כדורגל איטלקי, כמו צבא רומאי, נמצא תמיד על התפר בין מדע לאמונות תפלות. וכך עד הרגע האחרון היו נומרולוגים שסברו שדברים איכשהו יסתדרו עבור מעצמת הכדורגל ההיסטורית. למה? כי מאז 1970 הסדרה היא שבכל 12 שנה איטליה משחקת בגמר גביע העולם - 1970, 1982, 1994, 2006. הגמר האיטלקי הבא היה צריך להגיע בקיץ הקרוב במוסקבה. אז גם רומא נפלה אחרי רצף ניצחונות מרשים וארוך בהרבה.
איטליה כשלה בהעפלה למונדיאל באופן אירוני בדרך שאינה זרה לה. שבדיה הגיעה למילאנו כשהיא זקוקה לתוצאת תיקו, לאחר ניצחון דחוק במשחק הראשון, ועשתה בדיוק את מה שעשו נבחרות איטלקיות בעבר: היא סידרה את שחקניה במערך בונקריסטי בלתי שביר ונתנה לקבוצה נאיבית ולא כל כך מוכשרת לכלות את כוחותיה. וכשהגיעה השעה למעשי גבורה של בודדים, הכדורגל האיטלקי נחשף עירום ועריה.
הוא נחשף כי כשאוהדי הכדורגל החלו לחשוב לאחר המשחק איזה שחקן איטלקי יהיה חסר להם בחוויית הקיץ - הם נזכרו בעיקר בג׳יג׳י בופון - השוער שנחשב בעיני רבים לטוב בהיסטוריה. הקהל הזועם במילאנו קרא בשמו של לורנצו אינסנייה - החלוץ התחבולן של נאפולי שהושאר על ידי המאמן ג׳יאנפיארו ונטורה על הספסל. אבל הנה לכם נתון - בכל נבחרת איטליה יש כרגע כדורגלן אחד עם יותר מעשרה שערים בינלאומיים: דניאלה דה רוסי, הקשר בן ה־34, שהוא שריד לנבחרת שזכתה בגביע העולם ב־2006.
בכל קבוצות העילית של אירופה אין כרגע כדורגלן התקפי איטלקי משמעותי אחד. יש לאיטליה כמובן קבוצת עילית אחת משלה - יובנטוס. אלא שאנחנו באמצע נובמבר, ומ־40 שערים שכבשה יובנטוס עד עכשיו שלושה הובקעו על ידי שחקנים איטלקים. הכדורגל האיטלקי יבש מכישרון התקפי. בשנה שבה אנדראה פירלו ופרנצ׳סקו טוטי פרשו ממשחק פעיל, קשה להצביע אפילו על כדורגלן איטלקי אחד שעשוי להיות יורשם של אלו.
מאמנה הקודם של נבחרת איטליה, אנטוניו קונטה, התייחס לבעיה כבר כשמונה לתפקידו לפני ארבע שנים. הוא דיבר על האתגר להצליח עם איטליה מול נבחרות עמוקות בהרבה. הוא הצליח נפלא: באליפות אירופה האחרונה איטליה ניצחה את בלגיה וספרד והודחה רק בפנדלים מול גרמניה.
קונטה עזב את הנבחרת ובעונתו הראשונה כמנג׳ר צ׳לסי זכה בליגה האנגלית התחרותית. הוא ירש את אליפות אנגליה מאיטלקי אחר, קלאודיו ראניירי, שזכה בה באופן מדהים עם לסטר הקטנטנה. שני אלו הם רק דוגמה. בתחום האימון מעיין הכישרון האיטלקי לא יבש בכלל. אבל אולי זו הבעיה: העורמה והתחכום חיפו יותר מדי זמן על הכישרון.
כבר לא מנוולים
אלא שמפתה להביט על הדברים דרך המאקרו והבעיות הגדולות. גרמנים, אנגלים או ספרדים שיביטו על הכדורגל האיטלקי מבחוץ ידברו על בעיות מבניות יותר.
בעיה אחת טמונה בקשיים הכלכליים של הכדורגל האיטלקי, שנובעים משחיתות וניהול כלכלי גרוע. בצד אלו, יש אלימות קשה במגרשים, והיא פגעה מאוד במעמד הליגה האיטלקית, שלפחות עד אמצע שנות ה־90 היתה החזקה בעולם.
אבל האמת היא שהשחיתות והאלימות תמיד היו שם. שתי הזכיות האחרונות של איטליה בגביע העולם התרחשו בדיוק בשנים שבהן נחשפו פרשות השחיתות הקשות ביותר: ב־1982 חזר פאולו רוסי מהשעיה בגלל מכירת משחקים והוביל את ארצו לזכייה בגביע; ב־2006 היו בופון ואלסנדרו דל פיירו מגיבורי האליפות - ונזרקו מייד עם קבוצתם יובנטוס לליגה השלישית, בגלל פרשת איומים על שופטים.
צרפתי, אם יביט מבחוץ על בעיית הכישרון באיטליה, לא יתקשה לאתר אותה לשיטתו. לאיטליה אין את מערכת איתור הכישרונות והאקדמיות של צרפת. זה נוגע גם בבעיה חברתית מסוימת. בצרפת, כמו גם בגרמניה ובאנגליה, הכדורגל כולו מתבסס יותר ויותר על ילדי מהגרים שהפכו למאגר הכישרון. זהו עניין קריטי בדור שבו יותר ויותר ילדים לבנים נהנים מחיי מעמד בינוני שנע סביב משחקי מחשב יותר מאשר כדורגל ברחובות.
גם איטליה היא מדינת הגירה המונית, אבל הכדורגל האיטלקי כמעט שלא הצליח להניח את היד על מאגר הכישרון הזה. לא תמיד זה באשמת הכדורגל עצמו - לפעמים אלו הן בעיות התאזרחות של ילדים. ובכל מקרה, גם זה לא יותר מהסבר חלקי לכישלון. גם ספרד רחוקה מלהצליח לשלב ילדי מהגרים בכדורגל, והיא עדיין מודל להצלחה.
ולכן ברשותכם אחזור למגרש. לבונקריזם האיטלקי הלא מלבב תמיד היתה תופעת לוואי מאוד מלבבת: שחקני התקפה איטלקים שגדלו מול הגנות אימים, מאמנים ציניים ובלמים קצבים, וכששרדו את כל אלו הפכו לגאונים. ממאצולה, דרך דל פיירו ועד רוברטו באג׳יו האלמותי. בארץ הבונקריסטים למדו פעם לפרוץ בונקרים.
אלא שברמת הליגה, הכדורגל האיטלקי כיום חדל להיות בונקר. באמצע שנות ה־80 ממוצע השערים באיטליה היה נמוך מאוד - קצת יותר מ־2. זה היה כ־30 אחוז פחות ממספרי השערים באנגליה או בגרמניה באותן שנים. כיום ממוצע השערים באיטליה דווקא גבוה בטיפה מהליגות הגדולות המתחרות. רוצים הגנות אלימות של רוצחים? לכו לאנגליה. רוצים תחכום הגנתי טקטי? לכו לספרד.
באיטליה הכדורגל כיפי יותר. ״הליגה האיטלקית כיום עם ממוצע השערים הגבוה ביותר בליגות הגדולות באירופה, הכדורגל מאוד פתוח ואטרקטיבי״, אומר לי פרשן ערוץ הספורט אסף
אקרמן. הוא מסכים שרמת ההגנות הפכה די נמוכה לעומת העבר, למרות כמה כוכבי הגנה. אז אם אתם תקועים על התפריט הרגיל של פרמייר ליג וספרד, תצפו קצת בליגה איטלקית. נעלמה הציניות האפלה של פעם. כדורגל כיפי מנאפולי, שתי קבוצות הבירה רומא ולאציו, יובנטוס והרבה מהקבוצות הקטנות.
הם כבר לא מנוולים, האיטלקים. זה קצת חבל: איטליה במיטבה ההגנתי סיפרה לנו מי הן הנבחרות הגדולות באמת. ברזיל 1970 או צרפת 2000 יכלו לה. הולנד 2000 או גרמניה 2010 וכמובן ברזיל 1982 התנפצו על הסכר. איטליה הבחינה בין איכות לבולשיט, ולכן היא תחסר במונדיאל בקיץ הקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו