קור עז שרר בנמל העיר פורטסמות'. פתיתי שלג החלו לכסות קלות את האזור. "הרם את הדגל!" נשמע בכריזה קולו של הרס"ר ניסים כהן, עת החלה הצוללת אח"י דקר בהפלגתה לישראל, יעד שאליו מעולם לא הגיעה.
טביעת הדקר, שנעלמה במצולות בשלהי חודש ינואר 1968, נותרה גם היום בגדר תעלומה. בחלוף השנים הועלו השערות רבות בנוגע לסיבת טביעתה, אך גם כאשר אותרו שרידי הצוללת במאי 1999, 31 שנים לאחר שנעלמה, לא נחשפה הסיבה המדויקת שהביאה לאסון הגדול - אובדן 69 אנשי הצוות שלה.
כעת, עם ציון 50 שנים לאסון ולקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה, חושפים בחטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי "כאן" קלטת שהקליט בצוללת כתב קול ישראל, ערן שורר. בהקלטה זו, האחרונה שנעשתה בצוללת, נשמע תיעוד של אנשי הצוות מהימים האחרונים לחייהם.
שורר התלווה לדקר, שהיתה בדרכה מאנגליה לישראל, למשך שישה ימים עד לירידתו בגיברלטר, וכך למעשה ניצל. בסיום מסעו, מסיבה לא ידועה, לא העביר את ההקלטה מהצוללת לארכיון קול ישראל, כך שזו נשמרה כמעט בסוד במשך 50 שנים. הקלטת, שחזרה כעת לארכיון השידור הציבורי, תשודר כאמור ביום הזיכרון הקרוב בכמה פלטפורמות ב"כאן"; בין השאר בכתבתם של ערן סיקורל והבמאי איל שחר, במסגרת מיזם שיישא את השם "הקולות מדקר".
קשה להתעלם מתחושת הצמרמורת האוחזת בגוף בזמן שמאזינים לקולות שהוקלטו לפני שנים כה רבות, בעומק עשרות מטרים מתחת לפני המים. קולות שכמו נמשו מהמצולות, ומסמלים, אולי יותר מכל, את תחושת הביטחון שחשו אנשי הצוות בצוללת. אחרי הכל, היה זה הבית שלהם למשך תקופות ארוכות.
"כאילו שמענו את הקולות רק אתמול". מסדר קבלת הצוללת מהצי הבריטי, 1965 צילום: תאגיד "כאן"
איש כנראה לא תיאר לעצמו שדווקא אחרי שנרכשה מהבריטים ועברה עבודות שיפוץ והתאמה במספנת פורטסמות' בדרום אנגליה, תיעלם הדקר. בהקלטה מראיין שורר את מפקד הצוללת, רס"ן יעקב רענן (34), ושואל אותו על הסכנות הנשקפות מתחת למים: "מה קורה אם נפגעת צוללת כזו עמוק במים?"
רענן, שנשמע חד ומדויק לאורך ההקלטה, משיב לו כי "צוללת תשתדל לא להיפגע" ולאחר מכן עונה על אפשרויות המילוט: "תלוי מה עומק הקרקעית. אם הקרקעית עמוקה מאוד הסיכויים הם קרובים לאפס".
"קשה מאוד לפגוע בנו"
רענן, שכמובן עוד לא ידע מה יעלה בקרוב בגורל הצוללת, העדיף להתייחס לתרחיש אחר, וסייג: "אם הקרקעית אינה עמוקה, הצוללת פוגעת בקרקעית ואנשים מסוגלים להיחלץ מתוך צוללת שיושבת על קרקעית הים, פגועה, בלי שיש לה כל אפשרות לעלות".
שורר: "איך נעשה הדבר?"
רענן: "התהליך הזה הוא קצת מסובך, אבל העיקרון הוא שאנשי הצוות נכנסים לתוך מדור, מציפים אותו בחלקו, פותחים פתח במדור ובעזרת חגורות צפים אל פני המים למעלה".
עוד קודם לכן, שואל שורר מה עושים במקרה שהצוללת מתגלה, שכן "יכול לקרות מצב שאתם תיהפכו למלכודת מוות בתוך מעמקי הים". על כך עונה לו רענן: "צוללת עושה כל מאמץ כדי לא להתגלות. צוללת שנתגלתה עדיין לא הופכת למלכודת מוות, אם כי ברוב המקרים היוזמה למשך זמן מה ניטלת ממנה. צוללת היא כלי חזק וקשיח, שמסוגל לסבול הרבה מאוד פגיעות, לתקן אותן ולהמשיך במלחמה".
שורר: "אמרת 'לתקן'. באיזו צורה?"
רענן: "ישנו בצוללת צוות מאומן שמורכב רובו מבעלי מקצוע... רוב המערכות בצוללת הן כפולות, כך שישנה תמיד אפשרות להמשיך עם מערכת אחת".
שורר: "האם הצוללת פגיעה יותר מכלים אחרים?"
רענן: "... היא אינה פגיעה לטילים... לעומת זאת היא פגיעה לפצצות עומק... הגוף של הצוללת הוא גוף קשיח מאוד, חזק מאוד, בנוי מפלדה. צוללות, כדי שייפגעו, צריכה פצצת העומק או הנשק התת־מימי לפגוע קרוב מאוד מאוד אל הצוללת, והיות ולא רואים את הצוללת וקשה לגלות, קשה מאוד לפגוע בצוללת. דרושה רמת אימון גבוהה מאוד לזה, הרבה כלי שיט שצדים צוללת אחת, מתאמנים לכך הרבה הרבה זמן".
במהלך הראיון עימו מציין מפקדת הצוללת כי זו הוכנסה לשירות עוד בימי הבריטים בשנת 1945, ועל כך הוא נשאל אם אינה מיושנת. "היא איננה מיושנת עדיין", עונה רענן, "היא עברה מאז 1945 שינויים ותוספות רבים, ואי אפשר להכיר אותה היום אם תעמיד אותה ליד צוללת כזו שלא עברה את אותם שינויים".
שורר: "האם גם בתנאי המגורים היו תוספות שהם פרי יוזמה ישראלית?"
רענן: "... הוספנו מספר מקררים, מתקן מיזוג אוויר, הוספנו מספר דוודים לחימום מים, מקלחת קטנה, דבר שלא היה בצוללת קודמת. מלבד זה, בצוללת קודמת נאלצנו להשתמש בשיטת 'המיטה החמה'. משמע - מספר אנשי הצוות היה גדול ממספר המיטות, ואנשים שהיו יורדים ממשמרת היו נכנסים לאותן המיטות שאנשי המשמרת העולה עזבו לפני מספר דקות. בצוללת הזו יש מיטה לכל איש צוות, שיטת המיטה החמה אינה קיימת כאן".
מפקד הצוללת יעקב רענן // צילום: באדיבות תאגיד "כאן"
"צוללן יהודי - צוללן חושב"
בחדר האוכל של הקצינים פוגש שורר את רס"ן בומי ברקאי, סגן מפקד הצוללת, שמספר לו כי "יש לנו בצוללת כ־60% בוגרי בתי ספר תיכוניים. התפקיד שאיש ממלא בצוללת הוא לאו דווקא תפקיד המחייב השכלה תיכונית, אלא דרישות הקבלה של צוללות הן כאלה שאנחנו דורשים אנשים ברמת דפ"ר מסוים".
ברקאי מציין כי עבודת הצוות היא "לרוב עבודה קשה ואפורה, כגון מכונאי. בחור עבר שבעה מדורי גיהינום של מבחנים ובחינות רפואיות פסיכוטכניות עד שהתקבל לקורס הצוללות... אנחנו לוקחים בחור כזה, נותנים לו משמנת ביד ואומרים 'שמן'. ואנחנו מסבירים, וחוזרים ומסבירים לאיש - שכל מה שאנחנו רוצים ממנו בזמן מלחמה שימשיך לשמן באותה יעילות ובאותה שלוות נפש גם בזמן שיש מלחמה סביב, גם בזמן שמתפוצצות פצצות עומק סביב, גם בזמן שהמתח הוא רב".
שורר: "דבר כזה הרי קורה בכל חיל וחיל".
ברקאי: "כאן בצוללת, בא בחור שרוצה להיות בקו ראשון של אש, והוא נמצא בקו ראשון של אש, אלא שעבודתו היומיומית איננה מן המלהיבות. קל מאוד להלהיב בחור עם רובה ביד שרץ בשדה... מה מלהיב בלשמן מכונה? מה מלהיב בניקיון שיפוליים? לכן, יש לי הרושם שלהחזיק מורל בצוללת הרבה יותר קשה מאשר להחזיק מורל ביחידה קרבית שרצה בשדות".
שורר: "איך אתם עושים את זה?"
ברקאי: "אין לי נוסחת פלאים איך להחזיק מורל. אם אנחנו מצליחים להכניס לאיש גאווה ולהכניס באיש את ההבנה שמה שהוא עושה חשוב כמו, אם לא יותר, מלשבת באמבוש בלילה ולחכות לילה שלם שיקרה משהו, הרי הצלחנו".
שורר: "איך אתם מצליחים להתגבר על כך שאנשים לא יבואו לידי תסכול?"
ברקאי: "תראה, אני לא פסיכולוג גדול. אני לא מאמין שאנחנו מביאים לידי תסכול, אנחנו דורשים מהצוללן היהודי שיהיה צוללן חושב, וכאן אולי באה לעזרה ההשכלה הקודמת שלו, הבית ממנו הוא בא, הסיבות שהביאו אותו לצוללות. אני חושב שבתום שנתיים שהאיש מבלה בצוללת הוא מתחיל להבין לאט לאט מה החשיבות העליונה של עבודתו הקטנה והאפורה לגבי המאמץ הכללי של כל הצוללת. אם כי העבודה שלו נשארת אפורה ולפעמים משעממת עד מוות".
שורר: "מה אתם נותנים לאנשים מחוץ לשעות עבודתם?"
ברקאי: "תנאים לתת - קשה. אין לנו אפשרות לתת בידור, הבידור וההווי חייב להיות פנימי. בתוך חדרי המגורים נוצר הווי, שבסיסו עבודה קשה, ים סוער, תקלות, שטויות שנעשו, צחוק בריא אחד על חשבון השני. עוד לא היה לנו מקרה של בחור מתוסכל, אם כי גם קשה לי למצוא הגדרה... מה זה בחור מתוסכל?"
עיתון הצוללת: נשים במרכז
כשרס"ן ברקאי מדבר על הווי הצוללת, הוא מתייחס כנראה גם ל"ספר השטויות", שהיה מצוי בספריית הצוללת, הכוללת ספרות מקצועית לרוב. בספר, הכתוב בצורת שירה, מובאות תקלות ומעשי איוולת הראויים לציון. את הספר מקדים שיר, שכתב מפקד הצוללת: "כל אחד מרגיש לפעמים שהוא ממשפחת המטומטמים, בעיקר לאחר שעשה איוולת שבחוסר דעת מוחלט גובלת.
"קציני הדקר, ואני בתוכם, משפחה זו לא ייפקד מקומם, וברור כבר היום שבשנתיים הבאות יעשו לא מעט מאותן השטויות. לאחר מעשה, כשתרגיש מתוסכל, במקום לומר 'Damn it' וחסל, יישב כל קצין ויכתוב הצהרה בצורת חרוזים במשקל של שירה".
שורר, בעבודתו העיתונאית האיכותית, פנה לאחר מכן אל אחד מכותבי שירי השטויות, קצין החימוש של הספינה, סגן גדעון סגל, שסיפר על אחד ה"ביזיונות" שלו, שבעקבותיהם כתב את השיר "שני מיכלים", שבו מתואר כיצד חיבר שני מיכלים אשר מים עוברים בהם לחרטום, מה שהביא לירידת החרטום ולחוסר איזון בצוללת, שכמובן לא גרמו לנזק.
סגל גם ערך את עיתון הצוללת, "דקר אקספרס", שבו הופיעו כתבות ובדיחות מהווי הצוללת, וכן תחזית מזג האוויר, חדשות הנקלטות מהארץ ואפילו קריקטורות. העיתון נכתב בכתב ידו של סגל על גיליון בריסטול, ובמרכזו, בכל אחד מהגיליונות, הופיע תצלום. כשנשאל סגל על סוג התצלום, הסביר כי מדובר ב"תצלום של בחורה, ובמקרה הזה עם חזה חשוף, בחורה יפה, זה להזכיר לחבר'ה שיש גם בחורות יפות בעולם".
עוד על היחסים בצוללת ניתן ללמוד מראיונות אקראיים שערך שורר עם לוחמי הצוללת. כך, למשל, אומר לו רס"ר הצוללת, ניסים כהן, כי "בד"כ משתדלים לא לפנות אלי בכלל. אני פונה אליהם". כשהוא נשאל על דאגות ובעיות של אנשי הצוות, הוא אומר: "תן להם לישון והם 'האפי'. ככה אין להם בעיות. לתפוס שעתיים־שלוש שינה - פנטסטי".
על התכונות הנדרשות מצוללן טוב, אומר הרס"ר כהן כי "התכונה היסודית היא קודם כל לא להיות עצבני, המון סבלנות... רצון ועוד רצון. לא צריך להיות גאון. כל אדם נורמלי, בחור צעיר, שאוהב את העסק, יכול להשתלב יפה מאוד בתוך צוללת, אם הוא מוכן קצת לגלות סבלנות וקצת לסבול מתוך רצון".
אגב, כשנשאל על תגובת משפחתו להיותו צוללן, אמר: "האישה לא מתנגדת לעסק. אימהות, כמו תמיד... שמעה צוללת, נהיה לה חושך בעיניים. אמא זה אמא".
העיתונאי ערן שורר // צילום: באדיבות תאגיד "כאן"
"אני רואה פרה בפריסקופ"
למרות הדיסטנס, בשיחה שעורך שורר עם הלוחמים בנוכחות הרס"ר הם משתדלים לצחוק עימו. "הרס"ר שלנו אדם חביב מאוד כל עוד הוא לא מתרגז", אומר אחד הלוחמים, "כאשר הוא מתרגז צריכים לתפוס מרחק ממנו, כמה שיותר רחוק, יותר בריא. אבל כשהוא אדם חביב צריך להיות קרוב אליו, למה נהנים מההטבות".
לאחר מכן מתארים הלוחמים את השהות שלהם בארץ זרה, ומתארים מקרים משעשעים שהתרחשו. כך, לדוגמה, הם מתארים כיצד רצו לחנות "מרקס אנד ספנסר" לקנות מציאות: "אחד הבחורים קנה סוודר יפה מאוד, ויקר מאוד, ורץ בשמחה להראות אותו ליתר החבר'ה. הדבר השני שהתברר - שכתוב עליו 'מייד אין איזראל'.
"דבר נוסף שקרה לחבר'ה בחנויות זה שבחור נכנס לחנות, ומחפש איזה דבר לקנות. שואלים אותו החבר'ה, 'מה אתה מחפש כל כך הרבה זמן?' בסופו של דבר הוא שואל 'תגידו, חבר'ה, איך אומרים באנגלית אפטר שייבינג?'"
קוריוז אחר התרחש בסקוטלנד, מול האי ארן. הדקר היתה בשגרת צלילה, ולפתע התחילה לעלות, אף שהנתונים הראו אחרת. הניסיונות להביא את הצוללת לצלילה מהירה לא עזרו, כפי שתיארו הלוחמים: "שום דבר לא עזר. קצין המשמרת העיף מבט בפריסקופ, וראה לפניו פרה בגודל טבעי עומדת על החוף, נו... פשוט קרתה טעות קטנה בניווט. זה דבר שכיח מאוד. להבא רשם המפקד בהוראות הלילה, להשתדל לא לראות יותר פרות בגודל טבעי בשעות הלילה ובשעות היום".
שורר: "מה היתה תגובת הפרה?"
"הסתכלה בתדהמה לעומת פריסקופ שהציץ מולה".
שורר עובר לחרטום הצוללת ומוצא כמה לוחמים מקלפים תפוחי אדמה. "הארוחות בצוללת טובות ומגוונות", הם מספרים לו, "הבעיה שלא תמיד אוכלים אותן כי הים קשה".
טבח הצוללת, רס"ל אברהם עטרי, איש דתי שאותו תיארו אנשי הצוות כאחד מל"ו צדיקים, סיפר לשורר: "אני מכין לצוות צ'יפס, סטייקים, מנות ראשונות למיניהן ומרקים". כששורר שואל אותו אם לא קשה להמשיך להחזיק במסורת בתנאי הצוללת, עונה לו עטרי כי "בכל מקום אפשר להתגבר. אני משתדל לעשות מאמץ לקיים מה שאפשר בידי. אני לא יכול להתפלל מכיוון שאין לי פנאי, אבל שומר על הכשרות וכו'".
עטרי מתאר כי לצד העובדה שמשפחתו מרוצה מהשירות, הם מעוניינים שיעזוב בשל התנאים הקשים, וכי יש לו ילד אחד, בן שנה וחודשיים. אותו תינוק, חנניה עטרי, הוא היום בן 51, הקים משפחה וסיים שירות כסא"ל בממר"ם.
עטרי הבן מספר כי התרגש לשמוע את קולו של אביו. "בתור אחד שלא גדל עם אבא ולא מכיר אותו זה ללא ספק מרגש מאוד, כי יש מעט מאוד זיכרונות, אם בכלל, מתקופה של לפני 50 שנה", הוא משתף, "נפעמנו, גם אני וגם אמי. אבי ציין שלא בהכרח היה לו זמן להתפלל, וזה מראה שהעשייה והתרומה שלו לאנשים בצוללת היתה מעל הכל.
"האווירה היתה חיובית לקראת הגעתו הביתה", אומר עטרי. "אמא שלי אומרת עד היום 'אני עדיין מחכה', באווירת תקווה כזאת, כמו חלק מהמשפחות, שלעולם לא תתממש".
תרגיל מלחמה וקידוש
אחד הקטעים המרגשים בהקלטה נרשם בשעת צלילת הצוללת. "בעוד שניות אחדות תחל הצלילה. מפקד הצוללת וסגנו נמצאים במרכז הצוללת, מקום בו מצויים הפריסקופים וההגאים, ושאר אנשי הצוות הנמצאים בתפקיד כרגע מתרכזים סביבם", מתאר שורר הנרגש, "מייד תבוא פקודת הצלילה, המכונה בפי אנשי הים 'קלאקסון'. היא מתבצעת על ידי צפירה. עם הצלילה יופסקו מנועי הדיזל של הצוללת ויופעלו מנועי החשמל שהם שקטים יותר, ואינם דורשים יניקת אוויר מבחוץ".
בהקלטה נשמעת הצפירה ואחריה קולות אנשי הצוות ("עומק פריקסופי... יעד חצי קדימה... קלאקסון... לא לחלום...").
בשעת הצלילה משוחח שורר עם שניים מאנשי הצוות: חיים שני ואמנון פז, טכנאי מכ"ם. שורר שואל את השניים, "האם יש לכם אותה הרגשה שיש למשל לי ברגע זה, של דרמטיות מסוימת ברגע של צלילה?" ואלה עונים בטבעיות כי הדבר כבר הפך לשגרה עבורם, תוך כדי שהם מלמדים את שורר "לפמפם" על מנת למנוע לחץ באוזניים.
מאנשי הצוות בצוללת אח"י דקר // צילום: באדיבות תאגיד "כאן"
שורר מספיק לשאול את השניים גם כמה שאלות אישיות: "אתם אוהבים את העבודה הזאת? לא הייתם מסכימים לעבוד באחד המשרדים של חיל הים קרוב לבית?" פז עונה: "יש לנו סיפוק בעבודה הזאת. אני חושב שמשרד זה שגרתי ומשעמם, פה ישנן, אם אפשר להגיד, הרפתקאות וחוויות חדשות מדי פעם בפעם".
כשהצוללת מגיעה לעומק של 115 רגל (35 מטרים) נשמע קולו של המפקד רענן: "הקשיבו, צוות, מדבר המפקד. לא צללנו עד עכשיו משום שנמצאנו באזורי אימונים של נאט"ו במפרץ ביסקאיה. מעתה פרט לימי שבת, נבלה את רוב הזמן בצלילה. אנחנו שטים במרחק של 30 מייל מחוף פורטוגל, אנחנו לא מתקרבים לחוף משום שגם ליד החוף הם אזורי אימונים של הפורטוגזים. מחר, היות ולא נצלול, נתקרב קצת לחוף בשביל לראות אותו. יום שני נבלה בגיברלטר. סוף". בהמשך ההקלטה מתואר תרגיל מלחמה שבעקבותיו מגיעה התקפת נגד של האויב. בסיומו נשמע קידוש לשבת.
מערן אחד לערן אחר
דיווח המקום האחרון שהגיע מהדקר התקבל ב־24 בינואר 1968, בשעה 06:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים. השדר האחרון שהתקבל ממנה נרשם 18 שעות מאוחר יותר.
כששמע הכתב ערן שורר על אובדן הצוללת, שכאמור ירד ממנה לפני טביעתה ובעצם תיעד בפעם האחרונה את צוות הדקר, הוא לא ידע את נפשו. "זה היה הלם", סיפרה אלמנתו דבורה (87), "ערן התחיל לעשות טלפונים בלי סוף, רץ לברר, כל הלילה התרוצץ וניסה להשיג כל מי שהוא רק יכול והתרגש ובכה. גם שנים אחר כך הוא דיבר על זה. שנתיים אחרי זה הוא חלה".
בתם של השניים, עידית שורר־הראל (66), הוסיפה כי "בהקלטה גיליתי את אבי מחדש. בעבודתו הוא הסתכן, ודיווח גם מהקרבות בששת הימים, לכן השיוט בצוללת לא נתפס על ידינו כמשהו מסוכן".
עודד רענן (55), בנו של מפקד הדקר, מצא משמעות מצמררת במילים שאמר אביו במהלך הראיון. "הייתי בזמן האירוע בן 4.5. היה לי קצת מוזר לשמוע את קולו. שאלותיו של ערן בנושא ההיחלצות, היוו מעין נבואה שמגשימה את עצמה".
ערן סיקורל, שדודו ג'ו להב סיקורל שירת כקצין בצוללת ונספה באסון, מוצא בהקלטות ערך רגשי ועיתונאי. "מעניין לשמוע אותם כאנשים צעירים שעסוקים בשגרה ולא כמיתוסים משפחתיים. זה הדבר החזק בהקלטה מבחינתי, לשמוע שהמיתוסים האלה היו בעצם אנשים". סיקורל, עורך חדשות החוץ בכאן רשת ב', שלמעשה איתר וחשף את ההקלטה, הוסיף כי "זו עבודת רדיו משובחת. זו תעלומה בעיניי למה הוא לא שידר את ההקלטות האלה. החומרים יצאו מקול ישראל וחוזרים 50 שנה אחרי לקול ישראל, מערן אחד לערן אחר. המעבר הזה הוא די מדהים בעיניי".
הבמאי איל שחר הוסיף כי "מה שמדהים מבחינתי זה עוצמת ההקלטות בצוללת, עמוק במים, והעובדה שהן לא נחשפו עד היום".
"מיתוסים שהיו בעצם אנשים". העיתונאי ערן סיקורל, שדודו ג'ו להב נספה באסון
אל"מ (מיל') אבי בן זאב (זבו) (74), אחד מחמשת החיילים היחידים שעברו לפני הפלגת הדקר לצוללת אח"י דולפין, שיצאה גם היא ארצה, מסתובב כיום במדינת ישראל ומרצה על צוללות בכלל, ועל הדקר בפרט. "זיהיתי את הקולות בהקלטה כאילו אתמול יצאתי מהצוללת, במיוחד את קולו של מפקד הצוללת יענקל'ה רענן. פשוט מרגש ברמות", הוא מתקשה להסתיר את התלהבותו, "בהקלטה ניתנות פקודות בתוך הצוללת. הרגשתי כאילו אני מפעיל את הצוללת, כאילו אני בתוכה. לא נשכחה ממני מילה אחת בכל הנהלים והפקודות האלה".
כשנודע לו על מעברו לדולפין, מן הסתם לא ציפה שהשינוי יציל את חייו. "רענן הודיע לי שאקבל קידום ואהיה קצין מכונות ראשי של הדולפין. ראיתי את החבר'ה של הדקר בפעם האחרונה כשהיא יצאה לדרכה לארץ. אנחנו יצאנו שישה ימים אחריה.
"כשסיימנו את האימונים בסקוטלנד עשו לנו בחינות של הצי הבריטי, הדקר היתה במצב טכני מעולה, וגם הצוות שלה היה ברמה גבוהה מאוד. לא היה שום חשש".
***
ההקלטה, שכאמור מסתיימת באופטימיות ובתפילה, אולי לא גילתה מה קרה על הדקר בדקות הגורליות שלה. סיבת הטביעה שקעה גם היא עמוק במצולות. אבל אולי, כפי שאומר חנניה עטרי, זה כבר לא באמת משנה מה התרחש באותן דקות. "הם לא בין החיים. מה שמשנה זה שמצאו את הצוללת. אף אחד כבר לא יכול להוכיח מה קרה שם". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו