כל הסימנים היו צריכים לרמוז על הפסד מפלגת המערך בבחירות 77': 1. השנים הארוכות מדי בשלטון. 2. גילויי השחיתות. 3. זחיחות הדעת של מנהיגיה אשר הובילה למלחמת יום הכיפורים, במקום לנצל את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לשם השגת הסדרים מדיניים. 4. האטימות החברתית של ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר, שכל מה שהיה לה לומר על תופעת "הפנתרים השחורים", שמחו על קיפוח עדות המזרח, היה ש"הם לא נחמדים". 5. עמידתו של הרמטכ"ל לשעבר, פרופ' יגאל ידין, בראש מפלגה חדשה (ד"ש) שמשכה אל שורותיה רבים וטובים מקרב אנשי המרכז והשמאל, ושידרה ניקיון מוסרי ונכונות להגיע להסדרים מדיניים.
אך עדיין, ניצחונו של מנחם בגין היה בלתי נתפס, כמעט כמו לומר - לפני שמונה חודשים - שדונלד טראמפ יגבר על הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ארה"ב.
בגין, הלוזר הנצחי, שהתמודד בשבע מערכות בחירות וכשל פעם אחר פעם, האיש שהזדקן בכנסת עם נאומיו המלודרמטיים, האיש ששיחק באש (פעם כשנצר אותה בפרשת "אלטלנה" ופעם כששיחרר אותה בפרשת השילומים מגרמניה וההתנפלות על הכנסת, שהביאה להרחקתו ממנה למשך שלושה חודשים), האיש שנסע, במערכות הבחירות של שנות ה־50, בלוויית אופנועים מפחידים וניגן על הסנטימנטים הנמוכים ביותר.
כן, אותו בגין שדיבר על עוד ועוד התנחלויות, שירחיקו כל סיכוי לפתרון מדיני עם הפלשתינים, מדינאי המאה ה־19, המנשק ידי נשים בשליש האחרון של המאה ה־20 - זכה בבחירות, וזה היה נראה אז פשוט בלתי אפשרי, לפחות לנו, לילדי המדינה, שגדלו על גדולתו של דוד בן־גוריון, על ההסתדרות, על עיתון "דבר". לנו נראה שלטונה של מפא"י נצחי, גם אם ידענו שבשום דמוקרטיה לא יכול להיות שלטון מתמשך כל כך.
במערכת "דבר" חילקו בינינו את התפקידים מראש, לבוקר שלמחרת הבחירות. העיתונאי הבכיר והמנוסה טדי פרויס קבע ראיון עם המנצח העתידי, שמעון פרס, ואילו לי נקבע ראיון עם המפסיד הצפוי, מנחם בגין.
במוצאי 17 במאי ישבתי עם משפחתי בבית, צפינו בחיים יבין, וראינו כי התרחש מהפך. חשבתי שקרה הנורא מכל. באמת לא יכולתי להאמין שהאיש המוזר הזה, המרעים בקולו והמאיים יהפוך להיות ראש ממשלת ישראל. רציתי לקוות שתתגלה טעות במדגם. שמשהו טוב עוד יקרה, אבל הפער בין המערך לליכוד היה גדול מדי, והבשורה הקשה מבחינתי הפכה במהירות לעובדה שלא ידעתי כיצד להתמודד איתה. רציתי להתקשר לעורכת העיתון, חנה זמר, ולבקש ממנה לשלוח מישהו אחר לראיין את בגין. אחרי הכל, הוא יהיה ראש ממשלה, ורבים אחרים ישמחו לראיינו עכשיו. אבל אמרתי לעצמי שזה ממש לא מתאים לי. עיתונאי הוא עיתונאי, וזו הזדמנות נדירה להיפגש עם בגין שעות מעטות לאחר שהוא עצמו הופתע, ככל הנראה, מניצחונו שלו.
בלי להתנשא, בלי ללגלג
בבוקר למחרת תוצאות המהפך התייצבתי, בדיוק בשעה היעודה, בפתח דירתו של ראש הממשלה הנבחר. לא ידעתי איזה בגין אמצא. כיסיתי כמה אירועים בהשתתפותו ב"מצודת זאב". אני זוכר שנשלחתי לאזכרה במלאות שלושים למותו של אריה בן־אליעזר, בינואר 1970, שבה הודיע המנחה ש"המפקד" עומד להגיע בכל רגע, ובאמת לא ידעתי למי התכוון. רק כשבגין הגיע, הבנתי ששם עדיין מכנים אותו "המפקד", ללא חיוך או קריצה. האם אפגוש שוב את המפקד, זעוף הפנים, הציני עד אימה, המשוכנע כל כך שבעולמנו אין שום תחליף לקירות ברזל?
אלי בן־אלישר פתח לי את הדלת ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, מול "בית ציוני אמריקה". לומר על דירת שניים וחצי החדרים ההיא, בדמי מפתח, שהיתה צנועה, זו באמת אמירה שאינה מתארת בשום אופן את נזירותה. בן־אלישר חייך חיוך גדול ואמר לי: "מר בגין מחכה לך בקוצר רוח". חשבתי שהוא מגזים. מה למי שנבחר אתמול לראשות הממשלה, לאחר מסע ארוך ומייגע כל כך, ולנציג "דבר" בשנות העשרים לחייו? מה יש לו להמתין לי בקוצר רוח?
אבל כנראה היה משהו בדבריו של בן־אלישר, כי בגין הצטרף אלינו ומיהר ללחוץ את ידי, גם הוא בחיוך רחב. הבנתי שהראיון עם עיתוני היה אחד הביטויים המובהקים לניצחונו על המחנה האחר, מחנה השמאל. הוא אמר לי שהוא קורא אדוק של העיתון, ואפילו טרח להתייחס למאמר או שניים שכתבתי באותה שנה. אילו ידע מה חשתי אז... הראיון עם בגין היה ארוך, מעניין וזהיר, שמטרתו היתה להרגיע מפני תחושה שמדובר במישהו העומד להרוס את כל מה שנבנה כאן, ולבנות משהו חדש על פי דרכו, תוך התרסה כלפי המערכת הבינלאומית. הוא לא היה זחוח דעת, לא התנשא, לא ליגלג ולא ניסה להתחמק גם משאלות קשות.
אני מאמין בכל ליבי שמפא"י ייצגה קו מדיני וחברתי נכון, שאלמלא היא ודוד בן־גוריון שעמד בראשה, לא היתה מדינת ישראל קמה. אני מאמין כי התנגדות המחנה הימני, בראשות מנחם בגין, לתוכנית החלוקה, היתה טעות היסטורית נוראה, וכי היה זה מזל גדול שלא הוא הנהיג את היישוב באותה שעה. אני חושב שהמדיניות הכלכלית אחרי 1977 היתה תחילת ההרחבה הקשה של הפערים החברתיים בישראל, אשר הגיעו בשנים האחרונות לשיא שלילי. אני חושב שמדיניות ההתנחלות של בגין, אחרי שנבחר, היתה הרת אסון וחסרת תבונה מדינית. אני חושב שסיפוח רמת הגולן היה מעשה חסר אחריות, ממש כמו חוק ירושלים שהבריח ממנה את כל השגרירויות שעוד נותרו בה, ואני חושב שמלחמת לבנון הראשונה היתה מיותרת לחלוטין.
למרות כל זאת, אני בטוח ומשוכנע, בראייה לאחור, שהמהפך היה חיוני לדמוקרטיה הישראלית, ככל שהוא כאב לאנשים בעלי דעות דומות לשלי. העובדה שהיה זה בגין אשר הביא למהלך המדיני החשוב ביותר מאז קום המדינה - הסכם השלום עם מצרים - תיזכר לו לעולם. אני זוכר את ישיבת הוועדה המדינית של מפלגת העבודה ב־1978, אשר בה אמרה גולדה מאיר כי לבגין מגיע פרס אוסקר ולא פרס נובל על השלום הזה.
ואני זוכר גם את שאמרתי לעצמי: איזה מזל שבגין היה שם, באותו רגע, ליד ההגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו