דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ידע את התנ"ך על בוריו. לויד ג'ורג' סיפר פעם לדוד בן־גוריון, כי עוד לפני שהכיר את נופי ארצו שלו ואת שמות מלכיה, ידע בעל פה את שמות מלכי ישראל ואת שמות ההרים והנהרות בארץ.
אבל אפילו לויד ג'ורג' הנוצרי והידען לא תיאר לעצמו עד כמה חסרות ידיעותיו על אודות ארץ הקודש בימיו שלו. בחנוכה תרע"ח, בדיוק לפני 100 שנה, חשפו אותו מפקדי הצבא הבריטי לפער העצום בין תיאורי התנ"ך הציוריים, לבין מצבה הקשה של הארץ שזה עתה בריטניה הפכה לאדוניה.
רק ימים אחדים קודם לכן שמו הבריטים סוף ל־400 שנות שלטון עות'מאני בירושלים, הביסו את הטורקים וכבשו את העיר ללא ירייה אחת. ירושלים, שלויד ג'ורג' נהג לקרוא עליה מעת לעת בספר התהילים, התגלתה כעיר חגיגית הרבה פחות מהטקסים שקידמו את פני השליטים החדשים. המטלות האזרחיות שניצבו עתה בפני הבריטים החדשים התגלו כמסובכות וקשות פי כמה מאלה הצבאיות.
המצוקה, המחלות, העוני ובעיקר הרעב שהיכה בכל - תועדו בזמן אמת בידי בני התקופה: "הרעב פרץ בארץ ואין עזרה", ספק דיווח ספק זעק לעזרה העיתונאי ש. טשרנוביץ בעיתון "הצפירה". חמדה בן־יהודה, אשתו של אליעזר בן־יהודה, אף היא עיתונאית, תיארה כיצד נגשו הטורקים באכזריות ביהודי ירושלים בחודשים האחרונים לשלטונם בעיר.
היא סיפרה כי "עשרת אלפים יהודים עזבו את ירושלים", וכי "רוב הבתים היו סגורים משום שהתושבים מתו, גורשו, הוגלו או נכלאו. מדוכדכים היו הרחובות..." רשמה בן־יהודה, "הנשים שמרו על המחתרת. הן שכחו את המראה של כיכר לחם, והתינוקות מתו מחוסר חלב".
איש העלייה הראשונה, הסופר משה סמילנסקי, העיד כי "בירושלים גברה העניות: רעב, פשוטו כמשמעו, עשה שמות בשדרות הנמוכות של העם, ובעקב הרעב באו המחלות. טיפוס הבהרות הפיל המון חללים... בשכונת 'מאה שערים' זקנים וזקנות נפוחי רעב. ילדים עם הבעת האסון האיום - אסון הרעב - על פניהם, וכל אלה ערומים כמעט, מכוסים בלויי שכבות". האגרונום אהרון אהרונסון העיד כי "אפילו אנשים אמידים בירושלים הולכים ונעשים למקבצי נדבות ומחזרים על הפתחים".
"הטבחים האבודים"
עכשיו מספרת תערוכה חדשה במוזיאון מגדל דוד את סיפור ימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית ובעיקר את סיפור שחרורה על ידי הכוחות הבריטיים בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי. היהודים ראו באלנבי מהדורה מודרנית של יהודה המכבי, שיחדש את ימיהם בארץ כקדם.
הנוצרים ציפו שירומם מחדש את מעמד הנצרות בארץ. התערוכה, אותה אוצרות ד"ר נירית שלו כליפא ודינה גרוסמן, עוקבת באמצעות תמונות, תיעוד, חפצים וסרטים אחר השתלשלות האירועים בשבוע דרמטי אחד בתולדות העיר, שבוע שנעל ארבע שנות מלחמה ארורות, ופתח עידן חדש בתולדות הארץ.
ראו בו מי שיחדש את ימי היהודים בארץ כקדם. דיוקן הגנרל אלנבי // צילום: אוסף הצלב האדום האמריקני, ספריית הקונגרס, וושינגטון
את המרואיין המרכזי לכתבה זו החמצנו. יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי, נפטר במפתיע בפברואר האחרון. רוב החומרים בתערוכה, שמחיה מחדש את הימים ההם, ושגרוס היה מיוזמיה, מבוססים על עבודתו ובעיקר על ספר מרתק שהותיר אחריו: "ירושלים תרע"ח, 1917 - חורבן, גאולה, חורבן". גם אני נעזרתי בו רבות.
הבריטים הגיעו לירושלים מדרום. תחילה יצרו רושם מטעה שהם מתכוונים לתקוף את עזה. הגנרל ריצ'רד מיינרצהאגן פתח בדהרת יחיד על סוסו, מצפון־מערב לבאר שבע, כשהוא מושך אחריו בכוונה את הטורקים. כשהיו קרובים דיים, שמט בכוונה את תרמילו, אחר כך את משקפתו ולבסוף פנקס קטן ובו רישומים מטעים על אודות כוונה לתקוף את עזה. הטורקים בלעו את הפיתיון. ב־31 באוקטובר הבריטים הפתיעו אותם, פרצו את קו החזית הטורקי דווקא בבאר שבע, כבשו את העיר והתקדמו צפונה.
בין 8 ל־11 בדצמבר צרו הבריטים על ירושלים וכבשו אותה. ההיסטוריונים וחוקרי התקופה מונים לא פחות מארבעה טקסי כניעה, חלקם מעט קומיים. עד היום נותר הקו המבדיל בין עובדות ואגדה בתיאורי הכניעה הללו מעט מטושטש.
ראשונים זכו ב"כבוד" צמד טבחים שנשלחו על ידי מפקדם לקנות ביצים באחד הכפרים באזור ואיבדו את דרכם. לפתע הופיע מולם ראש העיר חוסיין אל־חוסייני מלווה בכמה נכבדים ובצלם הול לארס לארסון, ונופפו לעברם בדגל לבן מאולתר. המפגש הזה, שעד היום לא ברור אם באמת התרחש, התקיים לכאורה בבוקר 9 בדצמבר, במקום שבו שוכנת היום כיכר אלנבי.
בשעות אחה"צ של אותו היום חזרו הדברים על עצמם מול שני סמלי סיור, סדג'וויק והרקומב, שהסכימו להצטלם אך דחו את הכניעה. מי שנאות סוף־סוף לקבל את כתב הכניעה היה מפקדם של שני "הטבחים האבודים", הגנרל ווטסון, אלא שמפקדו, הגנרל ג'ון שיי, זלזל במעמד ויזם טקס כניעה נוסף, בפניו.
גם הטקס הזה בוטל על ידי הגנרל אלנבי, וכותבי העיתים נותרו עם הטקס הידוע, המרשים, המתועד, המוקפד וגם המבוים מכל. הטקס הזה ישוחזר במלואו ב־11 בדצמבר, באמצעות שחקנים וצאצאי משפחות אלנבי ושיי, בדיוק בשעה שבה התקיים אותו טקס, למרגלות מגדל דוד, לפני 100 שנה.
בצהרי אותו היום כידוע ירד אלנבי מסוסו ליד שער יפו, והקפיד, "מתוך כבוד לעיר הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם", להיכנס לעיר העתיקה - רגלית. הוא צירף אליו נציגים של צרפת, איטליה וארה"ב, השותפים המרכזיים בגוש "מדינות ההסכמה", שהביס את ציר "מעצמות המרכז" (העות'מאנים והקיסרות הגרמנית והאוסטרו־הונגרית) במלחמת העולם הראשונה. אלנבי הקריא הצהרה שנוסחה בלונדון ותורגמה לשש שפות.
היתה זו הפעם הראשונה, מציינת ד"ר שלו כליפא, שהצהרה שלטונית תורגמה גם לעברית; אות מבשר, אולי, להתעצמות הצפויה בכוחם של הציונות והיישוב העברי המתחדש בארץ תחת השלטון הבריטי.
רק חמישה שבועות קודם לכן ניתנה הצהרת בלפור, ובעוד שבועות אחדים עתידים היו הבריטים להכיר בוועד הצירים בראשות ויצמן. הוועד הניח את היסודות הראשונים להקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. אלא שעתה שם אלנבי דגש בהצהרתו על עניין המקומות הקדושים בארץ וההגנה עליהם. הוא הכריז אמנם על משטר צבאי, אך הבהיר כי רצונו הוא "שיעסוק אדם בעסקיו החוקיים ללא חשש ומפריע".
שיעורי ערב ליצאניות
אלא שבירושלים הענייה ובעיקר הרעבה, לא הכל היה חוקי, והחששות היו רבים. ידי הבריטים מלאו עבודה. הטורקים השאירו להם אדמה חרוכה. מי שיצפה בצילומים שיוצגו בקרוב במוזיאון במגדל דוד - יבין עד כמה. בסוף יוני עוד הספיקו הטורקים לתלות ליד שער יפו שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, למען יראו "העריקים" מהצבא הטורקי וייראו.
המעמד הזה תועד וצולם. במקומות אחרים בארץ הם כלאו עריקים. מנזר סנטה אנה העביר לתערוכה צילום נדיר שמתעד זאת. בתי התמחוי בירושלים עבדו "שעות נוספות". נזקקים ערבים וגם מעט יהודים צבאו גם על פתחו של בית היתומים הסורי "שנלר", שחילק שקי קמח לרעבים. מתוך קהילה בת כ־26 אלף תושבים ששרדה בירושלים נמנו בסוף מלחמת העולם יותר מ־3,000 יתומות ויתומים.
התושבים מתו, גורשו או נכלאו. חיילים עות'מאנים וחייל גרמני שומרים על אסירים // צילום: מתוך אוסף מנזר סנטה אנה, באדיבות ארכיון התצלומים אקול ביבליק, ירושלים
אחת התופעות הקשות הראשונות שהבריטים נדרשו להתמודד איתה היתה הזנות. הרעב והמחסור דחפו מאות מנשות היישוב היהודי בעיר, רבות מהן מבתים מהוגנים, ובהן נערות צעירות, להתפרנס מהזנות וכך להביא לחם לילדיהן ולמשפחותיהן. ועד הצירים דיווח על 500 יצאניות יהודיות שפועלות בעיר.
ההיסטוריונית פרופ' מרגלית שילה שחקרה את הפרשה העצובה, מצאה שוועד העיר דן פעמיים במתרחש והקדיש מושב שלם לנושא. בחלק מהשכונות התקבל הדבר בהבנה. "קדושת החיים נתפסה במקרים רבים כחשובה יותר מערכי הכבוד", הסביר לפני שנים אחדות מורה הדרך אורי קציר. ועד יהודי ירושלים ניסה להילחם בתופעה. הוכנו רשימות שכללו מאות שמות. עשרות בתי בושת מופו, בנחלאות, בעיר העתיקה באהל משה, במרכז העיר ובעוד מקומות רבים.
רק כאשר הבין מושל ירושלים רונלד סטורס שלא ניתן לבער לחלוטין את הנגע, הוא הקצה מקומות מוגדרים ליצאניות, ב"בתי שלמה מילנר" במאה שערים, באזור חצר פיינגולד ובנחלת שבעה. מי שנתפסה עוסקת בזנות מחוץ לאזורים הללו נקנסה. בסופו של דבר, מציינת פרופ' שילה במחקריה, מי שהצליחו לצמצם מאוד את התופעה היו דווקא נשות ירושלים, שייסדו סדנאות והציעו לזונות שיעורי ערב ועבודה חקלאית.
בספטמבר 1919 התערב בנעשה האפיפיור, שנחרד מטומאת ירושלים "של מטה". בעקבות זאת פרסמו הבריטים כרוזים, שאסרו באופן גורף על קיומם של בתי בושת בירושלים והתופעה הצטמצמה. אוצרות התערוכה במגדל דוד מציגות שורת כרוזים והתכתבויות מעניינות שטרם פורסמו, סביב הפרשה הזאת. מסיבות מובנות נמחקו מהם שמות היצאניות. אחדות מהן, כך מתברר, נמנו עם משפחות "האצולה" הירושלמיות.
משקעים קשים הותירו אחריהם הטורקים. המרים שבהם היו גזירות הגירוש ו"ההתעת'מנות". הצטרפות טורקיה למלחמה בסוף 1914 לצד "מעצמות המרכז", הפך את כל נתיני "מדינות ההסכמה" שחיו בארץ - יהודים מצרפת, ארה"ב, בריטניה או רוסיה - לנתיני אויב.
הללו נדרשו לקבל עליהם אזרחות עות'מאנית. מנהיגי היישוב נאלצו לתמוך בהתעת'מנות, כדי למנוע גירוש יהודים מהארץ. הרומן הידוע של אהרן ראובני, "עד ירושלים", שיצא לאור באמצע שנות החמישים, מתאר "בני אדם שונים בפינותיהם השונות בשעה שקם הנחשול הגדול ועמד עליהם לטבעם".
גיבור חלקה הראשון של הטרילוגיה, אהרן ציפרוביץ, שהתלבט ארוכות בטרם החליט להתעת'מן, התייסר אחר כך גם בשאלה האם להתגייס לצבא הטורקי או לערוק ולהתחבא? סיפורו הוא במידה רבה סיפורם של רבים מבני התקופה ההיא. כ־17 אלף התעת'מנו. כ־18 אלף, רובם נתינים רוסים, גורשו או שעזבו את הארץ.
חלום של מאות שנים
בימי דמדומיו של השלטון הטורקי, החל הגירוש. בספרו "ימי הכלניות" מתאר תום שגב את גירוש אלפי היהודים מיפו ומת"א, שהתפזרו במקומות רבים בארץ, שוכנו באוהלים ובבקתות וסבלו מרעב וממחלות. רבים מהם מתו בגלותם, בעיקר ילדים וזקנים.
"אי אפשר להילחם על עיר לקול צריחות נשים וילדים", מצטט שגב את מושל הארץ ג'אמל פאשה, ומתאר: "הפינוי נמשך כשבועיים: ראשיתו בסדר, אך עד מהרה היה לתוהו ובוהו. כתב מקומי תיאר המון מבולבל של אנשים, סוסים ופרדות וערימות ערימות של צרורות. גברים, נשים וילדים היו סרוחים על מטלטליהם, מחכים תחת כיפת השמים לתורם, עד שתבוא עגלה ותיקח אותם..."
רשמית גורשו ערבים ויהודים. בפועל גורשו בעיקר יהודים. בספטמבר 1917, כשנחשפה רשת ניל"י, הכבידו הטורקים את ידם על היהודים עוד יותר. פרופ' גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה העמיק בחקר הגירוש הזה. ספרה של דבורה בארון, "הגולים" (1970), עוסק אף הוא בגירוש תושבי תל אביב.
על רקע הרעב, המצוקה וההתעמרות הטורקית ביהודים, התקבלו הבריטים בארץ בהתלהבות עצומה. וו. ט. מאסיי תיאר ב"טיימס" הלונדוני כיצד "ממבואות ירושלים ומערבה המה רחוב יפו בהמון אדם, בני כל הלאומים, שהתקהלו כדי לקבל את פני הגנרל המנצח". מאסיי "התרשם מ'הרגשות האמיתיים'", והתפלא לנוכח "קריאות ה'בראבו' וה'הידד' שנשמעו מפי אנשים שלא ייתכן שאי פעם אמרו מילים אלה בעבר".
היהודים קיבלו את הצבא האנגלי בזרועות פתוחות, בעוגות וביין. ח. א. זוטא כתב ב"חדשות מהארץ" על "חלום ארוך של ארבע שנים, חלום של דור שלם, של דורות רבים, חלום של 400 שנים... כחולמים היינו". "יהודה נכבשה - נשתחררה יהודה" רשם אחד ממייסדי תל אביב, הסופר מרדכי בן הלל הכהן.
אליעזר בן־יהודה פרסם מאמר ארוך על "חנוכה חשמונאית", וכתב בו כי מאז ניצחונו של יהודה על ליזיאס, לא היתה חנוכה כמו זו שאנו חוגגים הפעם. יעקב בן דב, "אבי הסרט העברי", הפיק גלויה שבה נראים אלנבי וחייליו ולצידם דמותו המצוירת של מתתיהו כהן גדול בשערי המקדש. כל מילה היתה מיותרת.
היהודים היו אסירי תודה, וערכו שורת טקסי הוקרה לכובש/משחרר, "אלנבי־המכבי". אחד הבולטים שבהם התקיים בבית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים ע"י ועד הצירים ופרנסי העיר. בצידי הדרך ניצבו 400 ילדים, שהשליכו על אלנבי פרחים.
גם מוזמני העדות האחרות נכחו: המופתי הגדול והקאדי של ירושלים, וגם הבישוף פרד קוסטור. מקהלת ילדי בית ספר הנעימה בקולותיה והרב פאניז'ל הקריא מדברי ישעיהו: "...דלתות נחושה אשבור ובריחי ברזל אגדע... למען תדע כי אני ה' הקורא בשמך אלוקי ישראל..."
גלויה לשחרור ירושלים ע"י אלנבי // צילום: באדיבות קדם בית מכירות פומביות בע"מ
ראש ועד הצירים, ד"ר חיים ויצמן, העניק לאלנבי שי מיוחד: ספר תורה קטן ומעוטר בתיבת כסף. את הספר כתבו יהודים יוצאי תימן עבור ביה"ס לאמנות בצלאל. בתמונות מאז, נראה ספר התורה היטב. 100 שנה הוא היה בגדר נעדר. לקראת התערוכה הוא התגלה מחדש.
משפחה יהודית אנגלית יצרה קשר עם מוזיאון מגדל דוד, וסיפרה שהיא מחזיקה בו. הם קנו אותו לפני חצי יובל שנים כ"מציאה", במסגרת מכירה פומבית. עכשיו הוא שב לירושלים (ראו צילום), כאחד "הפנינים" בתערוכה במוזיאון מגדל דוד, שמנסה לשחזר את הימים ההם. במאי 1918 כתב אלנבי על השי הנדיר הזה לאמו: "ספר התורה הזה הוא כתב יד של חוקי משה. הוא עשוי שני גלילים כתובים עברית שנתונים בכיסוי גלילי המצופה כסף ואבני חן, מעשה אמנות יפה ויקר ערך".
"אנגליה ארץ מוזרה"
עם שוך האופוריה וההתלהבות ניגשו האנגלים לשיקום הארץ. בתודעת הקולקטיב היהודי נצרב השלטון הבריטי בארץ כשלטון זר, שגורש מכאן בדם, באש, בדמעות ובקורבנות לא מעטים, תוך מאבק הרואי של המחתרות ותנועת המרי. כל זה היה מדויק.
אלא שאותה תודעה הדחיקה מסכת נוספת של עובדות: בד בבד, הבריטים הניחו כאן תשתיות ומורשת, שחלקן משרתות אותנו עד היום. בתקופת המנדט גדל היישוב היהודי מ־56 אלף נפש ל־כ־600 אלף והוקמו עשרות מקומות יישוב חדשים, לעיתים בהסכמה ולעיתים במאבק.
המנדט הבריטי הכיר בהסתדרות הציונית כנציגת היהודים, והוקמו מליאת הוועד הלאומי והנהלתו, שאותן המשיכו אחר קום המדינה הממשלה והכנסת. הבריטים כוננו בארץ מערכת משפט שכללה בתי משפט שלום, בתי משפט מחוזיים ואת בית המשפט העליון. עקרונות המשפט המנדטורי שולבו לימים כידוע גם במשפט הישראלי. בירושלים - הם התירו לבנות באבן בלבד, ופרסמו צו כללי האוסר לכרות עצי זית.
הוקמו מסילות ברזל, נסללו כבישים, והבריטים פיתחו מערכת של שירותי דואר, טלגרף וטלפון, אפילו שדות תעופה קטנים קמו, למשל בצמח, בראש פינה ובבאר שבע. גם פקודת הקרקעות לצורך רישום מסודר שלהן היא מורשת בריטית. נמל יפו שופץ. נמל חיפה הוקם. בראשית דרכם כאן סייעו הבריטים להקמת חלק מיישובי חומה ומגדל. בחלק מהמקרים, כמו בסיפור על הקמת העיר נתניה, הם אף סייעו ליהודים לרכוש קרקעות.
הנציב העליון הבריטי הראשון, היהודי הרברט סמואל, יזם עבודות ציבוריות שבהן הועסקו עולים חדשים, למשל בסלילת כביש טבריה־צמח, וכביש עפולה־נצרת. העולים גם היו אלה שהניחו את מסילת הברזל בין ראש העין לפתח תקווה, בנו את בתי הקברות לחללי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה והקימו את מחנה סרפנד, כיום צריפין. היהודים, לא פעם בסיוע הבריטים, פיתחו את החקלאות והקימו בנקים ותעשייה.
ספר התורה שהעניק ויצמן לאלנבי
כשעזב את הארץ כעבור חמש שנים סיכם סמואל את הישגי שלטונו: "נבנו כבישים באורך של קרוב לאלף קילומטרים, חלה התקדמות במאבק לחיסול הקדחת, נפתחו קרוב ל־200 כיתות לימוד, הרכבות יוצאות והמברקים מגיעים בזמן. ננקטו אמצעים לשימור עתיקות". ההיסטוריון שגב התרשם כי "יסודות הבית הלאומי שהונחו בעשרים השנים הראשונות לשלטון הבריטים בארץ ישראל ובחסותו - היו איתנים".
"כשנכנס אלנבי לירושלים", מסכמת נירית שלו כליפא, "תושביה לא רק שהיו שרויים במצוקה נוראה ומנותקים מן העולם. מרביתם לא שמעו כלל על הצהרת בלפור, שמימושה עמד לשנות את חייהם. ההצהרה הסובלנית שהצהיר אלנבי על מדרגות מגדל דוד היתה עבור רבים חידוש. לראשונה עמד כובש בשערי העיר, נכנס אליה בענווה כשהוא צועד ברגל, והצהיר שלא הגיע להישאר לנצח, אלא קיבל לידיו פיקדון בלבד".
30 שנה שהו הבריטים בארץ עד שגורשו/עזבו. רוב ימיהם כאן, סבור שגב, הם "הקפידו על משחק הוגן". אפילו דוד בן־גוריון הודה בכך, אך במידה של השתאות: "אנגליה היא ארץ מוזרה", העיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו