עם יד על הלב, כמה מכם שלחו בשנים האחרונות גלוית שנה טובה למשפחה או לחברים? בימים שבהם שליחת הודעה "מרגשת" מסתכמת בהתלבטות בין אייקון של לב לאמוג'י של סמיילי מפריח נשיקה, המנהג שהיה מעלה חיוך על פני ילדים ומבוגרים במשך שנים כמעט חלף מן העולם - עניין של קדמה טכנולוגית משולבת בחוסר סבלנות.
מי שמנסה להחיות את המנהג הנוסטלגי הוא המאייר טוביה קורץ, שהשיק יחד עם המועצה האזורית ערבה תיכונה סדרת ברכות מדבריות ייחודיות לקראת השנה החדשה תחת השם "תוצרת ערבה".
כל גלויה כוללת איור שיצר קורץ, לצד הסבר קצר על החי או הצומח בערבה, והפקתן התבצעה בסטודיו ערבה במרכז ספיר בערבה. "אני אוהב את המדבר, יש משהו קסום בנופים האינסופיים הללו ובבעלי החיים והצמחייה הכל כך ייחודית לערבה התיכונה", אומר קורץ, "ואשמח לאפשר לציבור להכיר את הערבה באמצעות הגלויות ואולי גם לבקר במדבר".
לקורץ (70), נשוי ואב לבן, קילומטרז' ארוך בתחום האנימציה והאיורים. אף ששמו אינו מוכר לציבור הרחב, אין אדם בישראל שלא נתקל בעבודה שלו. ילקוט איוריו כולל את סרטון הפתיחה המיתולוגי של "פרפר נחמד", פתיחים ל"רגע עם דודלי" ואנימציות ל"רחוב סומסום", לצד עשרות בולים, ספרי לימוד בנושאי טבע, וכן איורי צבא רבים, שבהם מטוסים וכלי נשק. "את האהבה לציור גיליתי בגיל 4", הוא נזכר, "כבר אז תפסתי עיפרון והתחלתי לצייר. גדלתי בחולון, ואת ילדותי העברתי במעקב אחרי הטבע הרוחש בחולות. חיינו ממש על קצה העיר, והחולות שמסביב היו כמו, נגיד, בנמיביה שבאפריקה. תפסנו והתבוננו בהמון בעלי חיים, נחשים, ציפורים, שועלים ועוד. לא למדתי באופן רשמי אף פעם, אבל אני אוטודידקט וקראתי המון על כל סוגי בעלי החיים. אפשר לומר שאני זואולוג חובב, ועבודתי כמאייר משרתת ושירתה זואולוגים רבים".
כשבגר למד קורץ בתיכון לאמנויות ויצו צרפת, שהיה בשכונת נחלת יצחק. "זה היה בית ספר לאמנות, גרפיקה וטקסטיל", הוא מספר, "והיו בו בעיקר בנות. הן אספו עבורי אוסף עצום של צילומי בעלי חיים שאני שומר עד היום, אבל כיום אני מצייר בעיקר לפי תמונות מהרשת. כשאתה מחפש בעל חיים או צמח בגוגל, עולות לך אלפי תמונות ואני בדרך כלל בונה את הציור מכמה תמונות שונות, של כמה זוויות, כדי שייצא הכי ריאליסטי ומדויק שאפשר. אני מאוד מקפיד על הדיוק, זה אחד לאחד".
מתי התחלת לעסוק באיור באופן מקצועי?
"לפני הצבא. ב־1964 שילטתי את גן החיות של ת"א שהיה בכיכר רבין, אז כיכר מלכי ישראל. ציירתי בצבעי שמן על שלטי פח קטנים שהוצבו על כלובי בעלי החיים. על כל כלוב היה ציור של בעל החיים, השם המדעי שלו, השם בעברית וקצת פרטים".
ברכות מסדרת "תוצרת ערבה" // צילום: גדעון מרקוביץ
לצד העיסוק בציורי טבע, התאהב קורץ גם בעולם הצבא. "אבי היה איש צבא בחיל החימוש, והוא עשה תערוכת ענק שעסקה בייצור חלקים לכלים ומכונות. ציירתי את כל החלקים לתערוכה הזו. היום אני יכול לומר שאין כמעט חייל שלא נתקל בציורים שלי בשירות. היו לך שיעורי תוד"א, תודעת אויב, נכון? אז הכרזות הגדולות של הנשקים וכלי הרק"מ של האויב, או שיעור של איך לכבוש מוצב 'פיתה' סורי, כולן עבודות שלי. יש לי גם תערוכה בקריה, של איורים מתוך לוח שנה שעשיתי לחיל האוויר, של מטוסי קרב שנקראים על שם ציפורים. יש שם, למשל, עיט שהוא סקייהוק, בז שהוא F-15 ונץ שהוא F-16. לצד כל מטוס מופיע כמובן ציור של הציפור".
שילוב קצת מוזר, חיבה לטבע ולצבא.
"מה שמשלב ביניהם בעיניי הוא הרקע של הטבע. אדמה, עצים, נוף".
"עובד כמו וולט דיסני"
בתחילת שנות ה־70 חי קורץ במשך שנה וחצי בניו יורק, שם למד אנימציה והתאהב גם בתחום זה. "קצת אחרי שחזרתי לארץ עשיתי אנימציה לתוכנית ללימוד עברית שנקראה 'עברית בסימן טוב', והיו בה אותיות מצוירות ואנימציות אחרות. התוכנית היתה עם דודיק סמדר, שגילם מדריך טיולים שפותר תעלומות בלשיות. ב־1975 התחלתי לצייר את הפתיחים ל'רגע עם דודלי', כשכל פתיח היה סיפור באנימציה. אני היחיד שיש לו אותם בצבע. זו היתה עבודת פרך, כמעט אלף ציורים בדקה, הכל עבודת יד. כמו שוולט דיסני המקורי עבד".
אולם אין ספק שגולת הכותרת של עבודת האנימציה שיצר קורץ היא הפתיח ל"פרפר נחמד", שדורות של ילדים גדלו עליו. "בפרפר נחמד התחלתי לעבוד כמאייר ספרים שדודו זר, עפרה וינגרטן, עוזי חיטמן או עפרה חזה היו מקריאים מתוכם בתוכנית. עבור הפתיח הם שלחו לי את השיר, ששרה אילנית והלחינה נורית הירש, וכששמעתי אותו בא לי רעיון של פרפר מתעורר משינה בתוך פרח ופרפר אחר בוקע מתוך גולם, והם עפים על מרחבים מפורטים. למשל פרפר תנאית עף מעל ביצה, חורש במים עם קש ואחר כך מוצץ צוף מפרח. אחר כך כולם נוחתים באסיפת חרקים בשדה תירס, החרגול מנגן בכינור וכולם מוחאים כפיים. אגב, זו העבודה היחידה שהיא כולה רעיון שלי. השאר זה עבודות מוזמנות".
יש עוד עבודה למאייר בסגנון ידני "כמו פעם"?
"מובן שגם אני התקדמתי למחשב, אבל את האיור הראשוני אני תמיד מאייר ביד, ואז מעלה למחשב ועושה 'ניקיונות'. לאחרונה עשיתי סרטון אנימציה על גשר הגלילים במלחמת יום כיפור. לפני כמה שנים ציירתי בולים של הציפור הלאומית, הדוכיפת, שנחשף בטקס מרגש בכנסת במעמד שר התקשורת דאז גלעד ארדן והנשיא ריבלין. היום אני עובד על פרויקט, שחלקו כבר בשטח, של שילוט גני יהושע, כולל הגן הבוטני באבו כביר. בשילוט יש ציורים של בעלי החיים והצומח בפארק, שמודפסים על פח. אני מצייר גם אנטומיה ועובד עם רופאים, בעיקר שיניים ועיניים".
ומה עם ציורים או תערוכה משלך?
"אני לא אמן, אני אומן. מאייר טכני. אין לי את שאר הרוח, המקוריות, האומץ וחיפוש הדרך כמו שצריך באמנות, אבל אין בזה פחיתות כבוד. שמע, אם אתה יליד הארץ, ברגע שנכנסת לבית ספר עממי נתקלת בספרי לימוד שאיירתי עשרות מהם. בצבא ראית כרזות תוד"א ובאוניברסיטה מגדירי צמחים ואנציקלופדיות כמו 'החי והצומח של ארץ ישראל'. בדרך הלכת לדואר וראית בולים שלי, או פתחת טלוויזיה וראית אנימציה. אבל בתוך כל זה אני מתחבא, רוב הלקוחות שלי בכלל לא מכירים אותי. אין לי שום תסכולים, עבדתי כל החיים בבלטה שנועדה לי ויש בי רק שמחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו