הדרך אל ההר עוברת בכותל

בחג השבועות הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים, לקח אותי אבא בפעם הראשונה אל הכותל המערבי. בין החומות עדיין הסתתרו צלפים ירדנים בודדים, אבל אנו צעדנו עם עשרות האלפים, דרך שער ציון, אל תוך העיר העתיקה. הכל דיברו בכותל. הר הבית כמעט שלא הוזכר, וברדיו - מדורת השבט של אותם ימים - התנגנו שוב ושוב מילותיו של יוסי גמזו על ה"אבנים עם לב אדם". וההר? הוא "הוחבא" והוצנע אז. קואליציה של רבנים, מדינאים ושופטים, עשתה אז יד אחת כדי לכוון את הציבור היהודי לכותל ולהרחיקו מהר הבית.

55 שנה חלפו, וגם אם רק מיעוט מתוכנו עולה להר, התודעה היום השתנתה לבלי הכר. הכותל, שעם השנים הפך להיות המובן מאליו, נדחק במידה רבה ממרכז התודעה. הבון טון הישראלי החדש, בעיקר התקשורתי, עוסק ללא הרף - גם אם מכורח הנסיבות - במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, בדבר האמיתי, בהר הבית - שהכותל המערבי רק שואב את קדושתו ממנו.

גם אני, בדרכי, "איש ההר". זו הבחירה שלי. אבל אני ממשיך לראות בכותל ערך רב ועצום, ומדרגה חיונית בדרך להר הבית. השיח אמנם השתנה ועוסק כיום בהר כמעט מכל זווית אפשרית, אבל הציבור הרחב - מה לעשות? - ממשיך להצביע ברגליים: 10 מיליון יהודים מבקרים מדי שנה בכותל, ורק 40 אלף - בהר.

רבים מאנשי ההר אינם מבינים שללא ההמונים שבאים לכותל, הם לעולם לא "יכבשו" אותו, ויישארו בבידוד מזהיר שם למעלה; שמי שמשתלח בכותל ומתאר אותו כקיר תמך סתמי, "קיר ככל הקירות", מנתץ מדרגות חיוניות, שרק על גביהן ניתן להגיע גבוה יותר; שלא ניתן לדלג על הפרוזדור שמוביל לטרקלין. חייבים לעבור דרכו.

יורקים לבור הדמעות

יהודים אינם מתפללים בכותל המערבי "רק כמה מאות שנים", כדברי האגדה, אלא יותר מ־1,100 שנה. החל מימי בית כנסת "המערה" בחללו של שער וורן, אחד מארבעת השערים שהובילו בימי בית שני מהכותל המערבי להר הבית, והמשך במחצית הראשונה של האלף השני, שבה "התפזרו" לאורכו של הכותל - אם מדרום ואם מצפון לאזור התפילה של היום - באזור שערי השלשלת, הכותנה, הברזל והמשגיח. עדויות על כך נמצאות בשפע בספרו של המלומד היהודי, יצחק יחזקאל יהודה, שפרסם לפני כמאה שנה מחקר מקיף על הכותל המערבי, וגם ב"גניזה הקהירית", שהתגלתה לפני כ־160 שנה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר, ומתעדת תפילות יהודים בכותל כבר במאות התשיעית והעשירית.

מתפללי הכותל התרכזו באזור הרחבה שבה היהודים מתפללים היום רק בעקבות רעידת האדמה שהתרחשה שם בשנת 1546. הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן, ובעקבותיו הארכיאולוג בן תקופתנו פרופ' דני בהט, מציינים כי אותו רעש אדמה - שמוטט מבנים ממלוכיים שהיו צמודים לכותל המערבי - הוא שפינה את אזור רחבת התפילה של ימינו, והקל כנראה על השלטונות העות'מאניים להקצות ולמסד את סמטת הכותל המערבי כמקום תפילה מוסדר ליהודים.

"אנשי ההר" טוענים בצדק שהקשר של היהודים לכותל הוא "קשר נסיבתי" - חורבן בית המקדש והמחסומים שהוצבו בפני היהודים, הלכתיים או מדיניים, להתפלל על הר הבית עצמו. הכותל, הם מדייקים עוד, הוא אולי "מקדש מעט" - החשוב והקדוש ביותר מכל בתי הכנסת האחרים, "מקדשי מעט" אף הם - אך הוא אינו מקום המקדש. הוא אפילו לא כותלו המערבי של בית המקדש, כפי שסברו בטעות מאות שנים, אלא כותלו המערבי של מתחם הר הבית. יש בו קדושה משל עצמו, אבל הוא פתרון של "בדיעבד" ובוודאי אינו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

הכל נכון - ולמרות זאת, אנשי ההר שמבטלים את הכותל, דומים מעט למי שיורקים לבור שהתמלא והתקדש בדמעות הדורות. ניתן הרי למלא כרכים שלמים בדברי התפעמות, פיוט וקילוסין שנכתבו לאורך דורות רבים על הקשר המופלא שבין העם היהודי לבין אבני הגזית הללו, שהיו עבורו כותל דמעות, תפילות ותקוות.

"האבא והבגד"

המאבק נגד גזירות הסטטוס קוו הבריטי המרושע, שהתעמר במתפללי הכותל, היה הרואי ונחרץ לא פחות מהמאבק נגד הסטטוס קוו המדומיין בהר הבית כיום. הרב קוק נטל בו חלק מרכזי, ודבריו בפני ועדת החקירה הבריטית לעניין סכסוך הכותל הם חומר חובה לכל אוהבי ירושלים, הכותל או הר הבית. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, פרסם באותם ימים את ספרו הפולמוסי והנוקב, "שמע ישראל, הכתל כתלנו הכתל אחד". יומנו של הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל הראשון, רצוף בתיאורים קשים על המוסלמים ש"זורקים את גלליהם וגללי בהמותיהם על ראשי המתפללים היהודים" ומתנכלים להם בעוד דרכים רבות. יהודים ישבו בכלא בגין דבקותם בכותל, ובהם אלה שהפרו את האיסור הבריטי לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים.

פרופ' בוריס שץ, מייסדו של בית הספר לאמנות בצלאל, הגדיר פעם את היחס בין הכותל לבין הר הבית כהבדל שבין אבא לבגד. שץ, שהופיע בפני ועדת החקירה הבריטית בעקבות סכסוך הכותל ומאורעות תרפ"ט, סיפר לחברי הוועדה כי בגדי אביו לא היו נחשבים בעיניו בחייו, אך לאחר שמת, כל מזכרת שנשארה ממנו - ובכלל זה בגדיו - היתה קדושה בעיניו. באופן דומה תיאר שץ גם את יחסו לכותל המערבי כשריד בית המקדש. הרב אביגדור נבנצל, ששימש שנים רבות רב העיר העתיקה, דייק לימים את דברי שץ והדגיש ש"הכותל אינו האבא. אלא הבגד; הזיכרון שכבודו במקומו מונח, אבל הוא אינו תחליף לאבא, וצריכים להיזהר שלא להתבלבל ולהחליף בין השניים".

זו הגדרה מדויקת גם לימים אלה, אך יש להוסיף עליה הבנה נוספת: ההר והכותל הם מהות אחת. אין צורך לסכסך ביניהם. הם אינם מתחרים זה בזה, אלא משלימים זה את זה. "אנשי הכותל" צריכים להבין שללא "אנשי ההר", המקום הקדוש ביותר לעם היהודי היה נותר טריטוריה זרה ומנוכרת.

להחזיק ריבונות יהודית בירושלים המאוחדת בלי נוכחות ממשית על הר הבית זו מעין אהבה אפלטונית, והיא משחקת לידי המוסלמים שמכחישים כל זיקה יהודית למקום. אנשי ההר צריכים לחדול מלכנות בזלזול את הכותל המערבי - "קיר תמך", שהרי בפועל מדובר ב"תמך" רוחני שיונק קדושה ממה שמעליו. מי שפוסל את הכותל, פוסל בפועל גם את מרבית הציבור, שבינתיים, מסיבות הלכתיות, בוחר לעמוד למרגלות ההר ולא לעלות אליו, ופוגע באפשרות שיום אחד, רבים יותר יעלו לשם.