"היו לנו חיים טובים בישראל. קריירות מצליחות, דירה שכורה עם גינה בלב תל אביב, חברים מופלאים, משפחות תומכות, כלבה ושני חתולים, אבל הרגשנו שמשהו חסר. לפני שלוש שנים החלטנו להפסיק להשלים עם התחושה הזו וניסחנו שאלה בקול רם: כשאת/ה הולכ/ת לישון, מהם חמשת הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שתוכל/י לומר לעצמך בלב שלם 'זה היה יום טוב?' לכאורה, זו שאלה ברורה מאליה וכאילו נדושה, אבל זה תרגיל לא פשוט כמו שנדמה. מה מרכיב משמעות? לקח לנו חודשיים לדייק את התשובה: יצירה, מפגשים אנושיים משמעותיים, חוויות חדשות, חיבור לטבע ואוכל מעולה. ברגע שזה היה לנו מול העיניים, כתוב שחור על גבי לבן, נהיה ברור מתמיד שהבחירות שעשינו עד כה לא מייצרות לדברים הללו קרקע פורה להתרחש על בסיס יומי. החלטנו לפרק ולהרכיב את החיים מחדש".
מאיה גלפמן (39) ורועי אבידן (41), בני זוג ואמנים, מסרו את כל רכושם ועלו בקיץ שעבר על מטוס לארה"ב, "עם כסף לוואן ולחודשיים בדרכים". 30 אלף קילומטרים, 24 מדינות בארה"ב, מאות ערים ועיירות ועשרות תערוכות, מיצבים והרצאות לאחר מכן - הפרויקט האמנותי המשותף שלהם "Mind the Heart" ("שימו לב!"), שהחל למעשה כבר ב־2009 ומפזר מאז רבבות לבבות צמר אדומים ברחבי העולם, נגע ונוגע באלפי אנשים.
"אני העיר והעיר היא אני". קלארקסדייל, מיסיסיפי
"קפצנו למים העמוקים", אומרת מאיה, "כמו בתרגיל אמון, נפלנו אחורה וסמכנו על העולם שיתפוס אותנו. שמונה חודשים אחרי אנחנו כאן, עובדים קשה, ועדיין עם כסף לחודשיים. אנחנו מחויבים לפרויקט בכל רגע ורגע - כל השאר לא ממש בשליטתנו. כשיצאנו לדרך פשוט התחלנו לנסוע בלי שאנחנו יודעים לאן. זה תרגיל מדהים בשחרור שליטה. פניות אינטואיטיביות, עצירות אינטואיטיביות. לקחנו את זה עד הסוף, הסרנו את המחיצות והפכנו את התהליך האמנותי ואת החיים למקשה אחת".
"ביולי האחרון, לפנות בוקר, נחתנו בבוסטון ונאספנו על ידי אישה שלא פגשנו מעולם", ממשיך רועי, "אן, זה שמה, התעקשה לנסוע שעה וחצי לשדה התעופה למרות שאמרנו שנשמח לקחת אוטובוס. 'אני ממילא לא אישן מרוב התרגשות', היא אמרה. אן היא בנקאית בת 60 מניו המפשייר, שעוקבת אחרי הפרויקט שלנו זה כמה שנים ופנתה אלינו בפייסבוק אחרי שקראה פוסט פרידה שכתבתי שלושה חודשים לפני היציאה לדרך".
"כל כך הרבה צורות, שאיבדתי את שלי". גולף פורט, מיסיסיפי
את השלב הנוכחי בפרויקט הם מגדירים כ"ניסוי אמנותי־חברתי שמתמסר לרגע, להווה. אם תשומת לב, מיינדפולנס, משמעה להיות בהווה - זה אומר לשחרר את העבר והעתיד. החלטנו להתחייב לזה לחלוטין, שחררנו את עוגני העבר ומסרנו את העתיד בידי אנשים זרים. אין לו"ז, מסלול או תקציב מתוכננים מראש. אנחנו פותחים בשיחות עם זרים מדי יום, הם אומרים לנו לאן לנסוע ובכל מקום שאליו אנחנו מגיעים אנחנו יוצרים עבודות חדשות ומזמינים אנשים להשתתף. היומיום שלנו מוכרע על ידי צירופי מקרים מכוונים. בבלוג שלנו יש מפה שמעידה מה זה אומר לתת לזרים להכתיב לך את המסלול.
"זה פרפורמנס יומיומי, כשהאמנות היא בעצם מעשה החיים עצמו. אנחנו הקנבס או נייר הלקמוס שסופג את המציאות המשתנה תדיר ומגיב אליה בזמן אמת. אין הפרדה, אין הפסקה, אין אזורי נוחות. החיים והאמנות משפיעים זה על זה ללא הרף. הגיאוגרפיה, חיי החברה, הבריאות, הכלכלה האישית, ההליכה, השינה, המקלחת, האכילה ואפילו פעולות המעיים - כולם משולבים לחלוטין ביצירת האמנות. זה כמעט כמו נשימה - פנימה והחוצה, קלט־פלט מתמשך".
"הרעיון תמיד היה לגרום לאנשים לשים לב לרגע". רועי אבידן ומאיה גלפמן
למצוא יופי בכאוס
מאיה נולדה ברחובות, רועי בניו יורק. הוא גדל בירושלים ובג'מייקה. שניהם עוסקים באמנות מאז שהם זוכרים את עצמם. "יש צילומי ילדות שלי עם עיתון ומספריים, או סורגת מפיות עם סבתא", היא מספרת, "למדתי אמנות בתיכון ולאחר מכן בשנקר".
"אמא שלי עדיין שומרת מחברות שלי מביה"ס, שהכילו בעיקר סיפורים וציורים", הוא מוסיף, "עשיתי דברים שונים בחיים, אבל האמנות תמיד היתה שם".
"דברים שנותרו מאחור". פלורידה קיז לאחר שהסופות (הוריקן הארווי) הותירו חורבן עצום
14 שנים הם יחד. נפגשו כשמאיה היתה סטודנטית בשנקר ועבדה בחנות "טאוור רקורדס" ורועי עבד כמתרגם ולמד את שיטת גרינברג. לפני כן עבד ב"תו השמיני" בירושלים. "המוזיקה הפגישה בינינו", הוא אומר.
"חברה שעבדה עם רועי בירושלים ולאחר מכן איתי ברמת גן אמרה, לכל אחד מאיתנו בנפרד, 'יש אדם שמסתובב על פני האדמה שלא הגיוני שלא תכיר/י'", נזכרת מאיה, "שנה הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים ולא קרה דבר, עד שיום אחד משהו פשוט הסתנכרן. תוך כדי הופעה המבטים נפגשו משני קצוות החדר".
"הנשיקה הראשונה היתה בבוקר, ובערב מאיה עברה לגור איתי", חותם רועי.
"בין לבין". מארפה, טקסס
לצד הקריירות הנפרדות שלהם, החלו השניים ב־2009 את הפרויקט שלתוכו הם שאובים כעת. "הפעם הראשונה שבה יצאנו יחד לרחוב היתה ספונטנית", אומרת מאיה, "בעצם, הפרויקט יצא מתוך החלל הגלריסטי־מוזיאלי אל הרחוב - ולא להפך. בדיוק סיימתי סדרת רישומים וטקסטים בשם 'לב אדום' וחיפשתי דרך בלתי אמצעית להציג אותם. שיחה עם רועי גלגלה את זה למשהו אחר לגמרי".
"שאלתי אותה מה היא מנסה להשיג, ומאיה ענתה שהיא רוצה שהעבודות הללו יפגשו אנשים באופן בלתי צפוי, כך שהם יוכלו להתקרב ולקחת אותן ליד בכל שעה או מקום", מספר רועי, "אמרתי לה, 'למה שלא תשימי אותן בחוץ?' וכך היה. הדפסנו רפרודוקציות ותלינו אותן ברחבי השדרות בתל אביב".
מאיה: "לא ידענו שזו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה עם המרחב הציבורי. אני זוכרת רגע שבו התבוננתי לאחור וראיתי קילומטר של עבודות ושל אנשים שמסתכלים עליהן. על גב העבודות כתבנו 'קחו אותי הביתה', ובתוך יומיים התחלנו לקבל פניות מאנשים. ככה נולד 'שימו לב!'"
"שימו לב". תל אביב
מהשדרות של תל אביב המשיכה דרכם לבנגקוק, לסידני, ללונדון, למוזיאון ישראל בירושלים ואפילו לבתי יתומים בקניה ובאוגנדה. "פיתחנו את דרך הפעולה האמנותית שלנו תוך כדי תנועה", אומרת מאיה, "החיים והאמנות תמיד פעפעו והיו כרוכים יחד. אמנות מאפשרת לקחת חומרים מהחיים ולבחון אותם בהקשרים חדשים, מחוץ לעצמך. זה תהליך בריא".
רועי: "למדתי טיפול בשיטה שמתמקדת בתשומת לב ובדרכים להשתמש בה כדי לשנות הרגלים ודפוסים. זה זלג באופן טבעי לדרך שבה חיינו ועשינו אמנות, ביחד ולחוד. כשחיים במקום לאורך זמן, מתרגלים אליו. פחות מבחינים ביופי ומתעלמים מהכיעור. על אחת כמה וכמה בסביבה העירונית, שבה החושים מופצצים בדימויים, בצלילים, בריחות, בפרסומות ובאנשים. אנחנו מעמעמים את החושים במעין מגננה, אוטמים את ה'רעש' החיצוני, שוקעים במחשבות או בטלפונים ונעשים פחות קשובים למה שמסביבנו ולרגע הנוכחי. והרגע הבא אינו מובטח".
"צלקות החלמה". ניו אורלינס
מאיה: "לכן החלטנו לסמן נקודות 'מקלט' עבור החושים. למצוא יופי בהזנחה, סדר בכאוס. להזמין עוברי אורח 'לשים לב כאן'. הסמל של הפרויקט, לב אדום, הוא מחווה של תשומת לב: לרגע, למקום שבו אנו חיים, לשכנינו ולעצמנו - הכל כחלק מהתמונה הגדולה. בהתחלה הקדשנו כל שבת לאזור אחר בעיר. היינו משוטטים, מתבוננים, ובכל מקום שהעין נעצרה השארנו סימן. העבודות נעשו מתוך כוונה לשקף את האווירה של אותו אזור, יום, שעה, עונה. הרעיון תמיד היה לגרום לאנשים לראות את הפרטים הקטנים. ליצור חיבור ולמסגר רגע. הלב עצמו שימש רק טריגר.
"עם השנים השפה החזותית התרחבה לסמלים ולסדרות נוספות, אבל תמיד נותר חוט מקשר מבחינת הנושאים והטכניקה. היצירות שלנו עדינות, מינימליסטיות, אפילו שבריריות. הן עוסקות בשאלות על כוחה של בחירה, בכאב ובהחלמה, בזמניות, בטבע המחזורי ובעיר כרשת של חיים. הניגוד שמתקיים מהבחירה בשימוש בחומרים עדינים ומוחשיים, כמו צמר או באותיות מעשה יד, הוא מכוון. רוך החוטים מתנגש בקשיחות המבנים, התפרים הופכים את החריצים שבבטון ובאספלט לרקמת עור. האותיות מרכיבות משפטים פתוחים, כאלה שמתחילים דיאלוג ולאו דווקא אומרים משהו נחרץ".
"מחזוריות", ג'קיל איילנד, ג'ורג'יה
העבודה שהעניקה כוח
הדיאלוג של השניים עם ארה"ב הוביל לאינספור עבודות אמנות. בחודש האחרון הציגו תערוכה גדולה - חמישית בשמונה חודשים - במרכז הכנסים המרכזי של יוסטון, בהשתתפות ראש העיר ובתמיכת הקונסוליה. בשבוע שעבר יצרו עבודת קבע למוזיאון היסטורי בעיירה מארפה שבטקסס, שם היא תלויה לצד עבודות של שבויי מלחמה גרמנים ממלחמת העולם השנייה. יום קודם העבירו הרצאה על הפרויקט בשילוב שיעור עברית בכנסייה. בצ'אטאנוגה שבטנסי שילבו הרצאה עם קבלת שבת באחד מבתי הכנסת הכי עתיקים בארה"ב, כאשר הערב נאצר על ידי הרב המקומי באופן מודרני־אמנותי - "מיינדפולנס" בשילוב עם פרשת "לך לך".
חיבור באי־מייל למישהו בקלארקסדייל, מיסיסיפי, שהיה אמור להסתכם בקפה קטן, הפך לארבעה ימים שבהם ישנו בבית עץ בן מאה שנה שטנסי וויליאמס התארח בו בזמנו, חתרו 15 ק"מ בקאנו עץ במעלה נהר המיסיסיפי עם קבוצה של זרים ויצרו שתי עבודות רחוב גדולות בהשראת ההיסטוריה של עיירת הולדתו של ה"דלתא בלוז", שבה גדל מאדי ווטרס, ושבצומת שבסופה, על פי האגדה, רוברט ג'ונסון מכר את נשמתו לשטן.
"הכל נפרש לפנים". מייטלנד, פלורידה
לפני כמה חודשים, בניו יורק, שוחחו ארוכות עם אסירים משוחררים בגמילה בסמטה צדדית. בוושינגטון פגשו אישה שהזמינה אותם לשהות בסוף הקיץ בבקתה ברוד איילנד שבה כתב חליל ג'ובראן את "הנביא". בעתיד יעבירו הרצאה ב"היכל רות'קו" ביוסטון.
את הלילות הם מעבירים בוואן, בדרך כלל באחד ממגרשי החניה של רשת המרכולים וולמארט. את הארוחות הם מבשלים לעצמם, ומקלחת הם מוצאים באחד מסניפי רשת מכוני הכושר פלאנט פיטנס, "אבל קרה לא פעם שמצאנו את עצמנו מתקלחים, בלית ברירה, בפינה חבויה בבגד ים עם צינור מים שהוצאנו מחלון הוואן".
"הכביש הפתוח". ניו מקסיקו
"החיים שלנו הכי משוגעים - והכי שפויים", אומרת מאיה, "כל יום הוא עולם ומלואו, ואנחנו לא יכולים לדמיין חיים שאינם כאלה. הכל נולד ממפגשים פנים אל פנים וחיבורים דרכם הלאה. ככל שעובר הזמן אני רק קולטת יותר כמה זה גדול, כמעט בלתי ניתן להכלה. מדי בוקר השמיים אינם אותם שמיים, הרוח מגיעה מכיוונים שונים, הנוף מחלון הסטודיו, המשרד, חדר האוכל או המיטה בוואן־בית שלנו הוא לפעמים האוקיינוס ולפעמים ביצה, לפעמים יערות עד ולפעמים מגרש חניה של סופרמרקט. כשאני מתעוררת וצופה בנוף המשתנה, אני לא מאמינה שכל זה התחיל בלב צמר קטן ואדום ובשאלה תמימה".
לקראת היציאה למסע הוסיפו השניים נדבך חדש לפרויקט - קהילת הלבבות. "אנחנו מציעים לאנשים שאנחנו פוגשים בדרך להיות אמנים פעילים ולעודד תשומת לב", מסביר רועי, "מי שרוצה, מקבל לב צמר על גבי מדבקה, מצטלם איתו ומדביק אותו במקום משמעותי מבחינתו או בכל מקום שהוא מעוניין שאחרים ישימו אליו לב. באתר שלנו הצטברו ומצטברים מאות אנשים, שמראים שכל מקום וכל נקודה יכולים להיות משמעותיים למישהו מתישהו, ולכן עלינו להתהלך בעיניים פקוחות ובלב פתוח".
"לב פועם". אורלנדו פלורידה
היו עבודה או מפגש שאתם זוכרים במיוחד?
מאיה: "קרה לנו סיפור מצמרר במרחק שעה וחצי נסיעה מסוואנה, ג'ורג'יה. נסענו על פי המלצה לאי סחוף רוחות ומוכה יתושים בשם ג'קיל איילנד. זהו אי בודד שכאילו לקוח מסצנה בסרט. חוף לבן, עצים עצומים שנתלשו מהאדמה, השורשים החשופים מזדקרים ברוח החזקה, שחפים צווחניים מעל. בסצנה הזו אין עצי קוקוס... על החוף הזה ישנו, הלכנו ועבדנו. יצרנו מיצבים זמניים בהשראת המקום. זה משהו חדש שפיתחנו כאן - כשאנחנו עובדים בטבע אנחנו לא משאירים עקבות. בין שהקמת המיצב לקחה חמש דקות או חמש שעות, אנחנו משאירים אותו להתקיים רגע, מתעדים ומפרקים.
"באותו יום יצרנו כמה מיצבים והחלטנו להשאיר את הראשון במקומו עד שנסיים את האחרון, כך שיצא שהוא היה קיים למשך כמה שעות ולא רק להרף עין. בדרכנו חזרה ניגשה אלינו אישה מבוגרת ושאלה למה התכוונו במיצב, שהיה מורכב משתי וערב של חוטים שקשרו אותיות זו לזו ויצרו את המשפט don't let go, (החזק מעמד).
"החזק מעמד". ג'קיל איילנד, ג'ורג'יה
"היא סיפרה לנו שבתה הידרדרה לסמים ולפני שנתיים נעלמה מעל פני האדמה. האישה ובעלה, סבא וסבתא, ניסו לאמץ את נכדתם אך הפסידו במשפט לאבא. שבוע לפני המפגש שלנו בג'קיל איילנד צלצל הטלפון ורופא מדרום קרוליינה ביקש מהם להגיע במהרה. התברר שבתם נמצאת שם, בין חיים למוות, והם הצליחו להצילה. בשנתיים האלה הבת נחטפה לסחר בנשים ועברה גיהינום.
"אמא שלה, האישה שפגשנו, לקחה כמה שעות כדי לנשום ולהתמודד ובעודה פוסעת על החוף היא נתקלת, לדבריה, ב'מסר מאלוהים'. המילים 'החזיקי מעמד' שיצרנו היו עבורה, כך אמרה, מסר אליה ולבתה. היא צילמה את המיצב ושלחה אותו לבתה, בתקווה שזה ייתן לה כוח להמשיך. נפרדנו ממנה והלכנו לוואן עם עור ברווז ודמעות בעיניים".
"מי שרוצה, מדביק את הלב במקום משמעותי מבחינתו". פרויקט קהילת הלבבות
מוזיקת המקרה
הדרך שבחרו מזמנת להם גם לא מעט קשיים ואתגרים. הפרנסה מגיעה בקושי, ממכירת עבודות אמנות לבתים ולארגונים, מהרצאות ומכיתות אמן ומאנשים טובים שתורמים דרך האתר ותומכים בפרויקט. "רועי דופק את הראש בוואן לפחות שלוש פעמים ביום", צוחקת מאיה, והוא מוסיף כי "יש געגועים עזים למשפחה, לחברים ולבעלי חיים שהשארנו מאחור.
הוואן הוא רכב ישן שמבקר תכופות במוסך, לעיתים קר מאוד ולעיתים חם מאוד ואנחנו חיים בצפיפות, אבל יצאנו לעולם בלב פתוח והוא מקבל אותנו בזרועות פתוחות ומתגמל. רוב האנשים שנתקלנו בהם הם טובי לב, סקרנים, מכניסי אורחים וצמאים למפגש או לשיחה משמעותית. להסתובב ככה, פתוחים לאנשים ולעולם ומחויבים ליצירה ולצירופי מקרים, זה מתגמל אבל גם שואב. התחייבנו לעצמנו ולעולם לשנה של 24/7/365 - ואנחנו עומדים בזה".
מאיה: "אנחנו פועלים באמונה שתשומת לב משמעה להיות נוכח, ומאמינים שאדם שמחובר לעצמו ולסביבתו יבחין בכך שהכל נמצא בשינוי מתמיד ויידע להכיל ולכבד את השונה. אלו הסיבה והמשמעות של מה שאנחנו עושים".
לאתר הפרויקט: www.mindtheheart.org
אינסטגרם: www.instagram.com/mindtheheartproject
פייסבוק:
https://www.facebook.com/mindtheheartproject"אינסופי". מוסטאנג איילנד, טקסס
"דברים שנותרו מאחור". ג'קיל איילנד, ג'ורג'יה
"החזק מעמד". טוסקאלוסה, אלבמה
"שימו לב". דל ריי ביץ', פלורידה
"ציפורים שחורות". מוזיאון ישראל, ירושלים
"הסירה והגל הירוק". פיקס איילנד, מיין
"שימו לב". תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו