טוביה ריבּנר, בן 94, מקריא לי שיר: "נָתַתִּי אֵמוּן/ בַּיָּרֵחַ הַמָּלֵא. הוּא/ הָפַךְ חֶרְמֵשׁ דַּק". זהו הַייקוּ - צורת שירה יפנית מסורתית הבנויה מ־17 הברות - מתוך ספר השירים החדש שלו. במהלך השיחה עימו בביתו שבקיבוץ מרחביה, הוא שולף מדי פעם שיר מהקלסרים המונחים לצידו או מצטט מהם בעל פה. לעיתים הוא מתחיל בציטוט וגלילה, אשתו, משלימה אותו. בעבור ריבנר השירה אינה עומדת ברקע הדברים, כקישוט מרוחק, אלא היא הדבר עצמו, מה שיש להגיד, שבלעדיו לא נאמר דבר. לא אחת אני שואל אותו שאלה והוא משיב בציטוט משיר, שתמיד עונה על שאלתי במלאוּת מפליאה.
ריבנר נולד ב־1924, בברטיסלאבה, בשם קורט אריך ריבנר (Rübner). שפת אמו גרמנית. מעולם לא עברת את שם משפחתו שממנה הוא היחיד ששרד. "נבחרתי לחיות כדי לייצג את בני משפחתי", הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי, "חיים ארוכים קצרים", אך שמו סורס בארץ ונהגה ריבנר בבי"ת רפויה, אולי בגלל פקיד ממשלת המנדט שרשם בתעודת הזהות הראשונה שלו "Rivner" וגרם במשך שנים לשיבוש שמו, גם בפרסומים רבים בחוץ לארץ. "ואולי שיבושי שם כאלה מבלבלים את מלאך המוות?" הוא שואל־משער בספרו.
מלאך המוות התהלך בסביבותיו של ריבנר מאז היה נער. ב־1941 עלה ארצה במסגרת קבוצת נערים של "השומר הצעיר". בני משפחתו שנותרו מאחור - הוריו ואחותו ליצי, הצעירה ממנו בחמש שנים - נשלחו כולם לאושוויץ. עד היום הוא זוכר את רגע הפרידה מהם בתחנת הרכבת של ברטיסלאבה. "הפרידה הזאת יושבת לי עדיין בעצמות", הוא כותב.
"מפחד מההמונים"
מלאך המוות, כשנפנה מעיסוקיו המדממים באירופה בשנות המלחמה, בא בעקבות ריבנר גם לארץ ישראל. ב־1950 נהרגה אשתו הראשונה, עדה, בתאונת דרכים. משאית התנגשה באוטובוס שבו נסעו הזוג חזרה למרחביה מתל אביב. האוטובוס נשרף כליל וריבנר עצמו נפצע קשה. כשהחלים מצא עצמו לבדו עם בתו הקטנה, מרים, בת מעט יותר משנה. השבוע, בדרכי לביתו, נתקעתי בפקק לא צפוי של חצי שעה באזור המשולש, סמוך לערערה. כשהשתחרר הפקק ראיתי למרבה הזוועה את סיבתו - אוטובוס שרוף. התקשרתי לטוביה ואמרתי שאאחר. לא העזתי לומר מה בדיוק אירע.
שלוש שנים אחרי התאונה, ב־1953, נישא ריבנר לגלילה, פסנתרנית בת עין חרוד, והביא עימה שני ילדים, עידן ומורן. עקבותיו של הצעיר, מורן, נעלמו בדרום אמריקה בתחילת 1983, לשם נסע עם תום מלחמת לבנון. משלחת חיפושים שנשלחה בעקבותיו לא העלתה דבר. "כְּמוֹ שֵׁנָה בְּלִי עַפְעַפַּיִם/ כְּמוֹ קוֹל בְּלִי צְלִיל/ אֶצְבָּעוֹת בְּלִי יָד/ אָב שֶבְּנוֹ אָבַד/ מִתְאַלֵּם לְאַט", כתב ריבנר שנים אחר כך בשיר "אב". "היו לי חיים קשים", הוא אומר לי פתאום מתוך שתיקה. בלי הקשר של ממש.
אני מבקר את טוביה וגלילה ריבנר בביתם הקטן והנעים, ממזרח לעפולה. ריבנר הגיע לקיבוץ היישר מאירופה הבוערת, והוא נער בן 17. עברית לא ידע. כשהגיע לראשונה ארצה היה שרב כבד והאוויר להט. ריבנר וחבריו מהשומר הצעיר דמיינו שהגיעו לאי השדים, אך היה זה מחנה עתלית שממנו נשלחו למרחביה. הקיבוץ, שנועד בתחילה להיות תחנת מעבר בדרך למגורי הקבע, נעשה למשכנו של ריבנר ב־77 השנים האחרונות.
למרות שהוא מוותיקי הקיבוץ - כשהגעתי לקיבוץ שאלתי כמה אנשים איך מגיעים לביתו: הצעירים לא ידעו מיהו, המבוגרים חייכו וכיוונו אותי בלבביות - ריבנר אינו קיבוצניק טיפוסי. בסלון ביתם של טוביה וגלילה ניצב צ'מבלו שאותו הביאו משווייץ, וגלילה מסבירה ומדגימה לי את המנגנון המורכב של הכלי העתיק. זה בוודאי הצ'מבלו היחיד במרחביה, אנחנו צוחקים.
דאגה לפרסום שירו הראשון בארץ. גולדברג עם ריבנר, 1963 // צילום: ארכיון גנזים
"הייתי אאוטסיידר בקיבוץ", מספר ריבנר. "אני בכלל לא שייך לשמאל, למרות שאני יושב בקיבוץ מרחביה. היות שאני איש פרדוקסלי מכל הבחינות אני גם קיבוצניק פרדוקסלי. פעם זאת היתה בעיה אבל היום לא. זה כבר לא קיבוץ, אז זה בסדר," הוא אומר בחיוך. "אני לא פוליטיקאי. אני דן בדברים לגופם. מעולם לא הייתי שייך לשום מפלגה".
מעולם לא השתתפת בהפגנה?
"לא, בשום הפגנה. אני לא אוהב מהומה, רעש. ומה זה הפגנות? זה זעם. ומה עוזר הזעם? הבן שלנו, עידן, הוא בודהיסט אדוק. הוא מלמד אותי לא לזעום. ועוד משהו", הוא מוסיף אחרי מחשבה, "אני לא אוהב המונים. הם מפחידים אותי. גם כשהם מלאי חיוביות - אני מפחד מהם. אני זוכר את ההמונים הסלובקים תחת שלטון היטלר. אתה יודע, אני קיים לגמרי במקרה", הוא אומר.
בשיחה עם ריבנר חוזרת ושבה השואה, כמו ירח המסתתר מאחורי עננים ושב ומופיע פתאום - היא תמיד שם. אני שואל אותו על כך וריבנר, שתמיד מעדיף שהשירים שלו ידברו במקומו, מקריא לי שיר: "מַה שֶׁחוֹמֵק מִשְּׁמוֹ מַה שֶׁמּוֹחֵק אֶת צְלָמֵינוּ/ מַה שֶּאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה וְהָיָה/ מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לֹא לְהָקִיא וְלֹא לִבְלֹעַ/ הוּא צֵל לָבָן הַמֻּנַָּח עַל כָּל מִלָּה". עוד הוא מסיים לקרוא ומייד הוא מסביר, "אתה יודע למה הכוונה ב'מה שחומק משמו'? זו השואה. אני חי אותה עד היום. אני חושב שהיא היתה ה־אירוע של המאה ה־20, של המודרנה".
אותו "צֵל לָבָן" אורב לריבנר בכל מקום. כל דבר מזכיר לו אותו. השיחה ממשיכה באופן טבעי להיטלר ולתעשיית השואה שלו. "היטלר אסף רעיונות מכל מיני מקורות", הוא אומר, "מארה"ב הוא לקח את בתי המטבחיים ואת תעשיית הפרסומות שממנה למד לשקר. מסטלין הוא לקח את הגולאג. הוא הביא אותו עד הקצה והוסיף לו את תורת הגזע שלו. הוא יצר דה־הומניזציה גמורה, הפך את האדם באשר הוא לסחורה. והחברות הגדולות של היום ירשו זאת ממנו. השואה זו הפעם הראשונה שבני אדם הפכו סחורה", הוא קובע, ואז כדרכו, במחשבה שנייה, מסתייג מעט, "זה קרה אולי גם בתקופת הסחר בעבדים מאפריקה", הוא אומר, "אבל אז זה לא היה השכן שלך שהפך לסחורה... זו אולי הפעם הראשונה שבני האדם הלבנים, האירופאים, הפכו לסחורה. זו צֶזוּרָה בתולדות האדם", הוא אומר, ושוב חוזר לעולם המושגי של השירה. צזורה היא הפסקה בשורת השיר המחלקת אותו לשניים. ההיסטוריה, במטאפורה הזו שרוקם ריבנר, היא שיר, והשואה - הפסקה לא מדובבת, צל של מילים, שאי אפשר לחמוק ממנו.
הכומר של לאה גולדברג
שוב בסלון הקטן במרחביה. ריבנר ישוב על כורסתו, מוקף בקלסרי שירים. מולו טלוויזיה גדולה שבה הוא רואה חדשות - "זה משפיע עליו יותר מדי," מספרת גלילה - או קונצרטים. "כשאני רואה את הקונצרט אני שומע טוב יותר את המוזיקה", הוא מסביר. מסביב, לאורך הקירות, תלויות יצירות אמנות רבות, תמונות ופסלים, וגם מאות ספרים ודיסקים מסודרים על מדפים, וביניהם משובצות תמונות. כמה מהתמונות צילם ריבנר - שהוא גם צלם מוערך שהוציא כמה ספרי צילום - אך רובן תמונות אהוביו: ילדיו ונכדיו, אביו, אמו, אחותו, תמונות של אנשים "הַמִּסְתַּכְּלִים שִׁבְעִים שָׁנָה יָשָׁר לַמַּצְלֵמָה", כפי שכתב באחד משיריו.
אביו, מוריץ, מהודר למראה, נשען על מקל, לצד דודו ושתי דודותיו, מעל ניצבת אמו ובתווך - קורט הקטן, הוא טוביה. בתמונה הישנה אין סיגר בפי האב, אך הוא עישן שישה בכל יום, נוסף על 40 סיגריות "מצריות", ואף על פי כן ריבנר מתארו כ"מאוזן ושלו".
זו תמונה משנות ה־20 המאוחרות. הארץ עדיין שלווה. האב היה בונה חופשי נלהב, מאמין באחוות אדם חוצה דתות ולאומים. בספריית הבית שכנו זה לצד זה ספר שיריו של היינה שריבנר העתיק בילדותו במה שהוא מכנה "ניע פיוטי ראשון" ו"יוליסס" של ג'ויס, בתרגום לגרמנית, שריבנר תוהה אם אביו קנה אותו בעצמו או קיבלו מתנה.
האב - מנהל אדמיניסטרטיבי בחברה בינלאומית - חש אולי ברוחות הרעות המנשבות באירופה, ובחן אפשרויות הגירה לארץ ישראל. ב־1938 נשא ונתן עם שליח הסוכנות בדבר רכישת קרקע במושב שבי ציון. הוא חשב על הקמת לול עופות, אף שריבנר אומר היום כי אינו מסוגל לתאר את אביו, שהיה עוטה כפפות בנסיעתו ברכבת מחמת הפיח, כלולן. כך או כך, המלחמה פרצה, שליח הסוכנות נעלם והרעיון נגוז.
קשרים יצירתיים אמיצים. ש"י עגנון // צילום: ישראל סימיונסקי/ישראל סאן
בינתיים נשלח טוביה הצעיר למועדון שחייה יהודי בברטיסלאבה. מועדון "בר־כוכבא ברטיסלאבה", BKB בקיצור, נועד להוכיח לגויים שגם יהודים מוכשרים לספורט. "הוריי רצו שאלמד לשחות," הוא אומר, ומוסיף: "ואני חי בזכות השחייה". תחילה התקשה ללמוד, ירד כאבן למצולות ברגע שנלקחה ממנו חגורת ההצלה, אולם לבסוף למד. במועדון פגש בשחיין מבוגר ממנו שביקש לגייס קבוצת נערים יהודים לשורות השומר הצעיר. ריבנר נענה להזמנה. הוא אהב את הפעילות בתנועת הנוער הציונית, את המפגש עם בני גילו, ובעיקר עם בנות גילו. התנועה העניקה לצעירים היהודים תחושת ערך עצמי ברקע האנטישמיות המשתוללת והמבזה.
היית ציוני?
"לא, אין לי נטייה לאידיאולוגיה. אני נאמן לבני אדם, לא לרעיונות".
ובכל זאת הוא נותר בתנועה. היהודים סולקו זה מכבר מבתי הספר. "יש לי שמונה, או יותר נכון שבע ושלושת רבעי שנות לימוד. הנה עוד פרדוקס!" אומר מי שלימים נעשה פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה. בתנועה הכשירו את הנערים, שכעת נותרו ללא מסגרת, לעלייה לארץ ישראל. ב־28 באפריל 1941 יצא לפלשתינה, במסע בצוותא עם עוד שמונה צעירים שבשמותיהם הוא יודע לנקוב עד היום, מסע שיסתיים בקיבוץ מרחביה. אישורי המסע אפשרו את יציאתם מאירופה אך מנעו את חזרתם. כך או כך כבר לא היה לאן לחזור. זמן קצר אחרי שנסע פורסם צו משפיל: נאסר על היהודים להתגורר בדירות הפונות אל הרחוב, ומשפחתו נאלצה להחליף דירות עם משפחת השוער. כרוזים שחייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב פורסמו עוד בטרם נסיעתו.
מצב העניינים הקצין במהירות. כשהגיע ארצה עוד היה יכול לשלוח מברקים לסלובקיה - רק דרך הצלב האדום, ולא יותר מ־25 מילה - וכעבור פחות משנה "פונתה" משפחתו לפולין, שטחי הגנרלגוּבֶרנֶמַן בלשון הנאצים. ביוני 1942 נשלחו האב, האם והאחות לאושוויץ. "נֻטַּשְׁתִּי" כותב ריבנר באחד משיריו, "הָרַכֶּבֶת נָסְעָה וְנָסְעָה וְנָסְעָה/ הִיא גָּמְעָה אֲרָצוֹת בְּטַאק טַאק טַאק/ הָיְתָה מְלֵאָה נְבוּאַת לֵב/ לֹא נִשְׁאֲרוּ מִמֶּנִּי אֶלָּא פָּנַי וְגוּפִי/ פָּנַי הִתְקָּשׁוּ וְרָזוּ/ כָּמַּה שִׁלֵּם אָבִי כְּדֵי לִנְטֹשׁ אוֹתִי/ מֵרֹב אַהֲבָה לִנְטֹשׁ אוֹתִי".
לכתוב בשפה שבה אתה מדבר
בקיבוץ לא קיבלו את הנערים הניצולים בלבביות יתרה. ריבנר עבר בין עבודות, יותר מכולן אהב את רעיית הצאן. "אך אני לא עשוי מחומר של איש קיבוץ", הוא אומר, "והקיבוץ לא היה טלית שכולה תכלת, היו בו צביעות, מאבקי כוח, שקרים".
אז מדוע נשארת בו כל השנים?
"אני לא אוהב את העיר, את הרעש. אני אוהב נוף. היו לי הזדמנויות לעבור. לאה גולדברג הציעה לי לעבור לירושלים להיות האסיסטנט שלה, אך היה זה אחרי מות אשתי הראשונה, נותרתי עם בת קטנה ולא יכולתי לעבור". הוא התחיל לאהוב את הנוף של מרחביה רק כעבור שנים. "הנוף הטבעי שלי הוא יערות, נחלים, נוף אירופי", הוא אומר. ריבנר מדבר כמי שרואה בזרות ידידה ותיקה. "האמת ניתנת להיאמר, לא רציתי להיטמע, להיות 'צבר' כמו דן בן אמוץ". והוא לא נטמע. נותרה בו, כדבריו, מידה של אחרות, אך בספרו האוטוביוגרפי כתב, "הייתי רוצה שיוכרו בי 65 שנות חיי בארץ". בינתיים נוספו עוד 12 שנים.
יעקב שבתאי // צילום: GettyImages
במידה מסוימת הוא זר גם בשדה השירה העברית. ריבנר, שמעולם לא השתייך ל"מחנה ספרותי", שתמיד היה מרומז, לא נגיש במיוחד, ומעולם לא סימן לעצמו יריבים מובהקים, נותר מעט בצל. הוא אמנם זכה בפרס ישראל ("זה לא ריגש אותי במיוחד") אך נותר "משורר של משוררים", והקהל הרחב נחשף פחות אל שירתו. "היו פונים אלי בתל אביב כאילו אני תייר", הוא נזכר. ובכל זאת, השפעתו על השירה העברית ניכרת מאוד. הוא היה מעין משורר־חונך למשורר דן פגיס, קשר קשרים אמיצים עם ענקי רוח כמו לאה גולדברג, ש"י עגנון, אריה לודוויג שטראוס, ורנר קראפט, יעקב שבתאי - שגם הוא התגורר במרחביה בשנות ה־60 ורבים־רבים אחרים, בארץ ומחוצה לה.
לאחרונה התקיים בבית אבי חי בירושלים ערב מחווה בעבורו, במסגרת פסטיבל הספרות השנתי "עונת הספרות", ובעוד חודש יתקיים ערב נוסף, בבית הקונפדרציה בירושלים, לרגל ספרו החדש, ה־18 במספר, "עוד לפני" (15 באפריל, 18:00). נראה פתאום שנוכחותו של ריבנר בעולם השירה המקומי גדולה מתמיד.
הוא כתב מילדות. בתחילה סיפורים קצרים, ואחר כך, אולי בהשפעת השירים של היינה שאותם מצא בספריית אביו, עשה צעדים ראשונים בשירה. עוד בסלובקיה הכיר כמה מן המשוררים העבריים "החדשים". "בנערותי קראתי תרגומים לסלובקית של שירים עבריים, היו שם שירים של אלתרמן ושלונסקי שהרשימו אותי מאוד. דווקא משירתה של לאה גולדברג לא התרשמתי במיוחד. זה היה פשוט מדי בעיניי".
רצה הגורל והוא נתקל בגולדברג בארץ. בקיבוץ לא הציג את עצמו כמשורר, אך שמעו יצא למרחוק בין החברים. אחד מהם הציגו בפני שלונסקי, שקרא כמה משיריו בגרמנית והעניק להם את התואר הסתום־משהו "סוריאליזם נחווה". הוא התרשם משירתו, אך הודה שהגרמנית שלו לא מספיק טובה. "סע לחברה שלי לאה גולדברג", אמר לו, "היא יודעת גרמנית". "שמחתי לנסוע למי שכבר אז היתה משוררת ידועה, אף שלא התרשמתי משירתה. זה היה כבוד גדול בשבילי. כשהגעתי ארצה הייתי בודד, כתבתי בגרמנית לקומץ אנשים. והנה, היא התייחסה לשיריי. זה היה בשבילי דבר גדול".
זו היתה תחילתה של מערכת יחסים ארוכה וקרובה עם המשוררת, שבזכותה פורסם שירו הראשון בארץ. "זה התפתח לאט", הוא אומר, "ונעשה לחברות אמיצה לא רק של שנינו אלא של שתי משפחותינו (ריבנר מתכוון לאמה של גולדברג). היא גילתה לי דברים שאפילו ביומניה לא כתבה. מדוע? איני יודע. יש בי כנראה משהו מהכומר המוודה". כשמתה גולדברג, בתחילת 1970, היה ריבנר בחרמון, בשירות מילואים כתצפיתן. בוקר אחד סיפר לו חבר ליחידה כי שמע ברדיו שגולדברג נפטרה. הם ידעו על קשריו העמוקים עימה ושחררו אותו להלוויה. כעבור עשור פרסם ריבנר מונוגרפיה גדולה עליה. איך היתה מגיבה אילו ראתה את דיוקנה על שטר 100 השקלים החדש, אני שואל אותו. "היא היתה שמחה," הוא משיב.
עד שהכיר את גולדברג כתב ריבנר כמעט רק בגרמנית, שפת אמו. "12 שנה מאז הגעתי ארצה ועדיין כתבתי בגרמנית. למה? אין לי מושג. הרי לא היה כמעט קהל לשירה שלי. למעשה אפילו לא רציתי לכתוב, אבל לא יכולתי להפסיק. זאת היתה השפה שבה המשכתי לדבר עם משפחתי".
לבסוף החל לכתוב עברית. "זה לא קרה פתאום", הוא אומר. "כשהגעתי ארצה לא ידעתי עברית. רוב המשוררים העבריים שהגיעו ארצה למדו עברית בחוץ לארץ. אני לא למדתי. רק במרחביה התחלתי ללמוד אצל מורה שלימד אותנו את העברית של ירמיהו הנביא אם לא היה עסוק בהאזנה ל־BBC על התקדמות המלחמה. בעיקר לימד אותי חברי המשורר עוזר רבין שדיבר עברית מצוין. אני תרגמתי לו את פרידריך הלדרלין והוא קרא לי את 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן. גם מעגנון למדתי, היות שתרגמתי אותו לגרמנית. שני חבריי הטובים, לודוויג שטראוס וקראפט, יעצו לי: 'כתוב בשפה שאתה מדבר בה'. מאז אני כותב עברית".
ריבנר חשב כמה פעמים להפסיק לכתוב. לקובץ שיריו מ־2013 קרא "אחרונים". ובכל זאת הוא ממשיך. הנה הוא מגיש לי שני שירים חדשים שכתב ממש לאחרונה. תשובה ניצחת, אני חושב, לשאלה שעולה באחד משיריו, "הפנקס הקטן": "הַאִם עוֹד יַעֲלוּ וְיָבוֹאוּ לְיָדִי הָרוֹשֶׁמֶת/ - לִבִּי יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמִּלּוֹתַי - / מִלִּים שֶׁהֵן שִׁיר?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו