כידוע, אין נביא בעירו. ההחלטה המבורכת על מתן פרס ישראל לנתן שרנסקי באה יותר מעשור לאחר שהוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית של ארה"ב, מה שהפך את שרנסקי, אשר זכה במדליית הזהב של הקונגרס עוד בשנת 1986, לישראלי הראשון, והלא־אמריקני הרביעי בלבד, שקיבל את שני העיטורים האמריקניים החשובים ביותר. גבורתו של שרנסקי ונכונותו לעמוד על עקרונות החירות, הצדק וכבוד האדם, גם מול מנגנון הדיכוי הכל־יכול של בריה"מ, הפכו אותו לדמות לחיקוי עבור מיליונים ברחבי העולם.
הפוליטיקה הישראלית, שבה השתלב אסיר ציון לשעבר, דרשה גבורה אחרת, אבל גם בה הפגין שרנסקי עמידה על עקרונות וחופש מחשבה. כך, למשל, כאשר פרש ב־2005 מממשלת שרון במחאה על תוכנית ההתנתקות. ביוני 2009 שרנסקי נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, ובעוד כחודשיים צפוי לפרוש מתפקידו בתום קדנציה ארוכה. בשנת ה־70 למדינה יקבל את הפרס המדובר על מפעל חיים בתחום העלייה וקיבוץ הגלויות.
שרנסקי כמובן שמח על הענקת הפרס ומודה על כך, אבל בעיקר מעריך אותו כהזדמנות להעלות על סדר היום דברים שנשארים מאחור במרוץ האינטנסיבי של החדשות בישראל: "כולנו קיבלנו פרס. כולנו - העולים וילידי הארץ - קיבלנו את ישראל בתור פרס, שאר הדברים הם תוספת. עם זאת, מאז ההודעה על זכייתי בפרס ישראל, כל השיח בנושאים החשובים באמת עלה מדרגה - השיח על חשיבות המאבק לשחרור יהודי בריה"מ, השיח על גורל העם היהודי ועל הכוחות הטמונים בו, השיח על משמעות הקיום שלנו כאן".
בשיחה עם שרנסקי בלתי אפשרי להתחמק מן הממד ההיסטורי שיש כמעט בכל משפט שהוא אומר. האיש שעשה היסטוריה, חי אותה בכל רגע. "נס של פסח, של יציאה מעבדות לחירות, זה מה שקורה בדורנו", פורש שרנסקי את ראיית העולם שלו.
"העם היהודי זכה בדורנו בניצחון אדיר, וזה נעלם מן התודעה הכלל־יהודית. במשפחתי כבר 31 שנה מקיימים את 'סדר השחרור שלי'. יושבים עם הילדים ועם הנכדים, הם שואלים אותי ואת אשתי אביטל שאלות, ואנחנו מנסים לענות. גם השאלות ברבות הזמן עלו מדרגה משאלות פשוטות עד שאלות קיומיות".
תגלית מרעישה
המילה "זהות" חוזרת הרבה בשיחה עם שרנסקי. "אין משמעות לחיים ללא זהות. אחרי כמה עשרות שנים של ניסיון להרגיל את האנושות לחיים בעידן של פוסט־זהות, עמים שלמים דורשים לחזור לזהותם. לרוב היהודים אכפת שהעם היהודי ימשיך להתקיים גם בעתיד".
לפני כעשור, כאשר שיח הזהויות היה כמעט מגונה בחברה המערבית הפוסט־מודרנית, שרנסקי יצא להגנת הזהויות הלאומיות ופרסם בספרו "Defending Identity: Its Indispensable Role in Protecting Democracy" כתב סנגוריה בזכות תפקידן החיובי. עכשיו אנו רואים שציבורים רבים ברחבי העולם מצויים בחיפוש אחרי אותה זהות לאומית, שהעם היהודי השכיל לא לאבד.
בעיני שרנסקי, שני אתגרים גדולים ניצבים בפני העם היהודי: ביטחון הקיום היהודי בישראל ומניעת התבוללות היהודים בתפוצות: "באתגר הראשון ישראל עדיין יכולה להיעזר ביהודי התפוצות, שהרי אין לישראל בעלי ברית טובים יותר מיהודי העולם, ובאתגר השני יהודי העולם זקוקים לישראל. סביב השגת שני היעדים האלה אפשר לבנות חזית גדולה של כל העם היהודי, רק שצריך לעשות זאת בצורה חכמה, לא בדרך של כפייה או מתן פקודה".
יש תרופה נגד התבוללות?
"אמונה וציונות. אם שתיהן קיימות אצל יהודי זה או אחר, הוא חסין מפני התבוללות, וכנראה גם דור או שניים של צאצאיו חסינים. אם יש רק אחת מהן - אז יש עם מה לעבוד, כדי למנוע התבוללות. אבל אם אין אמונה ואין ציונות, סטטיסטית רוב הסיכויים שנכדיך לא יהיו יהודים.
"אפשר להסתכל על הרפורמים כעל תחנה בדרך להתבוללות. ואפשר להסתכל עליהם כעל תחנה שבה עדיין ניתן לעצור את התופעה ולעבוד עם אותו יהודי, כדי למנוע התבוללות. סביב שתי הגישות האלה מתנהל המאבק". לפי שרנסקי, כחמישית מהיהודים האמריקנים כבר עזבו את התחנה הזאת בדרך להתבוללות מוחלטת, קודם כל באמצעות נישואי תערובת.
הסטטיסטיקה מוכיחה כי הסבירות שילדים, שייוולדו בנישואים כאלה, יגדלו עם סממן יהודי לא עולה על 30 אחוזים; ובדור הבא הסיכוי לכך כמעט אפסי. מנגד, סכנת ההיעלמות מדרבנת את הנהגת יהודי ארה"ב ליזום ומביאה אותם לשיתוף פעולה גובר עם ישראל.
כך היה, לדוגמה, עם פרויקט תגלית שהוכיח את חיוניותו: "פרויקט תגלית הוא מכשיר שהרפורמים המציאו לעצמם כדי לשמור על צעיריהם מפני התבוללות, משום שבכל יתר הדרכים הם כשלו. עם זאת, גרעין הקהילה היהודית האמריקנית הרבה יותר חזק וציוני עכשיו מאשר היה לפני עשר שנים. פעם רק כרבע מבין ראשי הארגונים היהודיים בארה"ב היה קשור לישראל; היום מדובר ב־70 אחוזים. וזה אומר שהקשר שלנו עם היהדות האמריקנית הרבה יותר הדוק. והם מבינים שהם זקוקים לנו על מנת להישאר יהודים".
"אשמח שכולם יעלו ארצה"
בתשע השנים בראשות הסוכנות היהודית (ככל הנראה, הקדנציה הארוכה בתולדות הסוכנות אחרי דוד בן־גוריון), נתן שרנסקי יזם הרבה שינויים, והמרכזי שבהם היה שינוי רעיוני עמוק שהשפיע על כל היבט בפעילות הארגון. שרנסקי הציב לסוכנות משימה עיקרית אחת, משימת־על: להגביר את הזהות היהודית בתפוצות.
"כשהגעתי לסוכנות, עדיין שלטה הרוח האנכרוניסטית, שקבעה כי אנחנו סוג של 'קומיסרים של הציונות', שעלינו לתת הוראות ביצוע ליהדות העולם, ולפקוד עליהם לעלות מייד. כיום 97 אחוזים מהעלייה היא עלייה של 'בחירה חופשית', לא מטעמי מצוקה, אלא בגלל הקשר שהם מרגישים לישראל, בגלל זהותם היהודית. לכן מי שרוצה יותר עלייה, חייב להשקיע בזהות יהודית".
לכאורה, שרנסקי לא המציא את הגלגל, הוא רק הצביע על הזהות היהודית כמרכיב חיוני, אולם לשינוי שהנהיג היתה לא מעט ביקורת. היו שהפריזו וטענו ששרנסקי הופך ארגון ציוני לפוסט־ציוני ונסוג מערכי העלייה, אף שהיתה מידה רבה של צביעות בהאשמה כזו כלפי מי שנכלא בגולאג הסובייטי בשל פעילות ציונית וכמיהה לעלות.
שרנסקי מציין שראש הממשלה בנימין נתניהו תמך בגישתו, ושממרחק הזמן ברור שצדקתו הוכחה. תוכניות שיזם והרחיב, כמו פרויקט מס"ע, אכן מעצימות את הזהות היהודית של רבבות המשתתפים, ובסופו של דבר מביאות אותם להחלטה לעלות לישראל.
"אשמח שכולם יעלו ארצה, אבל זה תהליך. כמו כן, לא נכון לחזק את ההרגשה שישראל היא מקלט. אם היא רק מקלט, אולי מיאמי היא מקלט טוב יותר? באותה מידה לא נכון לבנות על האנטישמיות בגולה, הרי על כל אירוע אנטישמי יהיה אחד שיחליט לעלות ארצה, ובד בבד יהיה אחד שיחליט כי הוא לא רוצה יותר להיות יהודי.
"הדור שלי שרד כיהודים בבריה"מ בזכות האנטישמיות: השלטונות ניתקו אותנו מכל דבר יהודי, ורק מאנטישמיות לא ניתקו, והיא זאת שהזכירה לנו מדי יום שאנחנו יהודים. אבל היום הדרך לעתיד עוברת רק באמצעות השמירה על זהות יהודית".
לישראל, אפוא, שמור בכך תפקיד מכריע.
"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תורמת את חלקה לתיקון עולם, וזה מה שמציל את העתיד של העם היהודי כולו, גם של אלה שלא יושבים בציון. לבני אדם יש רצון להיות שייכים ורצון להיות חופשיים, וישראל מגלמת את מימוש שני הרצונות האלה.
"בהיסטוריה היהודית קיבלנו יחד את שני המרכיבים האלה, את הזהות ואת החופש, זה קרה ביציאת מצרים. כל המאבק שלנו מתנהל סביב השמירה על שניהם וסביב המאמץ להסביר לצעיר יהודי באמריקה, שאין לו מה להתבייש בהיותו יהודי".
עד לאפריקה ובחזרה
שרנסקי פיתח מאוד את מערך השליחים של הסוכנות היהודית, בייחוד השליחים לקמפוסים אוניברסיטאיים, במטרה להביא את ישראל ואת הציונות אל אותם חלקי העם שמצויים בסכנת התבוללות. לדבריו, בקמפוסים נמצא האתגר האמיתי.
כמי שליווה את המאבק בתנועת החרם נגד ישראל (ה־BDS) מראשיתו, שרנסקי נזכר בהתקפות הנוראיות על המדינה היהודית בתחילת המאה ה־21: "יצא אז הסרט 'ג'נין, ג'נין', שטפטף כרעל והשפיע על הדור הצעיר בארה"ב ובאירופה. שמעתי אז מפי צעיר יהודי אחד דבר נורא - 'בשבילי, כיהודי ליברלי, יותר טוב שישראל לא תתקיים, כי אז לא אהיה אחראי לדברים הרעים שהיא עושה', הוא אמר לי.
"ארגונים יהודיים לא יכלו לעשות דבר נגד הגל העכור הזה. הצלחנו לשנות את המצב הזה - בכל הקמפוסים שבהם יש שליחי סוכנות, הצליחו להעביר רק החלטה אחת בתמיכה ב־BDS. אנחנו מצליחים לאחד כוחות של כל הארגונים היהודיים הפועלים בקמפוס, בונים אווירה של דו־שיח עם הסטודנטים, ואז מתברר שכל הנימוקים הם בצד שלנו".
החלטה נוספת של הסוכנות היהודית, שזכתה להרמת גבה, ולעיתים לביקורת קולנית, היתה קשורה לרעיון להצטרף לפעילות הומניטרית לא־יהודית באפריקה, אסיה ואזורי מצוקה אחרים בעולם, במסגרת תפיסה כוללת של "תיקון עולם".
שרנסקי טוען שהמבקרים לא הבינו את ההיגיון שבבסיס העניין: "אני רוצה להגיע לכל יהודי בעולם ולהראות לו כמה טוב להיות קשור לעם שלך. איך אעשה את זה? דרך המפגש איתו. יש יהודים שהתנתקו מקהילות יהודיות ונהרו לפתור את בעיות מסכני העולם כולו. איפה אפגוש אותם, אם לא במקומות האלה באפריקה, שאליהם הם נוסעים להתנדב?
"75 אחוזים מקהילת המתנדבים הם יהודים, אך כאלה שבורחים מכל מסגרת יהודית. אנחנו לא שופטים אותם אלא באים לפגוש אותם שם, באפריקה, ומוכיחים שהערכים הליברליים וההומניסטיים שלהם מתקשרים באופן טבעי לציונות. האלטרנטיבה היא לאבד אותם".
הסוכנות השתתפה בהקמת שישה מרכזי סיוע באפריקה, כמעט ללא הקצבות תקציביות, ובכוונתה להגיע ל־50 מוקדים. כדי לא לוותר על מיליוני היהודים, הסוכנות מוכנה להגיע לכל מקום בעולם.
האם ניתן לומר שיש לעמל הזה פרי?
"כן, כי יהיו יותר יהודים שיעלו ארצה; יהיו יותר יהודים שלא יעלו אך יהיו יותר מעורבים בקהילות יהודיות ויותר מגויסים לטובת ישראל; יהיו יותר יהודים, שאולי לא יעשו את כל זה, אבל ישלחו את ילדיהם לבית ספר יהודי. כל זה חלק מאותו תהליך, מהמאמץ לחזק את הזהות
היהודית, שאותו ימשיך בוודאי כל מי שיחליף אותי בראשות הסוכנות".
***
מסע מפרך. אביטל שרנסקי
המאבק של אביטל שרנסקי
להבדיל מרוב מסורבי העלייה בבריה"מ של שנות ה־70, נתן שרנסקי קרא תיגר כפול על השלטונות: נוסף על פעילותו היהודית והדרישה לאפשר את עלייתו לישראל, הוא היה לאחד הבולטים בתנועה שדרשה להבטיח זכויות אדם וחופש לאוכלוסייה הסובייטית. הדבר לא מצא חן בעיני המוסדות הישראליים שעסקו בסיוע ליהדות בריה"מ.
המתח הוחרף לאחר שבמארס 77' עיתון ממשלתי סובייטי האשים את שרנסקי בשיתוף פעולה עם ה־CIA, וכעבור כעשרה ימים הוא נעצר בחשד לבגידה, ריגול למען ארה"ב ותעמולה אנטי־סובייטית.
ראשי לשכת הקשר "נתיב" חששו שמא העיסוק בעניין היהודי ייתפס כחלק מן המאבק בין המעצמות, והודיעו לאביטל, אשתו של שרנסקי, שישראל הרשמית לא תצא להגנתו. ההאשמות בריגול ובקשר ל־CIA היו כמובן האשמות שווא, אבל הן הרתיעו את ישראל מלסייע לשרנסקי נחרצות.
אביטל הבינה שנטל המאבק הגורלי על חיי בעלה נופל על כתפיה. היא פנתה לרב צבי ישראל טאו, מהבולטים בזרם ה"ממלכתי" של הציבור הדתי־לאומי, וזה הביאה באמצע הלילה לרב צבי יהודה קוק. את הרב שהיה קרוב לגיל 90 העירו משנתו, וכששמע מאביטל את מה שהתרחש במוסקבה הרחוקה הזיל דמעה וקבע ש"שוב מאשימים את היהודים בחתרנות וריגול" וש"כל יהודי בבריה"מ בסכנה". לקביעה הזאת היו השלכות מעשיות - הרב קוק הודיע לתלמידיו ש"זה הזמן לסגור את הספרים ולצאת למאבק".
למחרת הוקם המטה "שומר אחי אנוכי", ומאותו יום מאות בני אדם, ובהם דמויות ידועות אך גם אנשים פשוטים ובלתי מוכרים, נרתמו למסע ארוך ומפרך שעבר בין רבות מבירות העולם עד שהלחץ הציבורי והפוליטי הביא בשנת 1986 את שלטונות בריה"מ לשחרר את נתן שרנסקי מהכלא ולהתיר לו לצאת לישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו