כך הפכו פגיעות מיניות של ילדים בילדים אחרים לבעיה חברתית מושתקת

"בסוף אנחנו היינו אלה שנאלצו לברוח. במרכז הטיפולי הסבירו לנו שמיה הבת שלנו בשום אופן לא יכולה להמשיך לגור בשכנות צמודה לאיתי, הילד שפגע בה, שהיא משקשקת מפחד ממנו. אחרי שהתאכזבנו מהיחס של החברים ומהטיפול הכושל של הרווחה, הבנו שאין סיכוי שנישאר ביישוב. מכרנו את הבית ועברנו ליישוב אחר באזור הרי ירושלים. עבר כבר עשור מהפגיעה, אבל אנחנו עוד מתמודדים עם הנזקים שלה בכל יום מחדש. אנשים סביבנו לא יודעים מה עובר עלינו", מספרת אפרת בידיים רועדות ועיניים לחות.

ילדים פוגעים מינית בילדים. מדובר בתופעה שלא ששים לדבר עליה: אולי בשל המורכבות, אולי מפני שהגבולות מטושטשים בין משחק תמים לבין פגיעה, אולי כי לא בטוח שאפשר בכלל להגדיר ילד כפוגע, אם על פי החוק אין לו אחריות פלילית. הורים שילדיהם נפגעו מילדים אחרים החליטו להפר את קשר השתיקה, ולדרוש שהמערכת החינוכית־טיפולית־משפטית תיתן את הדעת על התופעה הקשה הזו.

על פי בדיקה שערכנו, לא קיימים נתונים עדכניים על היקף התופעה. הפעם האחרונה שבה נאספו נתונים היתה בשנת 2010 על ידי מכון המחקר של הכנסת. בשנת 2010 נפתחו 663 תיקי חקירה בגין עבירות מין של קטינים, ומעורבים בהם 791 קטינים פוגעים, כ־%25 מתחת לגיל 12. באותה שנה התקבלו במחלקות לשירותים חברתיים 2,918 דיווחים על פגיעה מינית בין קטינים. השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך קיבל בשנת תש"ע 627 פניות להיוועצות בשל פגיעה מינית בין תלמידים. נתונים עדכניים, כאמור, אין.

חוסר שינה ודימוי גוף נמוך

איתי ומיה היו כלפי חוץ צמד חמד. גרים בית ליד בית, הולכים לאותו הגן, מסתובבים אחר הצהריים יחד בשכונה. כולם צחקו סביבם שעוד צפויה חתונה. "הינו חבורה מאוד מגובשת של כמה משפחות מאותה השכונה, שגם הילדים שיחקו הרבה יחד", מתארת אפרת.

"באחד המפגשים החברתיים, זוג חברים סיפר לנו שהבת שלהם נפגעה מינית מילד אחר. ביקשתי מהאמא לומר את שמו של הילד כדי שאוכל להיזהר ולשמור על הילדים שלי. היא סירבה וניהלנו ויכוח של כמה דקות, עד שבעלה דפק על השולחן: 'זה כבר לא משנה. הבת שלכם גם ככה נפגעה ממנו מינית'. לא נשמתי. מתברר שארבע שנים קודם, כשמיה ואיתי היו בני שש, איתי פגע בה".

אפרת התייעצה עם פסיכולוגית ילדים. זו אמרה לה שאין טעם לדבר על הפגיעה הישנה עם מיה, שהיתה אז כבר בת תשע, כי היא בטח לא זוכרת כלום מגיל חמש־שש. אפרת החליטה בכל זאת לדבר עם בתה.

"האם יכול להיות שמישהו נגע בך פעם בצורה שלא היתה לך נעימה?", שאלה אותה בשיחת אם ובת. מיה ענתה מייד: "כן, איתי". אפרת המבוהלת שאלה את מיה: "למה לא אמרת לי?" התשובה של מיה היתה כואבת במיוחד: "אבל אמא, אמרתי לך".

* ע"פ דו"ח של מכון המחקר של הכנסת, ב־2010 נפתחו 663 תיקי חקירה בגין עבירות מין של קטינים, ומעורבים בהם 791 קטינים, כ־%25 מתחת לגיל 12

* בשנה זאת התקבלו 2,918 דיווחים על פגיעה מינית בין קטינים. השירות הפסיכולוגי במשרד החינוך קיבל 627 פניות להיוועצות בשל פגיעה מינית בין תלמידים

אפרת נזכרה שכשמיה היתה בת חמש היא סיפרה שאיתי הסתכל לה בתחתונים. "חשבתי אז שזה רק משחק ילדים תמים, ואמרתי לה לומר לו שזה הגוף שלה ולא להסכים", משחזרת בכאב אפרת. "מיה לא חזרה אלי עם עוד אמירות בעניין, ומבחינתי הנושא נסגר. היינו אז הורים צעירים, והייתי בדיוק אחרי לידה. בחוכמת הבדיעבד ברור לי שהייתי צריכה לברר עם מיה שוב שהכל בסדר".

בעקבות השיחה פנתה אפרת לעובדת הסוציאלית. "היא היתה מאוד תומכת והפנתה אותנו ואת מיה לטיפול. במקרים כאלה, הטיפולים מתוקצבים על ידי המדינה".

באיחור כואב של ארבע שנים הופנתה מיה למרכז טיפולי שבו התברר ההיקף החמור של הפגיעה. "הפגיעה כללה חדירות יומיומיות, הכנסת אצבעות, צעצועים וחול לנרתיק, בגן ובשכונה. איתי הכריח אותה גם להוריד תחתונים מול חבורה של בנים. הוא ממש איים עליה. בדיעבד נזכרנו שבגיל הזה היו למיה דלקות בדרכי השתן, פטריות ואדמומיות. התחתונים כל הזמן הציקו לה והיא כל הזמן נגעה שם. הערתי לה שזה לא צנוע ושתפסיק. היום אני אוכלת את עצמי על זה. לקחנו אותה שוב ושוב לרופא. איזה רופא רואה את זה ולא מעלה את האפשרות של פגיעה? בדיעבד אנחנו גם יודעים שהגננת בגן ידעה שאיתי פגע בבת אחרת. היא ראתה כמה איתי ומיה צמודים ולא עשתה עם זה שום דבר. המערכת פשוט כשלה".

היו סימני אזהרה נוספים בהתנהגות של מיה?

"היו לה מדי פעם התקפי זעם בגן, אבל לא זיהינו משהו חריג. אחר כך, בבית הספר, היא היתה תלמידה טובה. כשזה התפוצץ היא הסתגרה בבית ובכתה המון. היא הבינה שבגלל מה שקרה אנחנו עוברים דירה, למרות שניסינו לא לשדר לה את זה. האחים שלה כעסו עליה שבגללה הם נפרדים מהחברים שלהם. מיה מטופלת כבר שנים. עברנו תקופות מאוד סוערות של נסיעות לטיפולים - גם שלה וגם שלנו כהורים. בתקופת הקורונה היא נכנסה שוב לדיכאון, וסיפרה שכל התמונות מאז שוב צפות. לקחנו אותה למיון פסיכיאטרי וחזרנו שוב לטיפול. יש לה בעיות אכילה ודימוי גוף נמוך והיא מפחדת מאוד מבנים ומתרחקת מהם".

"לשאת את הכאב לבד"

במקביל לטיפול במיה, ניסו ההורים להבין אם גם איתי מטופל אצל גורמי מקצוע רלוונטיים. בשיחתם הראשונה עם העובדת הסוציאלית, נמסר להם שלא. המרכז שבו טופלה מיה הזמין את הוריו של איתי לפגישה, אך הם לא הגיעו. "בשלב מסוים דרשתי ברווחה שמישהו יספר להורים של איתי שהוא פגע במיה ושאנחנו עוברים דירה בגלל זה. ברווחה אמרו לי שאני אספר להם. מה פתאום שהמשפחה של הנפגעת תספר להורים של הנפגע? בסוף ברווחה הסכימו לעשות את זה רק אחרי שפניתי לגורמים בכירים יותר מעליהם, וגם אז עשו את זה באופן מאוד רשלני ובלי לעדכן אותנו. היה שלב שהעובדת הסוציאלית צעקה עלי וממש הרגשתי שמנסים להשתיק אותי. זה ריסק אותי".

אחרי שהמסר הועבר להוריו של איתי, פנתה אליהם אפרת בבקשה להיפגש עימם. "הם הגיעו אלינו הביתה. אבא של איתי ישב מולנו ונקרע מצחוק. הוא אמר שזה שטויות, שזה לא נקרא פגיעה מינית, שמיה רצתה את זה כי היא המשיכה לשחק עם איתי. שזה היה מזמן ושאיתי לא צריך טיפול. בהתחלה עוד שתקנו, אבל בסוף המפגש הסתיים בכעס ומאז ניתקנו איתם כל קשר. הבנו שאין עם מי לדבר ושאין לנו שום דרך להכריח אותם לטפל באיתי".

הפיצוץ הגדול היה בסופו של דבר מול זוג החברים שסיפרו לאפרת שאיתי פגע גם בבת שלהם. ככל שהתבהרו הפרטים הבינה אפרת שאותו הזוג ידע בזמן אמת שמיה נפגעת ולא עשה עם זה דבר. "הם ידעו שאיתי פגע בבת שלהם, ושמרו רק עליה. הם ראו שאיתי לוקח את מיה למקומות נסתרים ושתקו. החברה שלי סיפרה לי את זה בצחקוק נבוך.

"בהתחלה הייתי בשוק, אבל אז שאלתי אותה איך היא לא סיפרה לנו. היא ענתה לי: 'זה לא ענייני'. ככה, במילים האלה. חברה שלי, שכנה שלי, היתה יכולה לעצור בזמן אמת את הפגיעה בבת שלי, ולא עשתה שום דבר. זה פירק אותי. צעקתי עליה שהיא עברה על כל חוק אפשרי - גם מוסרית וגם משפטית.

"כאב לי שאנחנו כועסים על הורים שהבת שלהם גם נפגעה, אבל איך יכולנו לא לכעוס? היו חברים שתמכו בנו, אבל דווקא החברים הקרובים ראו שאני בוכה כל הזמן ולא שאלו שום דבר. לאט־לאט הפסיקו להזמין אותנו למפגשים חברתיים. היום יש לנו חברים חדשים וטוב לנו איפה שאנחנו, אבל עד היום אני חוששת לספר מה עבר עלינו כי אנשים לא מבינים, לא בא לי שום לשמוע שוב תגובות כמו: 'בגיל חמש זה משחק ילדים, זה לא פגיעה מינית'. אני מעדיפה להמשיך לשאת את הכאב לבד".

"אין תוקף חוקי"

כמו במקרה של מיה, גם אצל עידן היו סימנים מקדימים לפגיעה. בלילות, כשנעמה נכנסה לחדר השינה של הילדים לבדוק שכולם מכוסים, היתה מוצאת פעמים רבות את בנה בן ה־7 עם עיניים פקוחות. לילות שלמים עברו עליו בלי לעצום עין. נדודי השינה שמהם סבל עידן הפריעו לו להתרכז בלימודים. נעמה רצה איתו למומחים כדי לנסות לפתור את בעיות השינה. אחד המטפלים אמר לה שכנראה מישהו פוגע בעידן, אך הילד הכחיש. המטפל שב והעלה את האפשרות הזאת כמה פעמים נוספות, ובסוף עידן סיפר על ילד שמקניט אותו בכיתה. זה הכל.

רק שנתיים אחר כך הגיעה הפנייה מלשכת הרווחה במועצה. התברר שילד, המבוגר מעידן בשנתיים, פגע מינית בעשרה ילדים בשכונה, ובהם גם בעידן. "הבנו שאנחנו צריכים לדבר עם עידן והתייעצנו עם איש מקצוע איך בדיוק לעשות את זה. בשיחה הראשונה הוא המשיך להכחיש וטען שהוא לא זוכר. הוא ממש הדחיק את זה. רק אחרי שלושה שבועות הוא התחיל לדבר ולספר. הרווחה הפנתה אותנו לטיפול במימון המדינה, ולאט־לאט, בטיפול שנמשך שלוש שנים, הבנו שעידן עבר פגיעה קשה וממושכת. זה ממש לא היה משחקי ילדים של להסתכל בתחתונים, אלא מעשים חמורים מאוד. זה לא היה אלים, אבל הפוגע הוא ילד חזק פיזית וחברתית, מסוג הילדים שלא מתווכחים איתם.

"הטיפול סייע לעידן, והיום הוא ישן בלילה ולומד כמו שצריך. אבל בגלל שהפוגע ממשיך לגור באותה שכונה, וללכת לאותה תנועת נוער, בכל פעם מחדש המפגש איתו הוא טריגר. שקלנו ואנחנו עדיין שוקלים לעבור דירה. אי אפשר באמת להמשיך לגור ביחד. זה לא שפוי וזה לא בריא שהנפגע ימשיך להתחכך בפוגע על בסיס יומי".

במקרה של עידן, בהתערבות נכונה של הרווחה, ובגלל הפגיעה הרחבה בהרבה ילדים, ההורים של הפוגע לקחו אחריות טיפולית על העניין ונבנתה לו, יחד עם הגורמים הטיפוליים, תוכנית מוגנות שכללה בין השאר את האיסור להסתובב לבד בלי ליווי מבוגר.

"בהתחלה היה לנו קשר ישיר עם ההורים של הפוגע, בעיקר כדי להבין שהם אכן מקפידים למלא את הכללים של תוכנית המוגנות. ביקשנו לקבל עדכון אם חל שינוי.

"בשלב מסוים היתה הפרה של תנאי המוגנות. השמירה על תוכנית המוגנות היתה תלויה רק ברצונם הטוב של הורי הפוגע, בלי שום תוקף חוקי כי הילד היה מתחת לגיל האחריות הפלילית. אנחנו כעסנו ועשינו בלאגן, אבל מסביב נשמר שקט תעשייתי. הקשר הישיר איתם נותק וכיום אנחנו מקבלים מידע רק מהרווחה בצורה של טלפון שבור".

בעקבות האירוע החמור הוקם גם בקהילה צוות מוגנות, אבל מדובר בגוף לא נבחר שאין לו בעצם שום סמכות. "ההורים של הפוגע סירבו לשתף פעולה עם הצוות. ניסיתי שהם יעבירו מסר להורים של הפוגע, שהם אלה שצריכים לעזוב את השכונה, אבל זה לא צלח. בינתיים הילדים גדלו. עידן לא רוצה שנעבור דירה כי הוא לא רוצה לאבד חברים, אבל הוא נמנע מלהגיע לאירועים שבהם הפוגע צפוי להשתתף. זה דרש ממני התערבות מול צוות המוגנות והפעלת לחץ עליהם כדי שהם יגידו לפוגע לא להגיע לאותם אירועים. לא תמיד הם מסכימים לעשות את זה, לרוב הם מחכים לסוף ההרשמה כדי לראות אם בכלל הפוגע נרשם, ובינתיים אנחנו במתח. אני מרגישה שיש המון פחד בהתנהלות מול המשפחה של הפוגע, מין חשש מוסרי לדרוש מהם לעזוב. הולכים איתם על ביצים".

אבל אם הילד הפוגע טופל, אז מה בעצם את עוד רוצה מהם?

"זאת שאלה מעולה. אני מעריכה את ההורים על כך שטיפלו בילד, אבל הם לא עשו את זה בשבילנו, אלא כדי לטפל בילד שלהם, שמגיל צעיר עשה מעשים מאוד חמורים. הם טיפלו בנפש של הילד שלהם כדי להציל אותו מלהיות אדם פוגעני. זאת האחריות ההורית שלהם. מי שלא מטפל הוא פושע מול הילד שלו הפוגע, הרבה לפני שהוא פושע מול הנפגעים. ועדין אני חושבת שבגלל אופי הפגיעה והשכנות הקרובה, זה בעייתי מאוד שהם ימשיכו לגור כאן. הטיפול בפוגע לא פותר את הטריגר, שיוצר שוב ושוב שחזור של הפגיעה. לא גנבו פה עיפרון מקלמר של ילד. כשבתנועת הנוער ניפצו חלון עשו פה כינוסים ודיונים ודיברו על אפס סובלנות לוונדליזם. למה אין אפס סובלנות לפגיעות מיניות? למה כשקורה פה אסון ועשרה ילדים נפגעים מינית, אז ה'שקט שוב צונח כאן בשמי הערב'?".

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

"הייתי רוצה שהתפיסה הציבורית־חברתית תשתנה. שיכירו את התופעה החמורה ושהנפגע לא יתחבא או יתבייש או ישקע בהלקאה עצמית. הייתי רוצה לייצר מצב שבתוך הקהילות תהיה אמנה נגד פגיעה מינית, שבה יהיה ברור שמי שאמור לעזוב את הקהילה זאת משפחתו של הפוגע ולא של הנפגע. והכי נדרש זה שינוי בחקיקה. יש כל כך הרבה אבסורדים חוקיים בתוך העולם הזה של פגיעות של קטינים. מצד אחד חוק הנוער לא חל במקרים כאלה, מה שאומר שאין מעורבות של קצין מבחן ואין רישום פלילי.

"מצד שני, על פי החוק אסור לפרסם ולומר את שמו של הפוגע ולהזהיר מפניו. החוק רק מעניק זכויות לפוגע להשתקם, ולא מטיל עליו או על הוריו שום חובה. זה ממשיך את הדינמיקה של הפגיעה, שבה יש פוגע שולט ונפגע נשלט. הידיים של הנפגע ממשיכות להיות כבולות, בזמן שהחוק והמערכת עסוקים בשיקום הפוגע. אני מבינה שאחריות פלילית חלה רק מגיל 12, אבל צריך לעגן בחקיקה חובה על האפוטרופסים של הילד הפוגע, לטפל בו".

"זה חמור מאוד שאי אפשר לחייב את הורי הילד הפוגע לשלוח את הילד שלהם לטיפול", אומר אופק, שבתו, שיר, נפגעה מינית כשהיתה בת 6 מילד בן 8. "הרבה פעמים הילד הפוגע היה בעצמו קורבן להתעללות מינית, אולי אפילו בתוך הבית. אז למה שבמצב כזה ההורים שלו ירצו לשלוח אותו לטיפול שעלול להפליל מישהו מתוך המשפחה? במקרה שלנו ההורים של הילד שפגע בבת שלנו, לא לקחו אחריות, ולא טיפלו בו כלל. האבא שלו ישב מולנו וצחקק.

"במשך ערב שלם הוא ניסה לשכנע אותנו שזה שום דבר, למרות שהילד שלו פגע גם בעוד בנות. הוא טען שיש להם ידידה פסיכולוגית, שאמרה שזה רק משחק ילדים ושאין צורך בטיפול. פנינו לכל גורם אפשרי: לעובדת הסוציאלית ברווחה, ליועצת של בית הספר, לרכזת הקהילה, לרב, כולם היו קשובים ורצו לעזור, אבל בסופו של דבר לא קרה כלום. הילד הזה לא טופל. הוא היום בן 11. בשלב מסוים הוא אפילו הציע לעשות בייביסיטר לילדים קטנים בשכונה. ראינו אותו מסתובב בשכונה ושומר על ילדות קטנות. אנחנו כהורים פנינו גם למשרדי הרווחה, החינוך, הבריאות וביטחון הפנים, ודרשנו שינוי בחקיקה, אבל לא קיבלנו מענה של ממש".

פגיעה בתוך המשפחה

שיר סיפרה להוריה על הפגיעה בה בזמן אמת. היא שיחקה יחד עם אחיה בבית של הילד הפוגע, נכנסה לשירותים והילד נכנס אחריה ונעל את הדלת. הוא לחץ עליה להוריד תחתונים והבטיח לה שוקולד, אחר כך נגע בה, כולל החדרת אצבעות לאיבר מינה, ואז הסיר גם את תחתוניו. כששמע שאמו התעוררה, החביא אותה באמבטיה ויצא במהירות מהשירותים, תוך שהוא מתגונן בפני אמו ששום דבר לא קרה. אף על פי שהפוגע הזהיר אותה לא לספר לאף אחד, שיר רצה הביתה וסיפרה את מה שקרה לה. "הקשבנו לה. היא היתה מאוד לא רגועה, אבל הגבנו טוב, בלי הרבה פאניקה", מספרת אביגיל האם.

"הפגיעה כללה הכנסת אצבעות, צעצועים וחול לנרתיק, בגן ובשכונה. איתי הכריח אותה גם להוריד תחתונים מול חבורה של בנים. הוא ממש איים עליה. בדיעבד נזכרנו שבגיל הזה היו למיה דלקות בדרכי השתן, פטריות ואדמומיות. התחתונים כל הזמן הציקו לה והיא כל הזמן נגעה שם. הערתי לה שזה לא צנוע ושתפסיק. היום אני אוכלת את עצמי על זה.
"לקחנו אותה שוב ושוב לרופא. איזה רופא רואה את זה ולא מעלה את האפשרות של פגיעה? בדיעבד אנחנו גם יודעים שהגננת בגן ידעה שאיתי פגע בבת אחרת. היא ראתה כמה איתי ומיה צמודים ולא עשתה עם זה שום דבר. המערכת פשוט כשלה"

"התייעצנו עם גורמים ולפי ההתנהגות שלה הבנו שאין צורך בטיפול, בגלל שזה היה אירוע נקודתי ובגלל שהיא מייד שיתפה ולא פיתחה תגובות חריגות. מאז הרחקנו את הילדים מהילד הזה וגם הזהרנו את השכנים.

"לפני חצי שנה הילד הזה ניגש אליה ולחש לה באוזן שהוא מאוהב בה ושלא תספר לאף אחד. שיר רצה לספר לנו והפעם היא ממש בכתה ולקח הרבה זמן להרגיע אותה. מאוד קשה לי להרגיע אותה כשאני יודעת שהילד הזה לא מטופל".

"זה כל הזמן מול הפרצוף שלנו, ואין לנו מה לעשות", אומר אופק. "איך הורים לא מטפלים בילד? מה יהיה איתו עוד 10 שנים, כותרות בעיתון? שמענו לצערנו על עוד מקרים שבהם הגננות ידענו ולא טיפלו. לצוותי החינוך והרווחה חסרים כלי עבודה, יכולות ומודעות. גננות ומורות לא יודעות מה לעשות מול המקרים הללו, ויש פה גם לקונה בחוק. אפילו אם הפגיעה מתועדת וזאת לא 'רק' מילה של בת 6 מול מילה של בן 8, אין שום אכיפה ושום טיפול מחייב בפוגע".

"זה נורא ואיום. אני מקבלת כל הזמן דיווחים על מקרים כאלה, ולצערי לא עושים כלום. זה נושא מושתק", מספרת דבי גרוס, פסיכולוגית, מנהלת ומייסדת מרכז הסיוע תהל. "רק הבוקר קיבלתי פנייה מהורה על כך שילדים בכיתה פוגעים אחד בשני, אף אחד לא מטפל והם לא יודעים אל מי לפנות.

"ליוויתי סיפור אחר של גן שבו ילד אחד התחיל לפגוע בילדים אחרים, ההורים התלוננו לגננת, אבל הפגיעה נמשכה, ומה שקרה זה שהמעגל של הפוגעים ושל הנפגעים בתוך אותו הגן הלך והתרחב כי זה מידבק. משרד החינוך התערב, החליף את הצוות והוסיף עוד סייעת, אבל שלושה אנשי צוות בשום אופן לא יכולים להשגיח על 40 ילדים כשיש כל כך הרבה פוגעים. המערכת משאירה ילדים פוגעים בתוך הגן, גם כאשר הם לא מטופלים, וגם כשברור שזו טראומה לילד שנפגע, אבל ילד כזה חייב שתהיה עליו שמירה צמודה. בדיוק כמו במקרה שבו יש ילד עם אלרגיה, אז יש סייעת על ידו, כדי שהוא לא יכניס בוטנים לפה. בתקופת הקורונה, שמנו בבידוד ילד שנחשף למישהו שהיה חולה, אבל פה לא עושים את זה בכלל".

מה ההבדל בין משחק ילדים תמים שנובע מסקרנות בריאה לבין פגיעה מינית בין ילדים?

"אין משחקים באזורים הפרטיים בגוף. צריך להסביר לילדים שהמקום הפרטי זה המקום של הבגד הים. ושגם אם משחקים רופא וחולה או אמא ואבא אסור שאף אחד ייגע במקום הזה, לא מעל הבגדים ולא מתחת לבגדים. זה הגבול הברור. הגננים והגננות לא מקבלים הדרכה וסדנאות בתחום, לא מסבירים להם מה זה משחק נכון ומה לא, וכאשר יש פגיעה הן ממש לא יודעות מה לעשות".

מה גורם לילד לפגוע בגיל כל כך צעיר?

"הסיבות לכך שילדים פוגעים בגיל קטן הן או שהם עברו פגיעה, לעיתים בתוך המשפחה, או שהם נחשפו באינטרנט לסרטים לא מותאמים לגילם או ממש לפורנוגרפיה. ילד שרואה את זה לא יודע מה לעשות עם זה והוא מתחיל משחקים עם מישהו אחר. הילדים לא רואים את עצמם כפוגעים אלא כמשחקים. כאשר מתחילים מגע זה יוצר גירוי, גם אצל ילדים קטנים שעוד לא מפותחים מינית. ברגע שילד רגיל לתחושה של הגירוי, הוא ממשיך עם המעשים כדי לחוש שוב את אותו גירוי".

"לגבש גבולות פנימיים"

"בשפה הטיפולית אנחנו לא מדברים על ילדים פוגעים, אלא על ילדים עם התנהגות מינית לא מותאמת, או עם התנהגות פוגענית", מסביר יואל שטיינר, בעל תואר שני בעבודה סוציאלית, מומחה לטראומה ומטפל בילדים עם התנהגות מינית לא מותאמת. "חשוב לא לתייג ילדים בגיל כל כך צעיר. אין ילד רע אלא ילד שעושה מעשים רעים. אני מטפל בנפגעי תקיפה מינית וגם בילדים עם התנהגות פוגענית בילדים אחרים, בגיל 6 עד 12. לא מדובר פה בהתנהגות עבריינית, אלא בהתנהגות שצריכה עזרה, חינוך וטיפול. אצל ילדים נורמטיביים בגיל הזה התפתחו כללים פנימיים וגבולות ברורים והם מבינים איך להתנהל בתחום המיני בחברה, למשל, שהדלת של השירותים אמורה להיות סגורה. ילדים שלא מתנהלים כך, משהו בכללים הפנימיים אצלם פרום. ההתנהגות שלהם לא נובעת מאנרגיה מינית מוגברת או מיצר הרע. המטרה של הטיפול היא לפתח ולגבש בילדים גבולות פנימיים".

האם לרוב מדובר בילדים שמישהו פגע בהם?

"לא עשיתי מחקר בנושא, אבל ממה שאני יודע ממחקרים שלמדתי, זה לאו דווקא ילדים שנפגעו בעצמם, אבל יש בהחלט ילדים שעושים חיקוי של התנהגות של אחרים כלפיהם. פגשתי בהחלט מקרים כאלה. אלה מקרים שבהם ההורים מאוד מבולבלים.
"איך הורה אמור להתנהג עם ילד שהוא גם קורבן אבל גם תוקף? אחד המקרים הקשים שטיפלתי בהם היה משפחה שבה אח בוגר פגע באח צעיר, שאחר כך עבר לפגוע באח הבא. כשזה בתוך המשפחה זה מאוד מורכב. איך מטפלים באח האמצעי שהוא גם קורבן אבל גם פוגע?"