הירי בגנב: עבריין חייב לדעת כי דמו בראשו

בשעות אחר הצהריים הגעתי לבית־עץ שנראה מט ליפול. כאילו נלקח מציור צריף של חלוצים בפתח תקווה או בגדרה בשלהי המאה ה־19. על השביל ניצבה משאית ומאחור קרקע נטושה, אפורה, זועקת. ניידת זיהוי פלילי של המשטרה נעה לעבר הרחוב. נכנסתי תחתה אל מקום שהוא לא־כלום. בעוד דקה ראיתי אדם מציץ מן הקיר וממהר לסגת לביתו. הדלת נטרקה והכלבה נבחה.

האיש־שבקיר פתח אותה מפני שהמתין לכלתו ולשתי תאומותיה, שהגיעו כמעט באותה דקה. זה האיש אשר רשעים הציגו כרוצח מפני שירה באחד משלושה פורצים אשר חדרו לאחוזתו הדלה וניסו לגנוב את משאיתו - היא מטה לחמו. באותה שעה בכניסה למושבו בית אלעזרי התארגנה הפגנת חקלאים שתבעו ביטחון בביתם מפני פורצים וגנבים. מפני שאירועים כאלה הם דבר יום־ביומו, לילה בלילו.

יש על חזהו צלקת מניתוח לב. גם קוצב נשתל בגופו. הוא לחם בסיירת בכל המלחמות. בניו חבשו כומתות אדומות בסיירות ובגדודים נבחרים, ובנותיו חיילות מצטיינות. מדי בוקר, טרם אור ראשון, הוא יוצא לעבודתו. בחשיכה של השעה חמש קם ושמע כי מישהו מתניע את משאיתו.

שלוש דמויות נעו בחשיכה. הוא רצה להבריחן. אחד קרב אליו עם מוט. הוא נסוג ונפל. יש חתך מדמם ליד הבוהן. אז ירה. הוא לא ידע שהרג אחד מהעבריינים. דומה ל"ליל חניה" לנתן אלתרמן - "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

אחר כך החל הרחש־בחש של הפוליטיקאים כאילו ידו היתה קלה על ההדק, ובכלל - הם קיטרגו - לאיש אין סמכות להוציא להורג אדם אחר על דעת עצמו, וכך מתחילים בחיסול פורצים פלשתינים ומידרדרים לרצח אישה במשפחה.

מאז ירה שי דרומי במי שחדרו לחוותו והועמד לשווא לדין והחוק תוקן בעקבותיו, צריכים הדברים להיאמר בבהירות: מי שחודרים בחסות החשיכה; ובוודאי אם הם שלושה מול אחד; ונהנים מיתרון ההפתעה על האיש שבקיר הנם עדיין במיטתו - צריכים לדעת כי דמם בראשם. 

הם תואמים את התיאור של נעמי שמר - "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי". גם אם ייתכן שהם כבר נסוגים (אך אין ביטחון בכך), והחשיכה לצידם - כל עוד הם שוהים בתחומי הפרט של האיש שבקיר הריהם בני מוות, ולא חשוב מאיזו זווית חדר כדור העופרת לגופם. גם לא חשוב אם הם יהודים או פלשתינים. 

הכלל ברור, כל עוד העבריין שוהה ברשות הפרט של האיש־שבקיר הוא בחזקת אדם שנכנס לשדה מוקשים או למטווח־אש. חייו בסכנה.

בימים אלה ספון היורה בביתו הדחוס. נמנע משיחות עידוד שיזמו פוליטיקאים. אך השיב בטלפון לאלמנה שבעלה נרצח בנסיבות דומות. היא אמרה לו כמעט בדמע: "אילו בעלי נהג כמוך הוא היה חי כיום". 

זה לא מקרה נוסף הדומה לירי של אלאור אזריה (האיש־שבקיר - קצין נמרץ במלחמות ישראל - מתח ביקורת על הירי במחבל ששכב לאור יום חסר אונים על הרצפה, ונשקו הרחק ממנו). זה לילה. חוליה מול אחד. אי ודאות מתמשכת. לא זו בלבד שרצוי לסגור את תיק החקירה שנפתח כדין בעניינו אלא שהוא ראוי לצל"ש כמי שפעל כראוי.

יום לפני ביקורי הנחיתי ב"ערב חדש" דיון בין הח"כים תמר זנדברג (מרצ) ואיתן ברושי (המחנה הציוני), שנחלקו בדעותיהם. במהלך הביקור בבית אלעזרי הצטערתי שלא הצעתי לזנדברג - שדעתה ראויה לקשב גם אם תוך אי הסכמה - להצטרף. אילו ישבה בבית הצפוף והדל והצנוע, וראתה ושמעה מה אירע, לא היתה דבקה בעמדת ה"לא־לא" האופיינית למרצ. נראה לי שביושרתה היתה מבקשת את סליחת האיש־שבקיר.

 

לחשב מהלכים קדימה

הקטטה המתארכת בין בנימין נתניהו לבין ישראל כץ דומה לתחרות איגרוף בת 15 סיבובים במשקל כבד. בכל סיבוב וסיבוב מצפים הצופים לנוק־אאוט, למהלך האחד והיחיד של "זבנג וגמרנו", אך בדרך כלל הוא בושש לבוא, והקרב מוכרע בנקודות, בפריימריז הבאים.

כמעט כל אחד בליכוד - ורבים בציבור הכללי - תומכים באחד המתמודדים. הנושאים סבוכים, יש להם היסטוריה והתחייבויות שהופרו וכעסים ופיוס, אך דווקא הסיבוב מן הימים האחרונים מוסיף תובנה פוליטית־מקצועית בלי קשר לשאיפתם של המתבוננים.

השר ישראל כץ. ידע מראש כי יוזמתו תכעיס את נתניהו // צילום: דודי ועקנין

מצד אחד, החלטת מזכירות הליכוד בתמיכת כל השרים מלמדת כי נתניהו צבר כוח רב מדי ושריו סבורים כי הוא עושה בו שימוש מופרז הפוגע בהם ובמעמדם. תחת נתניהו הייתי רושם לפניי לא את התוצאה בסיום הסיבוב אלא דווקא את תחילתו, שכץ העביר מראש את הצעותיו המכווצות את סמכויות ראש הממשלה כמעט פה אחד. זה רצונם הכן של השרים, והוא יבצבץ גם בסיבובים הבאים.

מנגד, לא מובן כיצד פוליטיקאי מנוסה כמו כץ שכח כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". הוא ידע מראש כי יוזמתו תכעיס את נתניהו. הרי לכך כיוון כאשר יזם את הצעד המתגרה. לפיכך מבחינה פוליטית־מקצועית היה עליו לחשב את מהלכיו לעתיד, לשחק עם עצמו שחמט ולא דמקה: או שיימנע מן הצעד, או שיחליט בליבו פנימה כי משיצאה ההחלטה המכעיסה לא ייסוג ממנו בהסכמה ויהי מה.

פיטורים? הדחה? איומים? הוא מוכן, ואם לאו - וזה לגיטימי - כי אז אינו יוצא ליזום את המערכה העכשווית.

פוליטיקה דומה למלחמה בפועל. ייתכן מצב שבו שני הצדדים יוצאים וידם על התחתונה. כך אירע לנתניהו ולכץ. ייתכן שהשבת הגונג יוציא אותם להפסקה. הסיבוב הבא יהיה מרתק. מרתק יותר.

 

שינוי לטובה

נכון העיר שלשום אהוד ברק כי אלמלא הדם הרע שזורם ביחסים בין בנימין נתניהו לבין ברק אובאמה יכלה ישראל לקבל כ־45 מיליארדי דולרים כסיוע בעשור הבא. תחת זאת היא תקבל רק 38 מיליארדים. אבל גם ה"רק" הזה הוא סכום נדיב. האיבה העזה של אובאמה כלפי נתניהו לא מנעה מהנשיא האמריקני לנהוג בביטחונה של ישראל באדיבות אצילה. גם סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שעוסק בנושאים הכספיים של הצבא, יודע כי מדובר בהרבה מאוד כסף.

אמנם לא מדובר בסכום הגבוה שישראל יכלה לקבל, בעיצומה של המחלוקת על איראן, אבל ביותר ממה שקיבלה אי פעם; ואמנם האמריקנים רוצים לאלץ את צה"ל להשתמש בכסף בארה"ב ולא לחיזוק התעשיות הביטחוניות בארץ, אבל גם מגמה זו תיעשה בהדרגה, בשיפוע נוח יחסי, שיימשך כמה שנים; ואמנם גם הצבא רצה את הסכום שלא הושג, אך בפועל גולן ואחרים - על דעת גדי איזנקוט - ביקשו מנתניהו לרכך את תנאיו, ולסיים את הדיון על הסיוע לעשור.

סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן. ישלים עם קיצוצים בתנאי שיוכרעו לפני שיוצאים לדרך // צילום: אורן בן חקון 

זה חלק מהשינוי לטוב במאבק על תקציב הביטחון. משה (בוגי) יעלון וגולן, ועכשיו גם אביגדור ליברמן מזה, ומשה כחלון מזה, הורידו את גובה הלהבות המסורתיות במלחמת המילים המתמדת בין משרד הביטחון לבין האוצר על מחיר ההגנה הלאומית. רק שביישום יש עדיין קשיים.

גולן ואנשיו יכולים להשלים עם קיצוצים בביצוע תוכניות בתנאי שיוכרעו לפני שיוצאים לדרך, לא באמצעיתה. צה"ל גם נדרש להוצאות חריגות בלי פיצוי. האחרונה שבהן דווקא נדרשת - השלמת גדר ההפרדה שהוזנחה שנים ארוכות. אבל למה דווקא הוא צריך לממנה? אין צידוק.

 

להגנת הוועדה

קראתי חלק ניכר מספרי סמי מיכאל. שנים רבות הייתי בדעה ש"חופן של ערפל" הוא הטוב שבהם. גם אעיד עלי את עמוס עוז, שלפני כמה חודשים הבעתי דעה זו באוזניו בלי הקשר לשום שערורייה קולנית.

השבוע נודע כי הוועדה בראשות ארז ביטון העדיפה את "חופן" על "חצוצרה בוואדי". מייד התנפלו עליה. ייחסו לה כוונות מרושעות וזדון ופוליטיקה ושאר חולי־רע. אז אני מתייצב בזה להגנתה.

סמי מיכאל. ועדת ביטון העדיפה את "חופן של ערפל" על "חצוצרה בוואדי". מייד התנפלו עליה, אני מתייצב להגנתה // צילום: משה שי

  

יוזמה ובצידה נזק

יוזמתו הפרטיזנית של אביגדור ליברמן לגרש את אבו מאזן מהנהגת הפלשתינים ולמנות תחתיו בני שיח נוחים למשא ומתן יכולה לשמש נושא לתוכנית הסאטירית של ליאור שליין "גב האומה". שר הביטחון יורה למינהל האזרחי בשטחים למצוא פלשתינים נחמדים, וישתו עימם ספלי קפה וידברו לריק עד אין קץ. לליברמן יש הומור. אין לי ספק שגם הוא צוחק בפה מלא.

בפועל השיג את שלו. עוד כותרת ועוד תשומת לב כאילו ההצעה מעשית, והיעד הושג. פניו כבר לפצצה מדינית חדשה.

זו עזות מצח בלתי רגילה. בנימין נתניהו קורא לאבו מאזן לבוא אל שולחן הדיונים, וליברמן מגרשו בבושת פנים. בעולם לא מאמינים שהאנרכיה השלטונית כה מהותית, עד כי ליברמן לא תיאם את הצהרתו עם נתניהו. אין דבר כזה. לא ייתכן. בוודאי דיברו ביניהם בלחש.

בפועל ההצעה היא יוזמת סרק שתניב לא־כלום. אך בהיפתח בקרוב עצרת האו"ם איש לא יתייחס ברצינות לקריאתו המסורתית של נתניהו לאבו מאזן להתיישב למשא ומתן. נזק נטו.

זה גם נזק מבית. כיצד ייתכן, שהצעה לשינוי כה מהפכני במדיניות החוץ לא נדונה בקבינט? ולא במשרד החוץ ובמועצה לביטחון לאומי? סתם כך, שר הביטחון זורק אותה מן השרוול וכובש כותרות, וישראל משלמת את מחיר ההפקרות של כוכב התיאטרון.

ליברמן מתנהל בזירה הפוליטית כשור הבר. הוא מאיים ומשנה כיוון; מציע בחיפזון שינוי אסטרטגי במדיניות החוץ בלי שהממשלה שמעה הצעה כזאת. זה פוטש מילולי, אנרכיה שלטונית.

רק שבאחריות העליונה למצב זה נושא נתניהו. הוא אינו קורא לליברמן לסדר על רעשיו המכבידים על התנהלות הממלכה. אין לכך הסבר. אין לכך צידוק. גם לא ברור מדוע "האקווריום" - לשכת ראש הממשלה - הלך והתרוקן, ולא נמלא מחדש.

תקופה ארוכה אין מזכיר ממשלה ואין ראש למועצה לביטחון לאומי וגם הסגן יעקב נגל פורש. לא דגים חסרים באקווריום בלשכת ראש הממשלה אלא מים. 

 

עניין עם משקל 

במצרים השעתה יו"ר רשות השידור ספא חיג'אזי שמונה מנחות טלוויזיה מפני שהן כבדות משקל. ציוותה עליהן להמתין בבית ולהשיל ממשקלן. הן כועסות על ההדחה ועל פרסומה.

גם בשעמום של הקיץ הישראלי עסקו בשומן. האגודה לזכויות האזרח דורשת כי רופאים יחדלו לומר לחולה כי הוא שמן מדי. זה מעליב. מדוע שרופא אף־אוזן־גרון יאמר משהו כזה לחולה שלו? תהתה טל חסין מהאגודה.

ההפך נכון. זה יותר מלגיטימי. אם יראה רופא השיניים כתם על עורו של החולה יציע לו להיבדק ואין מה להיעלב. כן גם שמנים, אורתופד יכול לומר לו שכדאי לדבר עם רופא הבית שלו על לחץ הדם והכולסטרול.

דווקא ראוי שרופא יאמר לחולה כי הוא שמן מדי, אלא אם כן האגודה תבקש לשעשע את הציבור בקיץ הלוהט ותנסה להזעיק לעזרתה את בג"ץ. גם זה עוד עלול להתרחש. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו