האיש שהניח את היסודות בקשר בין הודו לישראל, או יותר נכון בין העם ההודי לעם היהודי, היה ג'נרל ג'ייקוב. קצין נערץ בצבא הודו, שניהל קרבות בחזיתות הקשות ביותר שניהלה המדינה במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה ובבורמה, ולאחר מכן בקרבות הבלתי נגמרים בין הודו ופקיסטן. ג'נרל ג'ייקוב רב־העיטורים והאותות פרש מהצבא ב־1978, והפך לדמות אגדית שעליה מלמדים בבתי הספר בתת־היבשת. כשנפטר בגיל 92, נטמן בבית העלמין היהודי בניו דלהי.
כן, ג'נרל פרג' רפאל ג'ייקוב היה יהודי. אף שלא היה שומר מסורת במובן הקלאסי, את זהותו כיהודי מעולם לא הסתיר. להפך, הוא היה גאה במורשתו ובמשפחתו. עם פרישתו מהצבא עשה כל שביכולתו לקרב בין הודו לישראל, משימה כמעט בלתי אפשרית במדינה שהיתה שייכת במובהק לגוש המזרחי הפרו־ערבי.
חודשים ספורים לפני פטירתו ביקר אותו שליח חב"ד בדרום דלהי, הרב שניאור קופצ'יק, שהיה עימו בקשרי חברות חמים. אני חייב לשאול אותך משהו, אמר לו, מה גורם לנער יהודי להחליט שהוא מתגייס לצבא הודו, עבור אנשים שאינם מבני עמו? אתה טועה, השיב לו הג'נרל, התגייסתי כי אני יהודי. כשראיתי בעיתונים בהודו את זוועות השואה ואת מה שמחוללים הנאצים ליהודים באירופה, החלטתי שאני מתגייס לצבא כדי לצאת לחזית להילחם בהם. היום לפני שנתיים, בג' בשבט, נפטר ג'נרל ג'ייקוב. אבל חלומו לקרב בין הודו לישראל, כך נראה, החל להתגשם בדיוק באותה תקופה.
מהשתאות להערצה
הקשר בין ישראל להודו החל בזכות משלחות סיוע הומניטריות של פיקוד העורף, שטסות ברחבי העולם כדי להעניק שירותי חילוץ, הצלה ורפואה באזורים מוכי אסון.
ב־2001 פקד את חבל גוג'ראט בהודו רעש אדמה שהחריב ערים וכפרים, וקבר אלפי בני אדם תחת ההריסות. משלחת החילוץ והרפואה שיצאה מהארץ הגיעה במהירות, והגישה סיוע נרחב לכוחות בשטח. כפי שמתרחש בדרך כלל, גם הפעם נטלו הכוחות הישראליים את הפיקוד ככוח המקצועי והיעיל ביותר. מושל החבל החרב, פוליטיקאי מקומי בשם נרנדרה מודי, הביט בצוותים הישראליים בהשתאות, שהפכה אחרי ימים להערצה.
הודו וישראל לא ידעו עדנה ביחסיהן מאז הקמתן ב־1948. לא רק בשל דעותיו של מייסד הודו המודרנית מהטמה גנדי, ששלל את הציונות והעדיף להתחבב על מוסלמי ארצו. יש לכך קשר גם לקרבה לגוש המדינות הקומוניסטיות, ולהקמת גוש המדינות "הבלתי מעורבות", שהעדיפו את מדינות ערב על פני ישראל.
אבל בעיני מודי, שראה במו עיניו את התגייסותם של בני העם היהודי עבור אנשים שאינם מכירים, הצטיירה ישראל אחרת לחלוטין מכפי שחשבו קודמיו. כשטיפס במעלה הפוליטיקה הארצית ונבחר לראש הממשלה, החל לפעול בכל הכוח לשנות את יחסה של הודו לישראל מהקצה אל הקצה.
ג'נרל פ.ר. ג'ייקוב
קשה להפריז בעוצמת קבלת הפנים שבה התקבל השבוע נתניהו על ידי מודי ובני עמו. בהערכה גסה, בהודו הוציאו על הביקור כמה מיליוני דולרים, בסדר גודל שישראל לעולם לא תוכל להרשות לעצמה, חשוב ומכובד האורח ככל שיהיה. דגלים, כרזות ענק, קבלות פנים בליווי רקדניות ומתופפים, חלקת יער שהפכה בן־לילה למנחת מסוקים ועוד ועוד. הפער בין קבלת הפנים ההודית לבין הדברים שבהם צריך נתניהו לעסוק כשהוא חוזר לארץ כמעט בלתי נתפס.
כשבישראל סערו הרוחות על העלאת שכר השרים ועל התבטאותו של משה גפני, שקבע כי חוק המרכולים ישפיע על השבת בכל הארץ, נתניהו קיבץ עשרות אנשי עסקים ששווים מיליארדים באולם אחד ושכנע אותם להשקיע בישראל ובטכנולוגיות כחול־לבן. גם את עסקת הענק של רפאל למכירת טילי נ"ט מסוג ספייק, בהיקף של חצי מיליארד דולרים, הצליח נתניהו להחזיר - אף שהעסקה בוטלה ימים לפני שנחת בדלהי.
שקרן מוכשר, לא יותר
אפילו אבו מאזן לא הצליח להרגיז את רה"מ. יו"ר הרשות נשא נאום הזוי ונוטף שנאה, שהוציא ממנהיג ערביי יו"ש את האמת, ונתניהו לא רק שלא הגיב בחריפות, אלא אפילו הביע שביעות רצון. נאום אבו מאזן חשף לעין כל את שורש הסכסוך, והראה מי מהצדדים הוא סרבן השלום. זאת אחרי שנים שבהן העולם עצם את עיניו וסירב לקבל את העובדות הפשוטות. מספיק לראות עכשיו את אבו מאזן כדי להבין את הפתטיות של נשיא כמו אובאמה, שבמשך 8 שנים התעלל בישראל כדי שתסכים למו"מ, אך לא השכיל להבין היכן טמון מקור הבעיה. הלחץ על ישראל רק מחזק את נטיית הצד השני לא לבוא לשולחן המו"מ, כי הזמן פועל לטובתו. ישראל מוסיפה להיכנע ככל שהזמן עובר, אז מה הטעם לטרוח ולבוא למקום שבו יתחילו לדרוש ויתורים גם מהם?
כששומעים את תגובות האופוזיציה נגד נאום אבו מאזן, קשה לא להתמלא רחמים. הרי הוא האיש שעליו סמכו. שבמשך שנים ניסו לשכנע שהוא מתון. שאם לא נתקדם איתו, יבואו רק גרועים ממנו. כמה אכזבה ומרירות יצאו מהם השבוע, כשהתברר שהשמועות על מתינותו היו מוקדמות. מקסימום שקרן מוכשר יותר מהאחרים, שהצליח במשך שנים להחביא את מה שהם אומרים בפה מלא. הרי מי שהיה שופט אותו לפי מעשיו, ולא לפי הבליו, היה מגלה מזמן את האמת: אבו מאזן מעודד טרור באמצעות משכורות שהוא מעביר למחבלים ולבני משפחותיהם; באמצעות ההסתה לשנאת יהודים, שמתנהלת עד לרגע זה בבתי הספר ברשות; ובאמצעות קריאת כיכרות ורחובות על שם רוצחי יהודים. נאומו השבוע למעשה לא חידש דבר, כי מי שהכיר במציאות, ידע את זה קודם. ומי שעיניו טחו מראות, כנראה יישאר עיוור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו