הכניסה למשרדו של עורך הדין טוביה שטראוס מרגישה כמו צעידה בשבילי ההיסטוריה. מול חלון המשקיף אל חופי הרצליה פיתוח, חדרו עמוס במפות, במסמכים מצהיבים, במזכרות ובחפצי עתיקות שונים. על הקיר שמעל שולחן העץ הכבד מודבקות מפות ישנות של אזור הרצליה־רמת השרון, הדובדבן שבקצפת בעבודתו של שטראוס, שיהפוך לנושא מרכזי בשיחתנו: איתור אדמות יהודים ישנות והשבתן לבעליהן. "יש לי מזל גדול שאני עוסק בתחום שאני מאוד אוהב", מספר לנו שטראוס בן ה־62. הוא נחשב לאחד המומחים בארץ בתחום זה. "היו הרבה יהודים שקנו קרקעות בארץ לפני קום המדינה, ומתברר שבחלוף השנים זה שווה הרבה מאוד כסף. אנשים שכחו או שהמסמכים אבדו, ואני מנסה לעזור להם לאתר את הנכסים ולהחזיר להם רכושם".
שטראוס, בעל רקע ביטחוני והיכרות מעמיקה עם העולמות העלומים של תעשיית הקרקעות, טוען כי למרות העובדה שמדובר במטרה טובה וברכוש פרטי של אזרחים, מוסדות המדינה עושים הכל "כדי לתקוע מקלות בגלגלים ולמנוע מאנשים גישה למידע ולנכסים שלהם". הוא מספק דוגמאות כדי להמחיש את הדברים: "הגיע אלי יהודי שחי בברזיל. משפחה אמידה, במקור מאלכסנדריה, שם היתה אוכלוסייה יהודית עשירה. הרבה הגיעו מארץ ישראל לפני קום המדינה וניסו למכור קרקעות ליהודים. הגיעו למשפחה של אותו לקוח, והם קנו כמה נכסים".
צריך לזכור שיהודי מצרים, שסולקו מבתיהם, חיו בזמנו בארץ אויב, ושמירת מסמכים נחשבה למסכנת חיים, כמו גם המעקב אחרי נכסיהם. המשפחה הזו נסעה לברזיל, ובזכות נכסים שהיו להם, כנראה בחו"ל, הצליחו להשתקע ולהתבסס היטב. "אותו אדם בא אלי עם סיפור אבל בלי מסמכים, כלום, אבל היה קצה חוט. בזכות שבבי מידע שמסר לי הצלחתי כעבור שנתיים לאתר קרקעות ששייכות למשפחתו. ומה מתברר, חלק גדול מנמל חיפה היה שייך למשפחה שלו, גם אדמות החי־בר על הכרמל, והיה גם מגרש אחד באזור התעשייה בקריות, שעד היום עומד ריק".
לכאורה מדובר בממצא מדהים ששווה הרבה מאוד כסף. אלא מה? מכיוון שהנכס הופקע לפני שנים רבות, לא נותר מזה הרבה. "במקרה כזה, כשמפקיעים על פי חוק, שמים את שווי הקרקע בצד ושומרים אותו למקרה שיגיעו הבעלים. מישהו ביצע בדיקת שומה לפני עשרות שנים, אבל אין לזה הצמדה ולא כלום - אז על נמל חיפה המתינו לו בקושי 5,000 דולר". בסופו של דבר הוא התייאש וויתר: "על נמל חיפה זה לא היה מספיק כסף ולא הצדיק את הטרחה, שוויו של החי־בר זעום, ובקריות החוב של מס רכוש היה כזה, שזה כבר לא היה שווה כלכלית".
עכשיו באים?
אבל הסיפור הזה מחוויר לעומת הסיפור הגדול הבא: "אני יושב במשרד. יום אחד נכנסו אלי שתי נשים, אחת בשנות ה־80 המאוחרות לחייה ואחת בשנות ה־60. הן מספרות לי סיפור מופלא: הסבא של האישה המבוגרת קנה קרקעות בארץ ישראל והן מנסות לאתר אותן".
איך הן יודעות על האדמות?
"מתברר שאשתו של הסבא האריכה ימים. היא נפטרה בשנות ה־60, ועד אז היתה לוקחת את האישה הזו בתור ילדה לטיולים בארץ ואומרת לה 'זה סבא קנה', 'פה זה קרקעות של סבא' וכו'".
לפי הסיפורים, הגעת לשטח בקנה מידה עצום.
"היו לו 150 דונם ברמת השרון־הרצליה. ביפו 10 דונם. בירושלים 150 דונם וגם באלעד. האישה נתנה לי רשימה של 600 דונם, כולם באזורים מובחרים".
אבל מה עושים במצב כזה?
"מספרים לי סיפור, ואני מקשיב לכל הפרטים. שאלתי לשם הסבא והיא נתנה לי. אמרה לי שהיה מהביל"ויים, ייבש פה ביצות והיה רופא".
שטראוס הלך עם המידע הזה לעיין בספרי ההיסטוריה, והנה האיש קיים. שמו מופיע, מספרים מה הוא עשה. הוא באמת ייבש ביצות. בא לארץ מאודסה והסתיר את העובדה שהוא רופא. "יום אחד גילו זאת", אומר שטראוס, "אמרו לו, 'מה אתה מטומטם? אנחנו מתים פה מקדחת ואתה לא מגלה שאתה רופא?' מתוך כך הוא התחיל גם לטפל באוכלוסייה הערבית מסביב. היה עובר ממקום למקום על סוס עם עוזר מקומי, והיו עוברים מכפר לכפר מחברון ועד יפו. בשלב מסוים הוא היה רופאו האישי של הפחה המקומי, וזכה בשל כך גם לאזרחות עות'מאנית. מכיוון שלמטופלים הערבים לא היה כסף, חלק גדול מהם שילמו לו בדבר היחיד בעל הערך הזמין שהיה להם בשפע: אדמות".
הסיפור מופתי, אבל עם סיפור יפה לא הולכים למכולת. "שאלתי אותן מדוע הגיעו אלי כעת, לאחר כל השנים האלו?" ומתברר שנמצא קצה חוט: "האישה ענתה לי: 'לא היה לנו שום נייר. אבל פתאום מישהו דפק בדלת, ואמר שיש לו מסמכים שיש לנו אדמות בארץ'. הסתכלתי על זה קצת, וראיתי שזה לכאורה אותנטי ואמין. פניתי אל הבחור שמכר להן את המסמכים. אמרתי לו: 'עכשיו אתה מדבר איתי, לא עם המשפחה'. הוא היה חכם, הביא להם מסמכים כלליים, שאי אפשר לגשת איתם כבר לרשויות ולהוכיח בעלות על הקרקע, אבל מספיק טובים כדי להדגים את היכולות שלו. נתתי לו רשימה של מסמכים שאני צריך. ליד כל מסמך שאני צריך כתבתי כמה דולרים אני מוכן לשלם על זה. הסך הכולל היה חצי מיליון דולר".
להפתעתו של שטראוס, הבחור חזר אחרי שלושה שבועות עם רוב המסמכים. "פתאום הוא מביא לי 90 אחוז מהמסמכים. לא האמנתי. חשבתי שהוא עובד עלי. שלחתי את המסמכים למז"פ. חזרו אלי ואמרו שזה אותנטי. שלחתי אדם מהמשרד שלי שייסע איתו לארכיון בטורקיה ויראה מאיפה הוא הוציא את זה. הבחור נסע, חזר ואמר: 'הכל אותנטי'".
עם המסמכים האלו שטראוס ניגש לעבודה: "החלטתי כפיילוט ללכת על 150 דונם אדמות שנמצאות בין הרצליה לרמת השרון. חלקן היו צמודות לגליל ים והיו שייכות בחלקן לכפר הערבי ג'ליל, שתושביו ברחו בעקבות מלחמת העצמאות".
שטראוס לוקח אותי אל המפה הישנה שתלויה על קיר המשרד: "מיפיתי את כל אדמות הכפר. עבודה של שלוש שנים. זיהיתי את הבעלים הקודמים של כל חלקה, עשיתי גנאלוגיה שלמה של הכפר כדי לזהות את השמות של המוכרים ואת הנכסים שלהם".
יתרה מכך, כדי להתאים את התיעוד במסמכים העות'מאניים למפות המדידה המודרניות, היה צורך בעבודה בלשית ממושכת: "בשיטה הטורקית, גבולות השטח מתוארים באמצעות תיאורים חזותיים: יש שטח - מצפון משפחת אבו חמאד, מדרום הוואדי, ממזרח הברושים. כשאתה בא למדינה, אומרים לך אם אין זיהוי ודאי של השטח, לא נותנים כלום. צריך לקחת את השיטה הטורקית ולהצליבה באופן מדויק עם השיטה הבריטית, שחילקה את הארץ לגושים ולחלקות - ופה מוציאים לך את הנשמה".
לחבר בין אנשים להיסטוריה שלהם. העיר העתיקה בירושלים // צילום: אורן בן חקון
שטראוס לא נואש והוציא צילומי אוויר של האזור משנת 1918 מהמוזיאון של הלופטוואפה במינכן. "ככה התחלתי במשך שלוש שנים ללכת ולמקם 150 דונם באזור רמת השרון". מה שמקל את המלאכה זו העובדה שהבריטים, בתוך התיאורים של החלקות, הכניסו תיאור מפורט של הממצאים בשטח. ואדיות, חורשות, חורבות ועצמים בולטים. "אם אני לוקח קרקעות שנמכרו בשנים 1905-1912 ועד תקופת המיפוי של הבריטים בשנות ה־20 וה־30, אז לא היו הרבה שינויים בשטח, זה די אמין". בסופו של דבר המאמץ נשא פרי: "מתוך 150 דונם הצלחתי לזהות 50".
הימים היו תחילת שנות ה־2000, ובדיוק פקעו 49 שנות החכירה הראשונות שמינהל מקרקעי ישראל העניק לחקלאים ושימושים אחרים בקרקע. "ישר הוצאתי הודעות ואזהרות טאבו לבעל הקרקע, לכאורה מינהל מקרקעי ישראל". אך למרות הנתונים המבטיחים, הסיפור נגמר בתחושת החמצה. "הגענו לפגישה בירושלים עם היועצת המשפטית של המינהל וכל בכירי המינהל. 12 איש יושבים מולי כמו באינקוויזיציה. פונים אלי בתקיפות ובשררה, כאילו אלה קרקעות פרטיות שלהם. היועמ"שית אמרה לי כך: 'בטח, אתה רוצה את רמת השרון, בגלל זה אתה בא'". גישה זו מוציאה את שטראוס מדעתו: "הפקידים הללו מופקדים על האדמות האלה בשביל הציבור. זה לא שלהם. מה זה משנה מה שווי הקרקע?"
בסופו של דבר סוכם שתתקיים ישיבה נוספת של בכירי המינהל. אלא מה? "למחרת פורצת שביתה של המינהל. חצי שנה אין עם מי לדבר". בינתיים פנו למשפחה אנשים שרצו לרכוש את האדמות במחירים נמוכים מאוד, 15-20 אחוזים משווי הקרקע, מתוך הנחה שיוכלו בעתיד לממשן. בשל גילה המופלג של אם המשפחה, החליטו להיענות להצעות. "אמרתי למשפחה שאם הם מוכרים לאנשים את זכויותיהם המעין קנייניות, אני לא בתמונה. היו לי מלא טלפונים אחר כך, ראו את השם שלי על המסמכים, לא עניתי לאף אחד. זה היה מדהים. ככה הסיפור הזה מוסמס. אני לא חושב שהיה כזה תיק במדינת ישראל".
מערכת של מקורבים
לשטראוס יש בטן מלאה על התנהלות מוסדות הרישום של המדינה. "הגישה היא: 'שלום, גנב, מה אתה רוצה?' ההנחה היא שאתה רוצה לרמות, לשקר ולהוציא אדמות שלא כדין. אתה בא עם מסמכים והכל והם מוציאים לך את הנשמה. יתרה מכך, רוב הקרקעות במדינת ישראל לא רשומות במקום שנגיש לציבור. בידי המינהל או קק"ל יש רשימות של אנשים שרכשו קרקעות, שרובם היו תושבי חוץ וחלקם נספו בשואה. לכל הגופים האלו אין שום אינטרס שתאתר את הקרקע הזאת. מעולם לא נתקלתי בפקיד שעזר לנו לאתר מידע. בשל כך, כדי לאתר נכס, צריך לעשות סריקה כדי לאתר קרקע, וההשקעה שלך יכולה להגיע לעשרות אלפים אם לא מאות אלפי שקלים אם אין לך קצה כיוון".
כתוצאה מכך נוצרת מערכת של מקורבים, מתווכים וסוחרי מידע. "הם יוצרים מערכת של מאכערים. אנשים שקרובים לאפוטרופוס, שיושבים במשרדי האפוטרופוס, שבני משפחות שלהם עובדים שם, והם נגישים לחומרים שיושבים שם. אני יושב על תיק עם קרקעות בירושלים, משהו שנקנה בשנת 1922. אני מגיש בקשה לאפוטרופוס הכללי לשחרר את הקרקעות, ופתאום אני מקבל טלפונים מעורכי דין, שטוענים 'אנחנו מייצגים את פלוני ואלמוני'. שנים אף אחד לא פנה ולא ידע, פתאום יום אחרי שאני פונה כולם צצים. שמתי את המשרד של האפוטרופוס על המפה של גוגל ובדקתי איפה כל עורכי הדין האלה יושבים, ואתה רואה שכולם ברדיוס מסוים ממשרד האפוטרופוס.
"לפעמים אותם עורכי דין נוברים בחומר בעצמם ומוצאים קרקעות. לפעמים, דרך המערכת שהתחילה להיות ממוקדת באיזשהו נכס, הם פועלים ובאים לאדם ומציעים לו עסקה: 'נפעל לאתר בשבילך את הנכס תמורת 30 אחוז מהשווי'. מי לא יסכים לזה?"
מי האנשים האלה? הם עובדי מדינה?
"לא יודע. לא מכיר. אבל יש קו אחד משותף כמעט לכולם באופן מוזר, שרבים מהם באים מהמגזר החרדי".
אלה אנשים שיש להם גישה למערכת, גישה שלך אין?
"כנראה. אתה אמרת את זה".
כשאתה עושה את העבודות שלך אתה נעזר באנשים האלה לפעמים?
"לא פעם ולא פעמיים דפקו על דלתי עם כל מיני הצעות למיניהן. יודעים שאני מטפל בנושאים האלה. לפעמים נאלצתי ללכת עם הצעות כאלה. במערכת הקיימת, כמו שהיא בנויה כיום, גם אם תחפש 200 שנה לא תמצא שום דבר. אני יכול להשיג מידע על פצצת האטום שלנו יותר בקלות מאשר על הקרקעות של יהודים ביפו. זה עד כדי כך מסובך. עוד 20-30 שנה הסיפור ייגמר, אף אחד לא יידע ולא יזכור. זה אינטרס של המדינה לסגור את זה בשקט".
ובכל זאת, יש בעבודתו של שטראוס גם רגעי נחת: "אני מטפל בתיקים מגוונים בכל רחבי הארץ. זה מאוד מספק כי אני מסייע לאנשים למצוא רכוש ששייך למשפחתם ולחבר אותם לקרקעות השייכות להם באופן חוקי - זה הבונוס מבחינתי. לדוגמה, בעסקה שליוויתי בירושלים, הבעלים הציב דגל ישראל על גג הנכס, וזה גרם לי להעריך את העובדה שאני מחבר בין אנשים להיסטוריה שלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו