בעוד העולם ממוקד בפיגועים ההמוניים שמבצע דאעש, האחרון שבהם בברצלונה, ובמערכה הבינלאומית שמתנהלת נגד הארגון בעיראק ובסוריה, מתחזק צה"ל שתי גזרות אינטנסיביות מול הארגון - בסיני וברמת הגולן.
עיקר הפעילות בשתי החזיתות האלה מתבצעת מתחת לרדאר. מב"מ - המערכה שבין המלחמות - כך מגדיר צה"ל את כל הפעילות החשאית, שרק מקצתה מתפרסמת. דיווחים ערביים על תקיפות של כלי טיס ישראליים (בעיקר בלתי מאוישים) בסיני, או של חיסול פעילי טרור ברמת הגולן, זוכים בדרך כלל לאזכור אגבי, אם בכלל, בתקשורת הישראלית והעולמית.
הסיבה העיקרית לכך היא השקט ששורר בשתי הגזרות. מבחינת הישראלים, כל עוד אין טרור - אין עניין. הדרך שבה מתבצע ה"אין טרור" הזה מוכרת פחות, וכרוכה בה הרבה מאוד פעילות - בהגנה מבצעית ומודיעינית - שמבקשת לוודא שישראל תישאר מחוץ למפת יעדי הפעולה של דאעש.
גם צה"ל נמנע עד כה מלחשוף את הציבור לפעילות בגזרות האלה. המניע לכך היה כפול: החשאיות, והרצון לשמור על פרופיל נמוך מול דאעש. למרות שיחסי הכוחות בשתי הגזרות ברורים, לאיש בישראל אין רצון שפעילי הארגון בסיני או בגולן יתחילו לגלגל פיגועים לשטח ישראל. לכולם נוח ש"ווליאת סיני" (מחוז סיני של הארגון) או "ג'יש חאלד אבו אל־וואליד" (שלוחת דאעש באזור משולש הגבולות בגולן) עסוקים במלחמות פנימיות, ולא במלחמה בנו.
כעת איפשר צה"ל ל"ישראל השבוע" להביא הצצה נדירה למה שמתחולל במערכה הזו בדרום רמת הגולן. לפעילות המבצעית האינטנסיבית שמתבצעת בהגנה על קו הגבול מול דאעש בכל לילה, שתכליתה: להרחיק ולסכל איומים, ולוודא שמלחמת האזרחים שמתחוללת בסוריה (במקביל למעקב אחר המלחמה הפנימית המקבילה, שמתנהלת בין דאעש לצבא המצרי בסיני) לא תזלוג לשטח ישראל.
כבר לא שטח הפקר
הגדר בחלקו הדרומי של הגולן לא חופפת לקו הגבול. מסיבות מבצעיות וטופוגרפיות, העדיף צה"ל למקם את הגדר באזורים שולטים, על קו הרכס, ולא להיצמד לגבול עצמו שנמצא בשטחים נחותים. התוצאה היא שבין גדר הגבול לבין קו הגבול, שבו מסתיים שטחה הריבוני של מדינת ישראל, נוצרו מובלעות -
"no man's land" - שגדר מפרידה בינן לבין ישראל, ודבר לא מפריד בינן לבין שטח האויב. בחלק מהאזורים המובלעת משתרעת עד כדי שני קילומטרים מהגדר, באחרים - עשרות מטרים בלבד.
ערב מלחמת לבנון השנייה, הסתייע חיזבאללה במובלעות כאלה לאורך גבול לבנון כדי לאסוף מידע ולפעול נגד צה"ל. גם חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שבעקבותיה פרצה מלחמת לבנון השנייה, בוצעה ממובלעת כזאת - שצה"ל נמנע מלפעול בה כדי לא לחצות את הגדר, וחיזבאללה ניצל זאת כנקודת זינוק נוחה לשטח ישראל.
על הגבול בגולן. הכניסה לעורף האויב // צילום: זיו קורן
כלקח ממלחמת 2006, החליט צה"ל לא להפקיר עוד את המובלעות. גדי איזנקוט, שמונה אז לאלוף פיקוד הצפון, הנחה על פעילות אינטנסיבית בכל המובלעות - עד למטר האחרון. הנימוק לכך היה מדיני (שימור הריבונות בכל השטח), מבצעי (הרחקת האיום) ולא פחות מכך גם תודעתי (חילופי תפקידים בין רודף לנרדף על ידי החזרת היוזמה לידי צה"ל).
מדיניות דומה מיישם כעת צה"ל במובלעות בגולן. "אין שטח שלא פועלים בו" היא הכותרת שמלווה את כל הפעילות בגזרה הזו. מדובר למעשה בעשרות רבות של מבצעים, חלקם בתוך הגדר וחלקם מעבר לה, שאמורים לוודא כי פעילי דאעש נשארים בסוריה ולא מנסים לגלגל פיגוע לשטח ישראל.
מי שהובילו את הפעילות הזו בחודשים האחרונים הם לוחמי גדוד הסיור (גדס"ר) של גולני. הם היו העקב בשטח של מערך מורכב - שכולל מודיעין של אמ"ן ושל חיל האוויר - שכבר שלוש שנים מצליח להשאיר את ישראל מחוץ למפת הטרור של הארגון. לא מדובר בהישג מובן מאליו; עיקר מעייניו של הארגון נתון אמנם להתבססות בשטחים שבשליטתו בדרום סוריה, אבל בסופו של יום - מדובר בדאעש לכל דבר: מרמת האידיאולוגיה של מאבק עד המוות בכל הכופרים, שבה תופסים היהודים מקום של כבוד בצמרת, דרך חוקי השריעה שנאכפים במלואם, ועד ללחימה הבלתי מתפשרת בכל מי שנתפס כאויב או איום.
"ג'יש חאלד אבו אל־וואליד" היה ארגון אסלאמי, שהורכב משבטים סוריים וירדניים שפעלו נגד כוחות משטר אסד בדרום המדינה מראשית מלחמת האזרחים ב־2011, וכינה את עצמו אז "שוהדא אל־ירמוכ" (קדושי הירמוך, על שם הנהר הזורם באזור). ב־2015, לאחר שדאעש פרץ לתודעה והכריז על הקמת המדינה האסלאמית, החליטו בארגון שפעל במשולש הגבולות להישבע לו אמונים. הסיבות העיקריות היו כסף - דאעש העניק מימון נדיב למי שחבר אליו - ומעמד: דאעש נתפס כסוס המנצח בעולם הערבי, והצטרפות אליו העניקה לארגון הקטן שייכות, כבוד, מעמד והגנה.
בישראל זיהו אז את פוטנציאל האיום - "שוהדאעש" היה הכינוי שהודבק אז לארגון - של גורם קיצוני שפועל על הגדר. במהרה הגיעו גם התמונות המוכרות: פעילי הארגון הפיצו ברשתות החברתיות סרטונים ותמונות שלהם על רקע ישראל, כשהם מאיימים להשמידה. במקביל, זרמו מהכפרים שבשליטתם הדיווחים על הזוועות המוכרות: הוצאות להורג, הובלה של אנשים בכלובים, התעללות שיטתית במי שנתפסו כאויבים. לפני כמה חודשים תפס כוח גולני בדרום הגולן שני אסירים, שהצליחו להימלט מהכלא באחד הכפרים; הם ברחו במתכוון לעבר ישראל, תוך כדי שלקחו את הסיכון שיירו בהם. אחרי שחלקו עם החיילים את מה שעבר עליהם (ועברו תחקור), הם הוחזרו לסוריה בגזרה אחרת, "ידידותית" יותר עבורם.
הסיפור הזה, ודומים לו, מוכר לכל מי שמשרת בגזרה. מטבע הדברים, ככל שעובר זמן, מקבלים הסיפורים גם נופך של צ'יזבטים. פה סיפור ספק־אמיתי על אישה שסטתה מהחוקים ואולצה לישון בלילה עם ראש כרות, שם שמועה שלא אומתה על ילד שהכריחו אותו לירות באביו "הבוגד". לאיש כאן לא ברור מה מכל זה נכון, אבל זה גם לא ממש משנה: מעבר לגבול יש אויב, אכזרי, שבהחלטה של רגע יכול להחליט לפעול בישראל. ועם לא מעט יישובים בדרום הגולן שמשיקים לגדר, אף אחד לא מוכן לקחת את הסיכון של פיגוע גדול נגד אזרחים או חיילים - כאמור, יעד מוצהר של הארגון.
זהירות, מוקשים
כל חציית גדר, בכל גזרה, מלווה במתח טבעי. למרות כל המודיעין והתצפיות, מדובר בשטח שמחוץ לטווח היד המיידי. החשש שמישהו, מתישהו, הצליח לחמוק לכאן ולהסתוות או להניח מטען, מלווה כל צעד. מכאן גם אמצעי הזהירות הקפדניים שננקטים: אפס תאורה, אפס תקשורת סלולרית, מקסימום ערנות מבצעית.
הפעילות מתבצעת ברובה בלילה. בעבר היו מקרים שמארבים גלשו ליום, לעיתים גם במתכוון כדי להראות נוכחות; אבל מתוך נקודת המוצא שלישראל אין שום עניין בהסלמה מתבצעת גם הפעילות, שתכליתה להרחיק איום תוך הימנעות מחיכוך מיותר. מהסיבה הזו, אגב, נמנעים לעיתים הכוחות מלירות בחמושים שמסתובבים בתוך המובלעות; מאחר שהשטח לא מגודר בצידו הסורי ואנשים עלולים להיכנס אליו גם בטעות, ההחלטה היא שכל עוד לא מדובר באיום ממשי - לא יורים.
התדריך האחרון לכוח הסיירת שאליו אנחנו חוברים מתבצע סמוך לגדר של חיספין. כמה דקות של שיחה, שעיקרה חזרה על הנהלים, ואז תחילת תנועה אל הגדר החדשה, שבנייתה החלה בעקבות חדירת מאות פלשתינים לשטח ישראל באזור מג'דל שמס במאי 2011, ואשר חלקה האחרון - באזור משולש הגבולות עם ירדן וסוריה - נמצא בשלבי סיום.
בחצות בדיוק, לאחר שהוא מקבל אישור מהחמ"ל, פותח מפקד הצוות את השער בגדר, ואחריו שער נוסף, קטן יותר, שנמצא בתוך הסבך. החיילים ממהרים אחריו - לתוך המובלעת. לוקח לעיניים כמה דקות להתרגל למעבר הקיצוני מהאור בשטח הישראלי, לחושך המוחלט שמעבר לגדר. רק כשהראייה מתחדדת אפשר גם להבחין בשביל, ובמה שמצדדיו: שלט שמתריע "זהירות, מוקשים".
המובלעות נשארו השטח היחיד כמעט בגולן שיש בו עדיין מוקשים. בכל שאר הגולן אספו ארגוני המורדים את אלפי המוקשים שפיזר צבא סוריה מאז מלחמת יום הכיפורים, כדי להשתמש בהם במאבקם בשלטון. השינוי הזה איפשר גם לפלוגות ההנדסה בחטיבות החי"ר לצמצם את העיסוק בחבלה קלאסית, ולהתמקד בתחומים אחרים: פריצה לבתים ולחימה תת־קרקעית במנהרות.
השביל שמשתרך מהגדר מטפס על גבעה קטנה, שבסופן משתרע מרחב פתוח, חשוך בחלקו הקרוב ומואר ברחוק. החלק החשוך הוא בסוריה, ובו פועל דאעש, והרחוק נמצא בירדן, שגם היא חיה תחת האיום התמידי של הארגון ושלוחתו בגולן. אמצעי ראיית הלילה מאפשרים להתמקד קצת יותר בפרטים במרחב, ובעיקר במבנים שכבר אובחנו בעבר ככאלה שמהם יצאו אנשי דאעש לפעילות.
זאת גם מטרת המארב: לפעול בנקודת תורפה מבצעית, שסומנה בידי צה"ל כנתיב שעלול לשמש את הארגון להגעה לגדר או להנחת מטענים. את הכוח מלווה כלי טיס לא מאויש שפועל בגזרה; כל תנועה מתואמת כמובן עם החמ"ל, כדי להימנע ממקרים של אש על כוחותינו.
רגע לפני המארב. הלוחמים מוכנים לכל תרחיש, גם המפחיד ביותר // צילום: זיו קורן
ממולנו, בשטח הסורי, במרחק נגיעה, נמצאים הכפרים שבהם פועל דאעש: אום שרף, ג'מלא, עבאדין, מעריא ואחרים. מאז פברואר האחרון הכפיל הארגון את השטח שבשליטתו, וכעת נתונים למרותו כ־100 אלף תושבים בגולן הסורי. ההשתלטות הזאת לוותה בלחימה, שנצפתה היטב מהשטח הישראלי. הלחימה התנהלה בעיקר מול הסניף המקומי של אל־קאעידה, שנקרא בעבר חזית אל־נוסרה והחליף לאחרונה את שמו ל"רשות לשחרור א־שאם".
לדאעש יש באזור הזה כ־1,000 לוחמים, שמצוידים בעיקר בנשק קל ובמקלעים, אבל גם במרגמות, במטענים ובטילי נ"ט ונ"מ. לא פעם נתקל המארב הצה"לי במארב מקביל, של דאעש, שמתצפת ואוסף מודיעין על ישראל. בנובמבר אשתקד, כשהיו כאן ב"קו" הקודם, נפתחה אש לעבר לוחמי גדס"ר גולני שהיו בפעילות סמוך ליישוב נוב; אנשי דאעש, שנמלטו לשטחם, חוסלו כעבור זמן קצר, אבל המסר היה ברור: למרות השקט, האיום קיים וההפתעה עלולה להגיע בכל רגע.
המוטיב הזה מלווה מאז כל פעילות. המאבק העיקרי של המפקדים הוא בשגרה, והאתגר הוא להחדיר ללוחמים את הידיעה שלמרות השקט זה עלול להגיע, בלי התראה מוקדמת, ולפגוע. לכן גם ההקפדה הקיצונית על נהלים ופקודות: לוודא שכולם נמצאים, שאיש לא נחשף, שהכל מדווח ומתואם וברור.
מהסיבה הזאת גם מחזיק צה"ל בדרום הגולן כוחות מובחרים; את גדוד הסיור של גולני, שסיים השבוע פעילות ויצא לאימון (שבסיומו הוא יגיע לגזרת עזה), החליף גדוד הסיור של הנח"ל. הרציונל הוא לצמצם הפתעה, להגדיל יוזמה, ולאפשר גמישות מבצעית משמעותית מול אויב לא צפוי.
ח'ליפות 2.0
הפיגוע בברצלונה, שבו נהרגו 14 אזרחים, טשטש קצת את מצבו האמיתי של דאעש. הארגון נמצא בנסיגה משמעותית, איבד כמעט את כל אחיזתו בעיראק וחלקים משמעותיים משטחו בסוריה, והוא עסוק בניסיון למצב את מה שמכונה בישראל "ח'ליפות 2.0", שמשתרעת על השטח שבין דיר א־זור לאבו אל־כמאל.
תחת המתקפה של צבא סוריה (שמגובה בחיל האוויר הרוסי) ממערב, ושל הכוחות הכורדיים (שנתמכים על ידי האמריקנים) מצפון, לא ברור כמה זמן יצליח דאעש להמשיך ולקיים "מדינה". ממילא, גם מצבה של צמרת הארגון לא ידוע; כבר חודשים שלא ניתן כל אות חיים מצידו של המנהיג, אבו באכר אל־בגדאדי, ורבים מחבריו להנהגה חוסלו או נמלטו.
בינתיים הח'ליפות עדיין קיימת. בסיוע
15-12 אלף לוחמים ממשיך דאעש להילחם, ולנסות לשמר את אחיזתו בשדות הגז והנפט במזרח סוריה שמהם מגיעות רוב הכנסותיו.
את תבוסותיו האחרונות הוא מסביר כ"הפסד טקטי בדרך אל הניצחון הגדול"; כך הוא מצליח להמשיך ולגייס לשורותיו פעילים - אבל בשונה מבעבר, מרביתם מהמזרח התיכון (בעיקר סורים, עיראקים ואפגנים). לזרים שהציפו את שורותיו בעבר הודיע הארגון באחרונה שלא יגיעו יותר לאזור ויתמקדו בביצוע פיגועים בארצותיהם, כפי שעשתה החוליה בברצלונה.
דאעש אמנם ממשיך להפעיל מנגנון של פיגועי חו"ל, אבל את מרבית הפיגועים האחרונים ביצעו חוליות שפעלו עצמאית. הארגון לא העביר להן כסף או הנחיות אלא רק השראה, וקיבל אחריות לאחר הפיגועים. באותה דרך של "הפרטה" גם מנהל דאעש את המחוזות שלא כלולים בשטח המדינה האסלאמית עצמה; מחוז סיני, או מחוז דמשק (שמה שנשאר ממנו הוא בעיקר הארגון שפועל בגבול ישראל בגולן) מנהלים מדיניות עצמאית, שנשענת על הקווים האידיאולוגיים שמתווה ההנהגה.
הלוחמים הדרוכים. צה"ל אתגר השליטה בשטח גדול // צילום: זיו קורן
אף שישראל מצויה בצמרת רשימת האויבים המוצהרים של דאעש, נמנע הארגון - וכך גם שלוחותיו - ממיקוד פעילות נגדה. למומחי המודיעין אין הסבר מלא לכך, ונראה כי הסיבות הן מגוונות, החל ממאמץ לנקום במי שתוקפים אותו בעיראק ובסוריה, דרך הקלות של ביצוע פיגועים באירופה מול הקושי היחסי בשטח ישראל והתהודה הרבה שפיגועים כאלה מקבלים ברחבי העולם לעומת "עוד פיגוע" במזרח התיכון, ועד לאתגר שקיים בשליטה על שטח ואוכלוסייה גדולה.
מוזר ככל שזה יישמע, מבחינת דאעש - בסיני ובגולן - ישראל היא כרגע "העורף הבטוח". המאבק המיידי שלו הוא באחרים, שמאיימים על שלטונו וקיומו. ועדיין, אין לטעות; מדובר בארגון קיצוני, עוין, שבהחלטה של רגע עלול לשנות כיוון, אפילו רק כדי לגרות את ישראל לתגובה שתאחד נגדה את כל הגורמים במרחב. מהסיבה הזו ממשיך צה"ל בפעילות אינטנסיבית מולו על הקו, מדי לילה.
את החיילים שחזרו מהמארב החליפו חיילים אחרים, וכוחות נוספים לאורך כל הגזרה. כל המבצעים האלה הסתיימו ללא אירועים חריגים, אבל השקט הזה מטעה; בינתיים, בצד השני של הגבול, איבד דאעש בחודשים האחרונים לא מעט לוחמים, ובהם ארבע פעמים ברצף את מנהיגו (האחרון שבהם, אבו טים אנחל, כפי שדווח, חוסל בדרום הגולן לפני שבועיים). עבור ארגון קטן וריכוזי, שמתבסס על נאמנות שבטית, מדובר במכה קשה שמחייבת אותו להתמקד בהגנה, אבל גם עלולה לספק לו עילה מתמדת לנקמה.
ישראל מבקשת להישאר מחוץ ללחימה הזאת, אבל לשמר רצועת גבול שקטה ואם אפשר - שפויה. לאיש לא ברור מה עתידו של דאעש, כארגון בכלל וכשלוחה בגולן בפרט, והאם הוא ימשיך להתקיים בגזרה.
אפשרות אחת היא שכאשר תושלם משימתו במזרח המדינה והמדינה האסלאמית תובס, יפנה צבא סוריה דרומה, כדי להשתלט מחדש על הגבול עם ישראל ובכלל זה על המחוז הסורר בדרום הגולן. אפשרות אחרת היא ששלוחת דאעש ברמת הגולן תעביר את נאמנותה לפטרון אחר; אולי אפילו לארגון חדש, שיצמח מהריסותיו של דאעש.
וקיימת כמובן האפשרות ש"ג'יש חאלד אבו אל־וואליד" ימשיך להתקיים, ולהילחם, אולי גם בישראל. זאת הנחת המוצא של מדינת ישראל, שיודעת שבסיפור הזה היא לבד: איש מלבדה לא באמת מתעניין בפינה הנידחת הזאת ברמת הגולן, שמהווה נקודה ייחודית שבה אפשר לבוא ולהציץ לדאעש בלבן של העיניים וגם לחזור הביתה בשלום, אבל ברגע עלולה להפוך לגבול פעיל של פיגועים וטרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו