זה לא נעים לראות מעיין סגור

רוח נעימה של אביב מלווה אותנו בירידה מהחניון העליון של הסטף אל המעיינות. מסביב ירוק לכל מלוא העין, וכתמי אחירותם בוערים בצהוב. הסטף הוא אחד האתרים המטוילים ביותר בהרי ירושלים.

במעוף הציפור מראש ההר ניתן לראות שהחניון התחתון עמוס באוטובוסים. המקום מוחזק על ידי הקרן קיימת לישראל שנטעה עצים והכשירה שבילים בין הטרסות והמדרגות העתיקות. שני מעיינות יש במתחם - עין סטף ועין ביכורה. עין ביכורה הוא המעיין התחתון יותר. מדובר בנקבה מרשימה שנחפרה בידי אדם עד לנביעה שבתוך ההר, כדי להגדיל את תפוקת המים. כילדה נכנסתי אל הנקבה לא פעם וגם שחיתי בבריכת האגירה, שמימיה אז היו צלולים. כעת המים בבריכה ירקרקים, ואילו הכניסה לנקבה, אל המעיין עצמו, חסומה ונעולה. על זה נאמר: זה לא כל כך נעים לראות מעיין סגור.

"עין ביכורה הוא אחד המקומות הטובים ביותר להסביר לילדים כיצד נוצר מעיין", אומר מדריך הטיולים המתלווה אלינו, בנימין טרופר מבית ספר שדה כפר עציון. "ממש אפשר לראות בפנים את השכבה הקשה של הסלע שנסדקה ואת השכבה הרכה שנאטמה כמו פלסטלינה והמים נשפכים מעליה. היום המדריכים עומדים מחוץ לנקבה ומסבירים לילדים איך נוצר מעיין, אבל אין להם את הדוגמה המוחשית מול העיניים.

"לפני כשנתיים-שלוש החליטו לסגור את המקום, כנראה בשל בעיית בטיחות. לקרן קיימת לא חסר כסף. היא השקיעה יפה בטיפוח המקום, ואין שום סיבה לא לתקן את בעיית הבטיחות. אבל במקום לשפץ סוגרים את המקום. וכך היום אפשר להיכנס רק למעיין אחד בסטף. ואתר כל כך מרכזי, שזכה לכינוי 'הים של ירושלים', פועל רק בחצי כוח".

מחיר הבנייה

הניסיון למצוא נתונים עדכניים על מצב המעיינות סובב ירושלים, העלה חרס. הדו"ח האחרון שיש בו סקירה מקיפה של המעיינות נעשה בשנת 2011. את הסקר ערכו אריאל כהן ודנה פיימן מטעם רשות המים, רשות הטבע והגנים והשירות ההידרולוגי. מתוך 67 מעיינות בהרי ירושלים, רק ב־46 נמצאו מים.

"ב־29 מעיינות נמדדו איכויות מים טובות מאוד. בשמונה מעיינות נמדדו איכויות מים בינוניות, ובתשעה מהמעיינות נמדדו איכויות מים ירודות, המעידות על השפעות אנתרופוגניות, ככל הנראה של תשתיות ביוב לקויות", נכתב במסקנות הדו"ח.

"השאיפה היא לעשות סקרים כאלה פעם בחמש שנים כדי לקבל את המידע הכמותי והאיכותי", אומר אריאל כהן, מנהל תחום סקרים ומחקרים סביבתיים ברשות הטבע והגנים. "אבל חלפו כבר יותר מעשר שנים מאז ערכנו את הסקר הקודם. אפשר לומר שבמעיינות, שאזורי ההזנה שלהם רחוקים ממגורים ומתעשייה, אין בעיה באיכות המים. אנחנו רואים בעיות היכן שיש סמיכות קרובה בין מעיינות לתשתיות ביוב פגומות, ואז שפכים מגיעים לתת הקרקע אל מי התהום, ואם זה בנתיב הזרימה למעיין אנחנו נראה את ההשפעות של זה גם בנביעה עצמה. אנחנו גם רואים מעיינות שהתייבשו לגמרי בעקבות בנייה וסלילת כבישים. באופן כללי יש היום פחות מים במעיינות".

מי בעצם אחראי למעיינות? רשות הטבע והגנים? קרן קיימת לישראל? מינהל מקרקעי ישראל? המשרד לאיכות הסביבה? רשות המים? אולי הבעיה היא בריבוי הגופים?

"רשות הטבע והגנים אחראית לכמה מעיינות: עין חניה, עין לבן, עין חמד, עיינות תלם שבעמק הארזים ועין טייסים. רט"ג שואפת לקדם ולהכשיר עוד שמורות, וכך לקבל אחריות על כמה שיותר אתרים במטרה להגן ולשמר אותם. המעיינות חשובים לא רק לרווחת האדם, יש להם חשיבות גדולה מאוד בשירותים האקולוגיים שהם מספקים לחי ולצומח כמקור מים בסביבה יובשנית וחמה. קק"ל אחראית לסטף ולעין חנדק. כל שאר המעיינות הם בעצם תחת מינהל מקרקעי ישראל, אבל רמ"י זה לא גוף שמתחזק או מפתח שטח שנמצא באחריותו, אלא רק שומר שלא יפלשו אליו זרים.

"מי שיכול לפתח את המעיינות הן גם המועצות האזוריות. אבל מהניסיון שלנו עם כמה פיילוטים, המועצות לא ששות לקבל אחריות על מעיינות קטנים. זה כאב ראש וגם מעלה את הסיכון לטביעות ובעקבות כך גם לתביעות. כך שבפועל אין מי שיגן על רוב המעיינות והם נמצאים בשטח הפקר. יש גם מעיינות שנמצאים בסיכון לאובדן בעקבות תוכניות בנייה. כשאנחנו והחברה להגנת הטבע הבענו התנגדות לתוכניות זה לא עזר. רק מחאה של אזרחים אכפתיים שהסביבה יקרה לליבם, יכולה להשפיע. זה כואב לי מאוד, אבל זאת המציאות. אין ספק שהמצב לא טוב".

על פי גורם מקצועי בתחום ההידרולוגיה, מאז הסקר מלפני עשור, המצב אכן לא נעשה טוב יותר, ונכון לעכשיו דיגומים נקודתיים מצביעים על זיהום חמור (כתוצאה מביוב) בליפתא ובכניסה לירושלים, ועל זיהום גבוה גם בעין יעל, שבפאתי מלחה. ליפתא ועין יעל קרובים לשכונות מגורים, הגישה אליהם יחסית קלה, ולכן הם אתרים מרכזים עבור הציבור הירושלמי המושכים קהל רב - קהל שלא מודע לסכנת הזיהום. מקום מזוהם נוסף, שפחות מוכר לציבור הרחב, הוא מעיין יוחנן במדבר, שנמצא בתוך כנסייה מתחת למושב אבן ספיר. מהסטף אפשר לראות את חומת הכנסייה העתיקה ואת בתי המגורים שמעליה.

"ברוב בתי המושבים אין ביוב מסודר אלא בורות ספיגה. חלק מהבורות הללו סדוקים ותכולתם מחלחלת היישר למעיין. בתוך המערה שבתוכה זורם המעיין, אפשר לראות ממש נטיפים של צואה", אומר המומחה. "במעיין עצמו אפשר למצוא במים לא רק חיידקי קולי שהם תוצאה של ביוב אנושי אלא גם ניטריטים. מדובר ברכיב בצואה שמתפרק בתוך 36 שעות מרגע היציאה. זה אומר שהביוב מחלחל למעיין תוך זמן קצר".

מעיין נוסף מזוהם במיוחד הוא הגיחון שבנחל קדרון, שביוב מהעיר העתיקה, שיש בה תשתיות פגומות, מחלחל אליו. קבוצת מעיינות נוספת, שיש בה זיהום נמוך יחסית אך נמצאת בסיכון גבוה, היא 12 מעיינות רכס לבן - הכוללים בין השאר את עין לבן, עין עמינדב ועין תמר. הוועדה הארצית לתכנון ובנייה כבר אישרה תוכנית בנייה ברכס לבן, מה שעלול לפגוע פגיעה אנושה במעיינות שתחתיו.

תנועת "מצילים את הרי ירושלים" שהוקמה בשנת 2020 על ידי צעירים ירושלמים, נאבקת בתוכניות הבנייה הללו. "מדובר בתוכניות הרסניות על חשבון השטחים הפתוחים ושופעי המעיינות בירושלים" אומרת מאיה סטאר, ממייסדי הארגון האקטיביסטי. "הקמנו לאחרונה את השדולה להגנה על הרי ירושלים בכנסת. הציבור הרחב כל כך צמא, תרתי משמע, לפנינות טבע. במקום לפתוח אותן, הולכים ומאיינים את המעיינות".

חשש למפולות

מהסטף אנחנו ממשיכים אל עין צובה, שהכניסה אליו היא דרך קיבוץ צובה. הגישה הרכובה אל המעיין נעולה בשער, ואנחנו משאירים את הרכב וצועדים רגלית. את פנינו מקדם שלט "אין כניסה" שתלוי מעל סככה וספסלי עץ. בכל מקום ניכר שהאתר ידע ימים טובים יותר. פעם היה מפותח ושוקק חיים, כך מעידים שלטי ההסבר היפים על המקום שהוצבו על ידי קיבוץ צובה.

בשלטים ניתן לראות צילומים של הפיר, הנקבה העתיקה עם קשתות האבן ובריכת האיגום התת־קרקעית, שמתוארכים לימי הבית השני. הפיר עצמו חסום במכסה מתכת עבה ונעול, בבריכה החיצונית ספק מים רדודים, ספק ביצת ירוקת. גם הכניסה התחתונה אל המעיין סגורה בשער, והדרך אליה עוברת בסבך שיחים בוצני. בעבר שאב הקיבוץ מים מן המעיין וגם תפעל את המקום, והכניסה לאתר היתה כרוכה בתשלום. כיום האתר נטוש ולא ברור מי בעל הבית במקום.

בקיבוץ טענו שהמקום כבר לא באחריותם והוא הועבר לאחריות רשות הטבע והגנים. על השלטים האוסרים את הכניסה חתום מינהל מקרקעי ישראל. ברשות הטבע והגנים לא ידעו אם האתר באחריותם, אבל אחרי בדיקה הסבירו ש"אזור תל צובה הינו גן לאומי מאושר אך לא מוכרז, המעיין, עין צובה, אינו מצוי בתחום הגן. ישנה תוכנית עתידית להכללת המעיין בתוכנית מורחבת". אבל עד שהתוכנית תצא לפועל - האתר שומם ומוזנח, ובעיקר ריק ממטיילים. לבד משני צעירים שעושים את שביל ישראל העובר בסמוך, לא פגשנו איש.

גם הכניסה הרכובה לעין חנדק סגורה בשער נעול על בריח. שורה של רכבים חונה בסמוך אליו. אלה רכבים של הבאים בשערי בית החולים עין כרם. הנהגים חוסכים כמה שקלים, ובמקום להיכנס לחניה מסודרת, חונים בעיקול המסוכן של הכביש. בשולי השער ערמות פסולת של עטיפות מזון, ומעבר צר להולכי רגל. אנחנו יורדים רגלית על כביש האספלט בתוך הסבך הירוק, שכתמי פרחים אחרונים, שאריות אביב, עוד מנקדים אותו. צהלות של מטיילים העולות ממעמקי הוואדי מפירות את השלווה.

בסמוך למעיין עצמו יש חניה מסודרת, זכר לימים שבהם השער היה פתוח ומטיילים היו יכולים להגיע עם רכבם עד למעיין עצמו, בתקופה שהמקום היה שוקק חיים ואבן שואבת למטיילים. בכל מקום צועקים שלטים באדום שהכניסה אסורה ומסוכנת. הפיר העמוק שירד אל הנקבה נחסם בסורגי ברזל, והסולם המפואר, שכנערה זכיתי לעלות ולרדת בו, נוסר לשניים והוצמד גם הוא לפתח הנקבה, כשכבת סורג נוספת.

גם הכניסה התחתונה אל הנקבות חסומה בגדר ששלטי אין כניסה מתנוססים עליה. אנחנו משתחלים בכל זאת פנימה ויורדים במדרגות העתיקות אל בריכת האגירה. מערכת הנקבות והבריכה שימשו את תושבי המקום לפני אלפי שנים לחקלאות שלחין. הנקבות מלאות במים עכורים, ולהקת זבובים מזמזמת בפתחיהן. כמה נערות עקפו כמונו את הגדר ונכנסו לשכשך רגלים. בתוך הנקבות, שמתפרסות על פני תשעה מטרים, המים עמוקים יותר, ויכולים להגיע לגובה של 120 ס"מ, אבל הכניסה אליהן מסוכנת מחשש למפולות.

טרופר מצביע על סימני התמוטטות בפתח הנקבה. "אני מבין שזה מסוכן להיכנס פנימה, אבל במקום לשפץ את המקום, ולמנוע את ההמשך ההתמוטטות, גם פה הלכו על פתרון הפלא. יש בעיה? אז נחסום, נסגור, נגדר וננעל".

"העולם שלנו מזהם"

טרופר, אב לחמישה, תושב עיר דוד, הוא גם אחיו של חילי טרופר, שר התרבות והספורט. אני שואלת אותו, אם היה השר לענייני מעיינות הרי ירושלים - מה היה עושה כדי להציל את המעיינות. "בכל מקום שמדובר בעניין בטיחותי, ולא בשאלה של איכות של מים, הייתי דואג לתחזק ולשפץ את האתר תוך כדי ניסיון לשמור על הנראות הטבעית של המקום. ברור שלפעמים שיפוץ פוגע בנראות הטבעית, אבל לפחות אפשר לבקר במקום, לראות וללמוד את התרבות העתיקה. מכל מה שראינו היום, אפשר בדרך הזאת לפתוח כבר שלושה מעיינות כי הבעיה בהם היא עניין בטיחותי. בכל מה שקשור לאיכות המים עצמם, דבר ראשון הייתי מתחיל בניטור קבוע. ברגע שלא בודקים באופן עקבי, ויש דו"חות רק פעם בעשור, קשה להבין מה המגמה של הדברים, ומה הגורם המזהם.

"ברור שיש דברים שלא ניתן לפתור. העולם שלנו מזהם. אבל צריך להבדיל בין רמות שונות של זיהום. יש זיהום ברמה שהמים לא לשתייה אבל אפשר לגעת בהם, להיכנס ולשכשך בהם. במקומות שבהם קיים זיהום כבד כמו בליפתא, לא בטוח שנוכל לפתור את זה היום, כאשר כל ירושלים בנויה על המעיין. יש מקומות שאולי לא נציל, אבל ממחקר עליהם נוכל להציל מעיינות אחרים, במקומות שבהם מתוכננת בנייה עתידית כמו למשל רכס לבן. אם הבעיה היא דליפות בתשתיות הביוב אז צריך שהמדינה תאמץ תקנות מאוד מחמירות, כלקח מהמקומות שכבר לא הצלחנו להציל. זה אינטרס של המדינה לשמור על הטבע ועל היופי. בסופו של דבר איכות החיים של כולנו מושפעת מזה".

* דו"ח של רשות המים, רשות הטבע והגנים והשירות ההידרולוגי, שנערך ב־2011, מצא שמתוך 67 מעיינות בהרי ירושלים, רק ב־46 נמצאו מים
* ב־29 מעיינות נמדדו איכויות מים טובות מאוד, ב־8 מעיינות נמדדו איכויות מים בינוניות, וב־9 - איכויות מים ירודות

תגובת דוברות קק"ל: "לגבי עין צובה, אין בידינו מענה כי הוא שייך לרשות הטבע והגנים. לגבי עין חנדק, לצערנו, יש סכנת התמוטטות של סלע ענק, ואין לנו שום עניין לסכן אף לא מטייל אחד אז לא לוקחים סיכונים מיותרים. כרגע הנושא בבדיקה עד למציאת פתרון. לגבי עין בכורה, שיפוץ הנקבה יתחיל ביוני, בהשקעה של מאות אלפי שקלים, והמעיין צפוי להיפתח כבר בחגי תשרי".