעת לילה והייתי לבד לגמרי. זיהיתי מטווח ארוך יחסית דמות. אני לא אומר בן אדם, כי בטווח הזה רואים רק דמות. המפקדים היו בחדר אחורי ולא היה לי זמן לקרוא להם, כי היתה חשיפה קצרה מאוד. התמודדתי עם האירוע לבד לחלוטין. זיהיתי את הדמות, יריתי לעברה וראיתי אותו קורס. לפני הירייה מאוד התרגשתי. אני לא יודע להסביר למה. אבל אחרי הירייה, אחרי שהוא נפל, התחושה היתה 'מה, זהו?' אתה חושב שזה יהיה אירוע מכונן בחייך, אבל זה לא היה ככה".
ד"ר ירון מוסיף כי מתחקור צלפים רבים עולה כי התחושה הנפוצה ביותר אחרי הירי היא תחושה של התעלות, אפילו אופוריה. "יש מעין תחושת 'היי' בשדה הקרב. אם מסתכלים על שדה הקרב לא ברמה המוסרית אלא ברמה האסתטית, אז יש בלחימה דברים שהם עוצרי נשימה, למשל הפצצה בנפלם. במקרה של ירי צלפים, הרבה פעמים הלוחמים מרגישים הרגשת התעלות שמשולבת בה תחושה של הגשמת הייעוד ותחושה של מקצועיות גבוהה. זו תחושה של הישג, של הצלחה, שלעיתים היא משכרת".
במסגרת התחקירים הרבים שביצע, התשובה שהכי הדאיגה את ד"ר ירון כמענה לשאלה "מה הרגשת אחרי הירי", היא "זה לא הזיז לי". לדבריו, "כשמישהו עונה לך ככה, מבחינתי זה מדליק נורה אדומה. אם הוא מגיע למצב שהוא הורג בלי שזה עושה לו שום דבר, אז הוא פסיכופת או שהחושים שלו קהו. אני חושב שכל הריגה באשר היא חייבת להיות קשה להורג, שאם לא כן לא תהיה אדם מוסרי".
ד"ר ירון מוסיף כי "במידה מסוימת, אנחנו רוצים שהלוחמים והצלפים שלנו יתייסרו ולא ייקחו בקלות רבה מדי את עצם מלאכת ההריגה, אחרת באמת הם יהיו רוצחים או מחסלים ללא מצפון וידמו אולי לפסיכופתים. אנחנו רוצים צלף שילחץ על ההדק רק ברגע הנכון כלפי מטרה מתאימה, ובמידה מסוימת לפחות, יתייסר כדי להיות אדם מוסרי".
הצלף שהתפרק
הייסורים האלו היו מנת חלקו של צלף צה"ל שלרוע המזל, פגע בילדה קטנה במהלך פעילות מבצעית ברפיח. המקרה אירע לפני כמה שנים, כאשר הצלף חיפה על מפקדו שיצא לסיור רכוב, ולפתע הבחין במחבל חמוש מוציא את ראשו מבין פחונים, ומכוון לעבר המפקד קלצ'ניקוב. בשלב הזה הצלף ירה שניים־שלושה כדורים, פגע בהצלחה במחבל והציל את חיי מפקדו. אלא שבהמשך התברר כי מעבר לפחונים היה גן ילדים, ולרוע המזל אחד הכדורים חדר את הפחון, פגע בילדה בת 3 והרג אותה.
הלוויית הילדה סוקרה ברשת אל־ג'זירה, וגופתה צולמה כך שהיה אפשר להבחין שיש לה צמות. בעקבות כך, החלו חבריו של הצלף ביחידה להקניט אותו ולקרוא לו בצחוק "הורג הילדות". כל זמן שהיה הצלף בשירות סדיר, הוא התמודד ללא כל קושי עם ההקנטות. אלא ששנים לאחר השחרור, הטראומה התפרצה. זה קרה כאשר נולד ילדו הראשון, ואז הוא התפרק. "הוא סבל מחזיונות יום ומסיוטים שבהם הופיעה דמות ילדה עם צמות", מספר ד"ר ירון, "הדמות לא עזבה אותו, אף שהוא מעולם לא ראה אותה".
ד"ר ירון מספר כי כדי לנסות להתמודד עם המקרה, הוא ביקש מהצלף לצייר את דמותה של הילדה שאותה הוא רואה בדמיונו. "הוא צייר ציור שנראה יותר כמו רוח מאשר כל דבר אחר, ובמהלך הציור הוא מילמל: 'הנה השמלה הקטנה והצמות האלו הקטנות'. זה כל כך נגע לליבי. זה היה מדהים שהוא צייר ציור של ילדה שהוא מעולם לא ראה".
אלא שיש לא מעט שסבורים כי הייסורים האלו יהיו בקרוב נחלת העבר. במלחמות שבהן עיקר הלחימה נעשה מהאוויר, במזל"טים, בטילים ובמטוסים, נדמה כי חשיבותו של מקצוע הצליפה הולכת ופוחתת. ד"ר ירון סבור אחרת. "אי אפשר להכריע מלחמות בלי 'מגפיים על הקרקע'. המציאות מוכיחה כי בלי אחיזה בשטח זה בלתי אפשרי. וכל עוד החי"ר מופעל, הצלפים ימשיכו למלא תפקיד בשדה הקרב ולהשיג תוצאות מרשימות במרחב הלחימה, אף שהם לא יכולים כמובן להכריע קרבות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו