קשה לעקוב, שלא לומר לפענח, את פסיקות בג"ץ. גם את זו של מרים נאור וגם את זו שעצרה את המתווה להוצאת המסתננים בעקבות עתירה של אביגדור פלדמן. מה שברור הוא שהפסיקה של הנשיאה בדימוס נאור היא זו שהכניסה את הממשלה למלכודת. שרת המשפטים איילת שקד ידעה על המשא ומתן שהתנהל עם נציבות האו"ם לפליטים, אבל היא לא שותפה בהתייעצויות. היא לא ידעה שרואנדה נסוגה מהמתווה, ויש לכך משמעות. היא, כמו שרים אחרים, הופתעה בעקבות תרגילי הקרקע והפליק־פלאקים שביצע ראש הממשלה נתניהו בימים שני ושלישי.
ככל שתדבר עם מומחים לנושא המסתננים ולנושא הוצאתם מהארץ - לא תמצא את הידיים והרגליים. רק דבר אחד נעלה מכל ספק: בג"ץ סיכל את כל המאמצים של ממשלה חוקית בישראל להוציא לפועל תוכנית שנחשבת על ידי רוב הציבור כאינטרס לאומי. המסתננים עצמם חשים שהכוחות התומכים בהם בתוך ישראל חזקים מממשלת ישראל ומהציבור הסובל בדרום תל אביב. השילוב של בג"ץ וארגוני השמאל, שהתגייסו לקמפיין השקרי נגד מדינת ישראל, הכניס את המדינה לשיתוק. זאת השורה התחתונה.
נתניהו הגיע עם נשיא רואנדה להסכם כי רואנדה תקלוט גם מגורשים שלא מסכימים להגיע אליה. אך בעקבות דרישות בג"ץ בנושא "אי־ההסכמה" ובגלל הלחצים - רואנדה "קרסה", כלשונו של נתניהו. שרים בכירים הבינו שגם ההסכם עם האו"ם היה קשור להסכם עם רואנדה. האו"ם היה מוכן להתגייס להוצאת המסתננים למדינות שפע מערביות, כדי למנוע מישראל לשלוח אותם למדינה אפריקנית. האם זה באמת מה שהיה? סביר שכן. ברגע שבאו"ם יודעים שהאופציה של רואנדה לא קיימת, אין לו כבר מוטיבציה למימוש ההסכם.
עכשיו נשארו שני היבטים לאירוע הזיגזג של נתניהו וההסכם שקרס. האחד הוא פוליטי. לא היתה הכנה פוליטית. אם שרת המשפטים ידעה על מהלכיהם של נתניהו ודרעי מול האו"ם, כנראה גם שרים בכירים אחרים ידעו. אבל לא התקיימה התייעצות קרובה שתשיג הסכמה בין השרים למהלך.
ההיבט הפוליטי הוא פחות חשוב. שר מקורב לנתניהו כמו זאב אלקין לא מתרגש מהנושא. הוא משבח את הסיסמוגרפים שיש לנתניהו שאיפשרו לו להגיב מהר ולעצור את ההסכם, אמנם בבלימה מסוכנת, אך בלי להידרדר לתהום.
הבעיה המהותית היא בכל זאת כיצד ממשיכים במאמץ להוצאת המסתננים. נפתלי בנט אמר שההסכם עם האו"ם מחורר כמו גבינה שוויצרית. גם אלקין ראה בו פגמים. וגם השרה איילת שקד מותחת ביקורת על הבעיות שלא נמצא להן פתרון בהסכם. למשל, משך הזמן של גירוש 16 אלף איש - חמש שנים הן נצח. אבל אף אחד לא דוחה הסכם ברוח דומה על הסף. הרי לאור כל הקשיים ומכשולי בג"ץ, ולאור מחדלי הביצוע המנהליים, קשה שלא לקבל בשתי ידיים מתווה שמביא להוצאתם של יותר מ־16 אלף מסתננים. זאת, בתנאי שהדבר הזה באמת מתבצע בתוך כשנתיים.
לאחר ביטול ההסכם, היה אפשר להבין שבנציבות הפליטים היו רוצים לממשו. אם מספר המגורשים יגדל ל־20 אלף, תהיה כתובת ברורה למגורשים, וכל זה יתבצע בתוך שנתיים לכל היותר. זה יהיה סיפור אחר לגמרי, גם בעיני שרים מהימין. העיסוק הבלתי פוסק בגירוש המסתננים הופך לבזבוז משאבים, פוליטי וכלכלי.
בנט מדבר על סטטוס־קוו, שינוצל בינתיים לשינוי פני בית המשפט העליון כולל חקיקה עוקפת בג"ץ. זה רעיון מעולה, איך לא חשבנו עליו. הבעיה היא שזה זמן, הרבה זמן. גם הדברים הגדולים ששקד עושה מהווים מהלך ארוך טווח. זה לא זבנג וגמרנו.
נתיב ריאלי נוסף הוא מאמץ מחודש להחזרת מסתנני אריתריאה חזרה למדינתם, לפי הסיסמה שטבע השבוע גדעון סער: "אריתריאים - לאריתריאה". סער היה שר הפנים האחרון שגילה רצון פוליטי נחוש וגם לא מעט תושייה ממשלתית בהוצאת המסתננים. בתקופתו בממשלה, שהסתיימה בקיץ 2014, הוצאו אלפים.
סער קובע שלמעשה, מבין אוכלוסיית המסתננים, הסודאנים כבר עזבו את הארץ בשנים האחרונות. "מי שעוקב אחר ההתפתחויות בעולם המערבי יודע... שתפיסה זו (שאי אפשר להחזיר לאריתריאה) מאותגרת ומשתנה. בדצמבר 2016 פרסם EASO, גוף המחקר הרשמי של האיחוד האירופי, דו"ח שלפיו לא נשקפת סכנה למי שעוזב את אריתריאה בצורה לא חוקית והוא לא צפוי לעונשים... " כתב סער בעמוד שלו בפייסבוק. "ביוני 2017 פסק בית הדין האירופי לזכויות האדם כי ניתן לגרש אזרח אריתריאי שערק מהצבא חזרה לארצו, כיוון שהשבתו לא תעמיד אותו בסכנה".
סער מציע שהדרג המדיני ישתמש בתקדימים האלה ויפעל לפיהם. דרושים נחישות ורצון להמשיך להתמודד ולבצע. לשר הפנים דרעי אין את זה. הקבינט יכול להטיל את האחריות על שר אחר.
האינטלקטואלים משחקים: צה"ל היה מוכן מאוד ל"צעדת השיבה", וגם המתקפה הבינלאומית שככה בסיוע אמריקני. כל אלה לא ירפו את ידי השמאל הרדיקלי, בעל הברית החזק ביותר של הפלשתינים
שיתוק - זו המטרה של השמאל גם במאבקו נגד צה"ל, שנלחם בטרור הפלשתיני. ערב החג הראשון התברר שהמטרה הזו לא הושגה. יותר מכך, צה"ל היה מוכן. החיילים פעלו מצוין.
ההסתערות של חמאס על הגדר היא איום קיומי על ישראל, למרות שהרמטכ"ל לא רואה בכלל איום קיומי על ישראל. תלוי כנראה איך תופסים את המושג. מה שחשוב הוא שהרמטכ"ל איזנקוט, שהוריד פרופיל בעימותים, ואלוף פיקוד דרום אייל זמיר - הכינו את המענה הטקטי שלמעשה שבר את הפלשתינים. ימים יגידו אם זה היה נוק־אאוט בסיבוב הראשון, או רק מכת פתיחה טובה.
נרשמה הכנה הרתעתית טובה שהשאירה רבים בביתם בעזה. האם במהומות השתתפו 30 אלף? 50 אלף? זה לא משנה. היו שם שבירה והכלה. נשברה גם המתקפה המדינית על ישראל, שבהתחלה העניקה רוח גבית לפרשנים רואי שחורות. בתחילה היה נדמה שהאו"ם, האפיפיור והתגובות הפושרות בעולם המוסלמי מהווים הצלחה לאסטרטגיית המלחמה העממית באמצעות תמונות. זה לא החזיק מעמד, ובשבוע הבא - גם אם יהיו מהומות - התקשורת תאבד עניין. מה שחשוב הוא שארה"ב גדעה את היוזמות נגד ישראל באו"ם, ורוסיה המשוקצת בכלל לא גינתה את ישראל, או שלא טרחה לתקוף אותה בזירה הדיפלומטית.
חשוב גם להבין את התנהגות השמאל הרדיקלי בישראל, שהוא למעשה בעל הברית החזק והאפקטיבי של הפלשתינים. היו לישראל שגיאות אסטרטגיות חמורות בעבר, אבל השמאל כפי שהוא מהווה פרצה קבועה בחומת המגן הישראלית, הוא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הפלשתינית. השמאל הישראלי איבד את הדנ"א של מפא"י ושל הסוציאל־דמוקרטיה. במקום מפא"י הוא ירש את הדנ"א של המפלגה הקומוניסטית. העיקרון הוא להחליש את יכולת העמידה של החברה הישראלית.
שר הפנים האחרון שגילה רצון פוליטי בהוצאת מסתננים. גדעון סער // צילום: קוקו
עקרונות הפעולה של השמאל תוכנתו עוד במתקפות הטרור הערביות של 1929 ו־1936. "בזמן המרד של 36'... המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה סיפקה למופתי ולאנשיו שני מפקדים מבצעיים, אבל עקרון הפעולה שלה היה שהחברים הקומוניסטים הערבים יורים והחברים היהודים מרגלים", כתב סטפן פוסוני בספרו "להעיר את הענק". פוסוני ממשיך וכותב: "הרעיון להשתמש בקבוצה יהודית כדי לסייע ברדיקליזציה של תנועה אנטישמית הוא בגדר מפלצתיות קומוניסטית אופיינית".
מאז שנות ה־20 של המאה הקודמת דרך שנות ה־30, ליהודים הפרו־פלשתינים אין מעצורים בסיוע שהם מעניקים לטרור. לאחרונה זה בלט בהופעות החרפה של חגי אלעד במועצת הביטחון ובסנאט הצרפתי. ובשבוע האחרון - הניסיון לשתק את צה"ל על ידי זעקות שבר על בלימת מהומות הטרור של חמאס.
הנה הטיפשות הבסיסית של האינטלקטואלים, כפי שהגדיר ג'ורג' אורוול: האינטלקטואלים משחקים באש; אבל הם לא יודעים שהאש חמה ושורפת. פוסוני, שחקר את האסטרטגיה הקומוניסטית ביחס לגרמניה הנאצית כמו גם בארץ ישראל, תיאר כך את הצופן הגנטי של היהודים הקומוניסטים בארץ: למרות שהפק"פ היתה בעיקרה מורכבת מיהודים, "היא היתה מאוד אנטי־ציונית ותמכה ב'תנועה לשחרור לאומי' של המופתי שמטרתה היתה לחסל את כל היהודים בארץ ישראל, כולל הקומוניסטים. זו היתה פנאטיות שמגיעה עד לקצה של השמדה עצמית".
משהו מזה ראינו גם השבוע, כולל מאמרים מלומדים של משפטנים המביעים עמדות אידיאולוגיות באמצעות רטוריקה משפטית. זן מיוחד של בערות המטופחת בפקולטות למשפטים של האוניברסיטאות בישראל.
לקחי המרמרה? הבלימה הנחושה של המצעד לגדר בעזה חשובה בעיקר לאור לקחי העבר - כשמתקפלים, משלמים ביוקר, ובמזומן
אך היו גם אירועים ביטחוניים בעלי משמעות מרחיקת לכת שהתרחשו ביוזמת ישראל, והם תרמו את שלהם לעידוד שיטת "מצעדי הטרור".
עד היום קיימת ההשפעה של הנסיגה החפוזה של צה"ל מדרום לבנון במאי שנת 2000. כך שגם לתנועת "ארבע אמהות" יש מניות באירועי השבוע. אבל זו בעיקר עבודה של אהוד ברק. מתברר שגם מלחמת לבנון השנייה וגם מבצעים נקודתיים, כמו השמדת הכור הסורי, לא מוחקים את עוצמת החולשה שהעולם המוסלמי קלט מהנסיגה ההיא.
ההתנתקות לא התרחשה רק בגלל המהפך והאיתרוג של אריאל שרון. הגורם המאיץ העיקרי היה כישלונו של צה"ל בהגנה על רצועת עזה - גם על כוחותיו וגם על האזרחים היהודים שהתגוררו שם.
משט הטרור בהובלת ה"מאווי מרמרה" אף הוא יצר אפקט שלילי בגלל מבצע ההשתלטות רב־הנפגעים. אבל עצם הנחישות לבלום את המשט, גם במחיר ההתנגשות שהסתבכה, סגרה את סיפור המשטים. זה הישג. המצעד אל הגדר הוא המשך של אותו רעיון, ולכן בלימתו, כפי שבוצעה - היא חשובה ביותר.
השמאל, באמצעות כלי תקשורת מסוימים, ינסה לשלוף תבוסה מוסרית ישראלית ממלתעות הכישלון הפלשתיני. יירשם ניסיון לבודד איזה אלאור אזריה מקומי כדי לייצר מתקפת נגד מוסרית שתרתיע את צה"ל בסיבוב הבא. לפני כחודשיים היה ניסוי כלים, ושניים מהכותבים הבולטים ב"הארץ" הובילו קמפיין, כאילו צה"ל ירה בנכה בכיסא גלגלים. למשך זמן מה היה נראה שזה עובד וגרם לצה"ל להסס במערכה על הגבול. עד השבוע שעבר. אם כל החיילים שמגינים על יישובי עוטף עזה ומדינת ישראל יקבלו הפעם גיבוי, המסע הזה ייכשל.
הגזמה מיותרת: ההתעקשות של יולי אדלשטיין בנושא טקס המשואה אולי במקומה, אבל האיום בחרם מלמד שכמנהיג, יש לו עוד מה ללמוד
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הוא מנהיג מאוד סימפטי. לאחרונה הוא מנהל מאמץ אינטנסיבי להסביר את התנגדותו העקרונית לכך שראש הממשלה ינאם בטקס הדלקת המשואות.
דומה שאדלשטיין הופתע מהתביעה המחודשת של השרה מירי רגב, שנתניהו ינאם בשנת ה־70 בטקס המרכזי. הוא חשב שהעניין ירד מהפרק בעקבות הסיבוב הקודם בנושא. ייתכן שזה מסביר את ההתעקשות שלו, שהכניסה אותו לפינה בלי יכולת תמרון.
פרשת טקס המשואה הפכה אצל אדלשטיין לעניין עד כדי כך עקרוני, שלעיתים נדמה כאילו הוא יודע על איזה נספח סודי למגילת העצמאות. נספח שאומר כי לא רק שבארץ ישראל קם העם היהודי, אלא שבמדינת ישראל המחודשת ראש הממשלה לא ינאם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות.
אבל המסורת החשובה הזאת, שאדלשטיין מתעקש להתמיד בה גם בציון חג ה־70 ההיסטורי, נולדה באופן מקרי. שמעתי על כך מידידי פרופ' מעוז עזריהו, שהוא המומחה מספר אחת למה שהוא מגדיר "פולחני מדינה":
ב־1951 תקע הנשיא ויצמן את חוטמו בממחטה ולא היה יכול להשתתף בטקס מפאת מצבו הבריאותי בטקס. אי לכך החליף אותו יו"ר הכנסת הנצחי, יוסף שפרינצק. צמחה לה אפוא מסורת. עם ישראל אוהב מסורת.
אבל זה לא שמישהו פענח לפתע כמה קרעים במגילות ים המלח, שבהן נכתב כי ראש הממשלה לעולם לא ינאם בטקס העצמאות. אדלשטיין הגזים כאשר גייס את הכנסת להחרים את טקס העצמאות אם נתניהו ינאם. אפשר להתנגד. תמיד טוב ומועיל להתנגד לנתניהו. אבל איום החרם הוא שגיאה, והיה מצופה ממי שמתעתד להפוך למנהיג בכיר בליכוד שימצא פתרון יצירתי, שיכבד את ראש הממשלה. אדלשטיין מודע מניסיון אישי לתמיכה הגורפת, הלוהטת, שנתניהו נהנה ממנה בסניפי הליכוד. אפשר לצפות שיהיה יצירתי בענייני טקס וסמל, לפחות כפי שנתניהו יצירתי בנושאים לאומיים. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו