בתאריך 9 באוקטובר 2015 הסטודנטים של אוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה היו עסוקים. זמן מה לפני כן הם נחשפו בקמפוס ליוזמה חביבה: לצאת יחדיו ולנקות את אחד החופים הסמוכים לאוניברסיטה. כ־200 מהם יצאו כאיש אחד למשימה ושבו כשהחוף ומצפונם הסביבתי נקיים יותר. אבל מבחינת קבוצה אחרת של סטודנטים, חברים בתנועת "סטודנטים למען צדק בפלשתין" (sjp) האנטי־ישראלית, 9 באוקטובר היה מאכזב בהרבה. באותו יום הם קיימו בצמוד לאוניברסיטת סן דייגו את הוועידה השנתית שלהם. הם הצליחו להיכנס לקמפוס בתקווה להרביץ תורה בכל מי שיסכים לשמוע, אך מצאו בו בעיקר שבילים ריקים; רוב הסטודנטים, כאמור, בדיוק התרוצצו אז עם שקיות זבל על החוף.
בזמן אמת איש לא ניחש זאת, אך סמיכות האירועים היתה הכל חוץ ממקרית, וליוזמה האקולוגית היה קשר קלוש, אם בכלל, לאיכות הסביבה. הכל היה חלק מתוכנית שהגו שליחי הסוכנות היהודית לקמפוסים - שבאופן לא מפתיע היו היחידים שנשארו בקמפוס, כדי לאסוף מידע על התכנים האנטי־ישראליים בכנס. "בחרנו בניקיון חופים באופן שרירותי, ובאמצעות עבודה עם הפרופסורים הצלחנו לגרום לכך שהסטודנטים יקבלו על כך נקודות זכות אקדמיות", משחזר גל וינברה (27), שליח הסוכנות שיזם את תרגיל ההסחה המוצלח, "זו היתה עבודה אסטרטגית שגיבשנו במשך זמן רב".
אגב, גם הארגונים הפרו־פלשתיניים מצידם לא טומנים ידם בצלחת בכל מה שקשור לתרגילי מלחמה. שליחי הסוכנות מספרים כי לא פעם בשנים האחרונות ניסו ארגונים אלו להעביר החלטות הקוראות להחרמת ישראל במועצות סטודנטים דווקא ביום כיפור או בתקופת החגים, כשרוב הסטודנטים היהודים לא נמצאים בקמפוס.
קפיצה של שנה לאחר מכן ו־3,000 ק"מ מזרחה, לאוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבצפון וירג'יניה, מרחק של 30 דקות נסיעה ממרכז וושינגטון הבירה. השנה האקדמית נפתחה זה עתה, ושליחי הסוכנות היהודית עסוקים בלנחש מה תהיה הטקטיקה שיציג הארגון הפרו־פלשתיני בוועידה השנתית ה־15 שלו שתיערך ב־14 באוקטובר סמוך לאוניברסיטה.
"הוועידה חשובה כדי להבין מהן התוכניות שלהם", מסבירה שלי קידר (41), מנהלת תוכנית "עמיתי ישראל" שבמסגרתה פועלים 75 צעירים ישראלים מטעם הסוכנות בתוך הקמפוסים בארה"ב. "אנו מנחשים שני דברים: הראשון הוא שהם יתמקדו בשיתוף פעולה עם ארגוני הסטודנטים השחורים שהמאבק שלהם באלימות משטרתית עולה לכותרות, והשני הוא שהם יעלו את הנושא של '50 שנה לכיבוש', כלומר 50 שנה למלחמת ששת הימים".
אבל השליחים של הסוכנות היהודית לא באמת צריכים לנחש. כבר 13 שנים שהם מפעילים את תוכנית "עמיתי ישראל" מתוך האוניברסיטאות, וקשה מאוד להפתיע אותם, לפחות מאז שסטודנט יהודי אחד הפתיע את נתן שרנסקי ב־2003.
ספסל עם כתובות הסתה באונ' ג'ורג' מייסון
שרנסקי, שהיה אז השר לענייני ירושלים והתפוצות וכיום יו"ר הסוכנות, ספג עוגת קצפת שהוטחה היישר בפניו בעת שערך סיור הרצאות באוניברסיטאות, זמן קצר לאחר האינתיפאדה השנייה. שרנסקי אמנם התבדח אז ואמר שהעוגה היתה טעימה וכשרה, אבל הוא החליט לאכול אותה ולהשאיר אותה שלמה - והשיב לפעילי ה־BDS כגמולם. התוצאה - תוכנית "עמיתי ישראל" יצאה לדרך, כשבפני השליחים הצעירים עומדות שתי מטרות עיקריות: לפעול נגד פעילויות אנטי־ישראליות בקמפוסים, שכיום חוסות תחת המטרייה של ה־BDS -
Boycott, Divestment, Sanctions, ולקרב את הסטודנטים (יהודים ולא יהודים) לישראל.
יצוין כי כמה וכמה גופים פועלים כיום נגד ה־BDS. שליחי הסוכנות הם אחד הכוחות הלוחמים, ופועלים תחת המטרייה הלוגיסטית של ארגון הסטודנטים היהודים "הלל", שהוקם לפני 93 שנה ומארח אותם בבנייניו הפרוסים ב־500 קמפוסים בארה"ב.
כדי לקרב סטודנטים אמריקנים לישראל מתברר שצריך לדבר בשפה שלהם. למעשה, כל מה שצריך הוא קודם כל לדבר. בסוכנות היהודית מספרים כי הפעילות הכי אפקטיבית שהם עושים בקמפוסים היא לשוחח עם סטודנטים על כוס קפה בפגישות אחד על אחד ("קופי דייטס") ולחבר אותם לישראל.
היעד שמציבים בסוכנות לכל שליח הוא להיפגש עם לפחות 100 סטודנטים חדשים ל"קופי דייטס" מדי סמסטר; כל שיחה כזו עם סטודנט מתועדת במערכת ממוחשבת של הסוכנות שבה מפורטים השעה שבה היא נערכה, שם הסטודנט וסיכום השיחה מבחינת תוכן ("אנחנו יודעים הכל"). על פי רישומי הסוכנות, בשנת הלימודים שעברה הם הצליחו בדרך זו להיפגש עם כ־17 אלף סטודנטים.
ומה שמעניין יותר הוא מה שעומד מאחורי המספרים. מחקרים חיצוניים שבדקו את פעילות השליחים גילו שסטודנט ששליח נפגש איתו שלוש פעמים, מעלה דיווח על השפעה ארוכת טווח על הקשר שלו עם ישראל, על הזהות היהודית שלו (אם הוא יהודי) ועל הביטחון העצמי שלו בקשר עם ישראל.
שלי קידר, מנהלת התוכנית: "לסטודנטים אין תובנה חברתית
אחת הסיבות להצלחה הזו היא הגיל הצעיר שבו הסטודנטים מגיעים לקולג' - 18, כך שזו למעשה הפעם הראשונה שבה הם יוצאים מהבית. "הסטודנטים מגיעים לקמפוס בלי שום תובנה חברתית, בייחוד היהודים שבהם, שבטח שלא חלקו חדר עם מישהו", מסבירה שלי. "ואז הם מגיעים לקמפוס אמריקני עצום שבו יש עשרות אלפי סטודנטים, והם הולכים לאיבוד. אם מישהו יגיד להם 'קורה משהו נורא במזרח התיכון, אנשים חיים בכלא פתוח בלי זכויות' - אז הם ילכו איתו. אין להם באמת ידע על מה שקורה פה, אז אנחנו צריכים להיות שם קודם".
ברית המדוכאים
כדי להבין מי נמצא שם קודם, יש צורך בתמונת מצב עדכנית של כל מה שקורה באוניברסיטאות בארה"ב בנוגע לפעילות אנטי־ישראלית. את המידע הזה מגבש ארגון בשם הקואליציה למען ישראל בקמפוסים (icc). הארגון, בראשות המנכ"ל ג'ייקוב ביים, מנטר את פעילות הארגונים הפרו־פלשתיניים ברחבי ארה"ב במגוון שיטות מודיעיניות, ובכלל זה חדר מצב לאומי שבו מתנהל מעקב רציף אחר פעילויות אלו (כולל שידורים חיים של הפגנות פרו־פלשתיניות).
ביים אומר כי לפי נתוני הארגון, המגמה היא ירידה משמעותית בכל הנוגע לפעילות שבה מנסים הארגונים הפרו־פלשתיניים להעביר החלטות במועצות סטודנטים להחרים את ישראל. לפי הנתונים, בכל הקמפוסים בארה"ב היו בשנת הלימודים הקודמת 33 החלטות של מועצות סטודנטים על חרם ומשיכת השקעות מישראל, לעומת 44 החלטות דומות בשנה שקדמה לה. רק בקליפורניה, למשל, מדובר בירידה דרסטית של 64%. הסיבה לכך לחלוטין לא מקרית - בקליפורניה עבר חוק שלפיו המדינה רשאית למשוך השקעות מכל גוף ציבורי שיחרים את ישראל, וחוקים דומים עברו או נמצאים בהליכי חקיקה ב־20 מדינות נוספות בארה"ב.
ההצלחה הזו של הארגונים הפרו־ישראליים הביאה לכך שארגון הסטודנטים למען צדק בפלשתין החליט לשנות טקטיקה, "ולהתמקד בקמפיין דה־לגיטימציה של ישראל באמצעות ניסיון לבניית קואליציות עם 'מיעוטים מדוכאים' כגון שחורים, פמיניסטיות, קהילת הלהט"ב, ההיספנים", מסביר ביים, "כמו כן, אנחנו רואים עלייה בהפרעות לנאומי דוברים פרו־ישראלים שמגיעים לקמפוסים".
למגמה החדשה הזו יש גם בסיס תיאורטי אקדמי שמקורו בתיאוריות פמיניסטיות המכונה תיאוריית הזהויות המצטלבות ("אינטרסקטיונאליטי"), כלומר לכל אדם יש כמה זהויות משתלבות, כך שלא ניתן להפריד בין צורות שונות של דיכוי כגון גזענות, אפליה על רקע מעמד כלכלי, סקסיזם והומופוביה. הארגונים הפרו־פלשתיניים מעבירים את התיאוריה הזו לפסים פרקטיים ומנסים, בהצלחה לא מועטה, ליצור מעין "ברית מדוכאים".
"הם באים לסטודנטים ממוצא מקסיקני ואומרים להם, 'מדברים על חומה בגבול עם מקסיקו? גם לנו בפלשתין יש חומה'; לסטודנטים ממוצא פיליפיני הם אומרים, 'אתם הייתם פעם קורבן של הקולוניאליזם, ועכשיו אנחנו הקורבן'; וכמובן לשחורים הם אומרים, 'אתם הייתם עבדים, עכשיו הפלשתינים עבדים ומדוכאים בפלשתין'", אומר ביים.
היהודים, מיעוט מספרי מבוטל בארה"ב, בסך הכל פחות מ־2% מכלל האוכלוסייה, נמצאים בצד הלא נכון של מפת המדוכאים ונחשבים ל"לבנים ופריבילגים". העניין הזה מצליח להרגיז רבים מהם. "המחשבה שדווקא יהודים יהיו מחוץ לארגונים הליברליים ומחוץ למעגל של צדק חברתי היא טירוף בהתחשב בהיסטוריה של היהודים", אומר ביים בהתרגשות. "כל ארגון ששמו כולל את המילים 'צדק' ו'שלום' הוא בדרך כלל נגד ישראל. פתיחות ופלורליזם הם תמיד נגדנו", מוסיפה שלי.
"פעילי ה־BDS חכמים, הם לא אומרים לאותן קבוצות מיעוט 'יש לי טיעון טוב ואתה צריך לתמוך בו', אלא 'תסתכלו איך מתייחסים אליכם' - ואז הם מדברים על מה שיש להם במשותף", מסביר דניס רוס, לשעבר השליח המיוחד למזרח התיכון וכיום מרצה באוניברסיטאות בארה"ב. "זה אבסורד להגדיר את היהודים כרוב כשהם אחוז כה קטן מהאוכלוסייה, אבל זה מה שהם עושים - וזה מצליח להם".
זהויות מתנגשות
כדי לבדוק עד כמה השיטה הזו מצליחה התלווינו לשליחי הסוכנות בשלוש אוניברסיטאות: מידן קידר באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון הבירה, טל אבידוב באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בצפון וירג'יניה, ואמיר בבלר באוניברסיטת ג'ון הופקינס בבולטימור. משיחות איתם ועם לא מעט סטודנטים שלומדים באוניברסיטאות אלו, התברר עד כמה הקרב של ישראל על דעת הקהל הצעיר הוא מורכב.
כך, למשל, טובי ג'ונס, סטודנט יהודי באמריקן יוניברסיטי ונשיא ארגון השמאל היהודי ג'יי סטריט באוניברסיטה, מצא עצמו חצוי: מצד אחד הוא תומך מאוד במטרות של תנועת "בלאק לייבס מאטר ("Black Lives Matter" - סיסמת תנועת המחאה נגד אלימות שוטרים כלפי שחורים) והנציגות שלה בקמפוס, ומצד שני הוא לא היה יכול להתעלם מהרטוריקה האנטי־ישראלית ולעיתים אנטישמית שלהם. "אני חושב שזו קבוצה חשובה, אבל כשהלכתי לכמה כנסים שלהם ושמעתי שהם השתמשו במילים כמו 'ג'נוסייד' ו'אפרטהייד' כדי לתאר את מה שישראל כביכול עושה בשטחים זה גרם לי לקונפליקט", מספר טובי. "במקרה כזה הרבה ליברלים יוותרו ויגידו, 'אוקיי, ישראל מבצעת ג'נוסייד', אבל בשבילי זה יהיה קונפליקט גם עם הערכים הליברליים שלי וגם עם הערכים היהודיים שלי".
טובי פנה לשליחה מידן ושיתף אותה בלבטיו ובסוף החליט שלא לוותר על אף אחד מערכיו. "איני מסכים עם המילים 'אפרטהייד' ו'ג'נוסייד' שיש בהן אלמנט אנטישמי, אבל בסך הכל תנועת השחורים היא תנועה טובה, וישראל היא לא היעד המרכזי שלהם".
באוניברסיטת ג'ון הופקינס נאלצה ניקול מייקלסון (19), סטודנטית יהודייה, להתמודד עם דילמה דומה - הפעם מהצד הפמיניסטי. זה קרה לאחר שקבוצת סטודנטים בראשותה החליטה להזמין את עו"ד אלן דרשוביץ, אחד התומכים הגדולים של ישראל בארה"ב, להרצות בקמפוס. בתוך זמן קצר התפרסמה באוניברסיטה עצומה הקוראת לבטל את הגעתו, בטענה שהוא "מגן על אנסים". על העצומה חתמו למשל קבוצת "הפמיניסטיות של אוניברסיטת הופקינס".
בסופו של דבר עו"ד דרשוביץ הגיע לאוניברסיטה, אולם גם שם נתקל במחאה. הסטודנטים הפרו־פלשתינים הפגינו מחוץ לאולם יחד עם פעילות הארגון הפמיניסטי. המחאה לא נפסקה שם: ברגע שדרשוביץ החל לדבר, סטודנטים יצאו מהאולם לאות מחאה. "למחאה שלהם לא היה קשר לפמיניזם, אלא רק לנושא הישראלי. זו הסיבה שלמרות שאני פמיניסטית, אני לא יכולה להיות חברה בקבוצת הפמיניסטיות של הופקינס", מסבירה ניקול, "בישראל יש שוויון זכויות לנשים, ובכל זאת הקבוצות הפמיניסטיות הן באופן עקבי נגד ישראל. כנראה זה נובע מכך שהן פשוט לא מתעמקות בחומר והחליטו שמכיוון שישראל נתפסת כצד החזק והפלשתינים כחלשים, אז הן כנשים תומכות בצד החלש".
באונ' ג'ורג' מייסון הסטודנטים הפרו־פלשתינים אפילו לא היו צריכים להתאמץ למצוא תירוצים כדי לשכנע את רשויות הקמפוס לתמוך בחרם על ישראל. במקרה שאירע בשנה שעברה, סטודנטים פרו־פלשתינים פנו להנהלת האוניברסיטה וביקשו להוציא מהקפטריה את החומוס מתוצרת צבר בטענה שהוא "גורם להם לתחושת אי־נוחות". השליחה טל אבידוב (27) מספרת כי "בלי לשאול שאלות, האוניברסיטה הורידה את החומוס מהמדפים". אך טל לא ויתרה ופנתה לאוניברסיטה תוך שהיא משתמשת בטיעון שלפיו צעד זה מנע מסטודנטים שומרי כשרות את מעט המאכלים הכשרים שהם יכולים לקנות בקמפוס. בסופו של דבר האוניברסיטה הגיעה לפשרה ולפיה יוצגו על המדפים שני סוגי חומוס: צבר הישראלי וחומוס נוסף של חברה אמריקנית.
ולמה בעצם טל לא דיברה עם הסטודנטים הפרו־פלשתינים ישירות? השליחים מסבירים כי אחת המגמות החדשות של הארגונים הללו היא ה"אנטי־נורמליזציה" - הגדרה שלפיה כל שיח עם הצד "הכובש" מנרמל את הכיבוש - כך שאין מצידם נכונות לדיאלוג ("לא שקודם היתה, אך עכשיו יש לזה שם").
ואולי בעצם ישראל לא צריכה להתרגש כל כך מהמגמה בקמפוסים, שמשקפת דעה של ילדים צעירים בני 20-18, שעוד עתידה להשתנות בהמשך? "הרבה אומרים שהליברליות הזו היא רק 'משובת נעורים', אומר דיוויד מקובסקי, עמית בכיר במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון. "אך צריך להיזהר עם האמירה הזו. יש השקפות עולם שגובשו על ידי צעירים באוניברסיטאות והשפיעו על אמריקה למשך יותר מ־30 שנה. כך היה בתקופת דור מלחמת וייטנאם - במשך 30 שנה ארה"ב לא התערבה במלחמות בעולם בעקבות המחאה הזו. כעת גדל כאן דור ליברלי יותר מאי פעם, והוא ישפיע על ארה"ב למשך שנים ארוכות, כך שכדאי שישראל תבין ותפנים את המורכבות הזו ואת השינוי הדמוגרפי באמריקה שהיא כבר מזמן לא לבנה כמו פעם".
ויש עוד דוגמה אחת, שכל השליחים שדיברנו איתם מספרים כדי להדגים עד כמה עבודתם יכולה להיות חשובה גם אם הם יצליחו להשפיע על סטודנט אחד בלבד. הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן סיפר פעמים רבות כי הסימפטיה שלו כלפי ישראל עוצבה בשנים הסטודנטיאליות בזכות שותפו היהודי לחדר שסיפר לו על ישראל. "זו בעצם אולי התורה כולה של מה שאנחנו עושים כאן", אומר אמיר בבלר, "פעמים רבות אני הישראלי היחיד שהסטודנטים האלו פגשו, ובעתיד כשהם יהיו מנכ"לים או פקידי ממשל בכירים אני מאמין שחלק מהם יזכרו זאת לטובה, ממש כמו בוש הבן".
• הכותב היה אורח של הסוכנות היהודית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו