מטרה ערכית, לא כלכלית. מימין: אלה לנקרי, מאיר סבן כהן ודרור לביא // צילום: יוסי זליגר // מטרה ערכית, לא כלכלית. מימין: אלה לנקרי, מאיר סבן כהן ודרור לביא

"ליטוף של אבא חסר גם בגיל 30"

מאבק יתומי צה"ל הבוגרים: מבקשים לתקן את "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה", שלטענתם מנתקם ממשפחת השכול • "אני, דם מדמו של אבי, מגיע לגיל 30 וכבר לא נחשב יתום, זה הזוי", אומר דרור לביא (48), שהתייתם מאביו הטייס כשהיה בן 5 • משהב"ט: "אנו מחבקים אותם"

"אנחנו רוצים להיות מוכרים. בגיל 30 אבא שלי לא חזר, והכל היה בסדר. תמיד לפני יום הזיכרון היינו מקבלים איגרת למשפחות השכולות ונר זיכרון עם סמל המדינה או צה"ל. לי זה חסר, זו אווירה אחרת. זו לא בעיה בשבילי לקנות בשקל נר זיכרון ולהדליק. אבל אני הייתי רוצה להדליק נר כזה עם סמל המדינה על אדן החלון, זה משמעותי - ההרגשה היא ששכחו אותנו". את התחושה הזאת מנסה להעביר אלה לנקרי (54), שאיבדה במלחמת ששת הימים את אביה, דוד יפלח, כשהיתה בת 3.5.

דבריה של אלה אינם רק עניין של רגש, אלא חלק ממאבק שאליו יוצאים יתומי צה"ל הבוגרים, מהסיבה שמדינת ישראל, לטענתם, מסיימת את הקשר לשכול שלהם, ברגע שהגיעו לגיל 30. ההסבר לכך די פשוט: על פי "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה", יתום צה"ל הוא רק מי שאיבד את אחד מהוריו לפני גיל 21, ואז הוא זכאי לסל הטבות מלא, הכולל דמי מחיה חודשיים ומענקים לקניית דירה, לשכר לימוד אקדמי, לרגל חתונתו ועוד. רוב המענקים מופסקים או פגי תוקף לאחר גיל 30. מי שהתייתם לאחר גיל 21 - לא זכאי לשום הטבה.

במאבק זה מיוצגות המשפחות השכולות על ידי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, הדואג לזכויותיהם, ובימים אלה אף מקדם תיקון לחוק, שבמסגרתו לא תהיה הגבלת גיל של היתום. כמה חברי כנסת כבר הביעו תמיכה ומסייעים, בזמן שהמשפחות השכולות מסבירות שאינן רוצות הטבות נוספות, וכי מדובר בהצעת חוק ערכית, שאין לה משמעות תקציבית. "אני מצפה שהמדינה תכיר בנו", אומרת לנקרי.

מטוס עיראקי, שחדר לישראל במהלך מלחמת ששת הימים, הופל מעל מחנה עמוס שליד עפולה. כתוצאה מכך נהרגו 14 חיילים, ובהם דוד יפלח, אז מתנדב במילואים, שנקבר בקבר אחים בחיפה. "יש לי שני אחים גדולים, אלון וארז, ומאז שאמי התחתנה בשנית, כשהייתי בת 10, היה משבר גדול, ורק שלושתנו (האחים) היינו נוסעים לאזכרות", היא מספרת, "ובלי קשר לאמא שלי, אני מדברת על דברים קטנים, כמו הזמנה לטקס זיכרון ממלכתי. אין גיל לשכול ולהכרה. זו זכותנו וזה צריך לבוא מהמדינה". 

"המאבק הוא על ההכרה בנו, ואני כלל לא מדבר על הכרה כלכלית", מחזק דרור לביא (48) מפתח תקווה, אב לתאומים בני 14.5, את דבריה של אלה. משה לביא ליבשיץ, אביו הטייס של דרור, נהרג כשמטוס ההרקולס שעליו היה התרסק בנובמבר 1975 על פסגת ג'בל חלאל, בסיני. איתו נהרגו 8 אנשי צוות אוויר ו־11 צנחנים. דרור מדגיש את הצורך לזכור את הנספים, אבל בעיקר את הצורך בכך שיזכרו גם את היתומים, בכל גיל, ושיבינו אותם.

"את אבא איבדתי בגיל 5. אני לא זוכר אותו, רק את היד שלו עם השעון. את פניו אני זוכר רק מתמונות", דרור מספר, "היו לי סיטואציות, כילד, שבזמן מריבות עם חברים, הם היו אומרים לי: 'אתה מקנא שלנו יש אבא ולך לא'. זה היה מפרק אותי. אמא חיברה אותנו מגיל קטן לטייסת ולכל דבר ששייך לשכול. בבית דיברנו על זה חופשי, אבל אנחנו אנשי המסכות. תמיד יראו אותי מחייך, אבל בתוכי ריקנות - אף פעם לא קיבלתי ליטוף אבהי. החוסר הזה קיים עד היום".

דרור מדבר גם על אלמנות צה"ל, כמי שמחברות את ילדיהן למשפחת השכול הקולקטיבית, ועל הצורך בהכרה: "הן מתבגרות, ויש כאלה שהאימהות שלהם נפטרו, ואז נהיה נתק. אתה לבד. הורים שכולים מוכרים עד יומם האחרון, ואני, דם מדמו של אבי, מגיע לגיל 30 וכבר לא נחשב יתום, זה נראה לי הזוי. אנחנו לא מבקשים הכרה כלכלית. אני רוצה תעודה שאני משפחה שכולה. אני רוצה זימון בימי הזיכרון לטקסים, מהטייסת שבה אבי שירת. אני חי את הסיפור של אבא ואני חושש מהיום שבו אמא שלי כבר לא תהיה פה, הקשר יתנתק. זה ששומרים איתנו על קשר זה בגלל הכבוד לאמא שלי. האם מישהו ייתן לי את המנדט לערוך לאבא אזכרה? האם נציגים מהחיל יגיעו?" 

 

תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל // צילום: עופר חג'יוב

 

"אנחנו עוד כאן"

המקרה של מאיר סבן כהן (48, נשוי+2) מהיישוב הגלילי יובלים שונה. אביו יעקב, לוחם בהנדסה קרבית, נפצע קשה ברמת הגולן, מהפגזה של מטוס סורי במלחמת יום הכיפורים. הוא הוכר כנכה צה"ל, הפך לשבר כלי, פיזית ונפשית, ונפטר 23 שנה לאחר הפציעה ב־1996. מאיר היה אז בן 26. "לעומת היתומים, אני הכרתי יותר את ארגון נכי צה"ל, שיחד עם משרד הביטחון תמך בנו כלכלית. אבל גדלתי על טראומות בבית, עד שלא יכולתי יותר ובגיל 14 עזבתי לפנימייה. לא היו לי עד אז חיים". בגיל 18 התגייס לחיל אוויר, והיום הוא מכה על חטא: "הפסדתי זמן עם אבא, למרות שלאורך השנים הייתי לבד לגמרי. אמא בעיקר טיפלה באבא".

למאיר לקח זמן לעכל או בכלל להבין את השכול. "אבי נפטר לאחר שמלאו לי 21, ולא הייתי זכאי לשום הטבה. למעשה, עד גיל 39 לא ייחסתי לקטע הזה חשיבות, אבל אז הגעתי עם אמי לכנס משפחות שכולות. היו שם הרבה אלמנות ורק שתי יתומות. לא הבנתי למה אין ייצוג ליתומי צה"ל, אז התחלתי לחקור ונדהמתי מהחוק - זה פשוט עוול נורא. יחד עם יתומים נוספים החלטנו להתארגן והגענו לפגישה מלאת אמוציות עם מי שהיתה אז יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אחרי לחץ הצלחנו להביא לכך שהארגון יפתח את שעריו ליתומים בוגרים בכל גיל. הרגשנו שמשרד הביטחון לא סופר אותנו, אז דרך הארגון עשינו כל מיני דברים כדי להתגבש. עד אז לא הכרתי אנשים כמוני, יתומים. הארגון נתן לנו תקציב וערכנו סמינר שבמסגרתו מגיעים יתומי צה"ל בוגרים ליומיים ועוברים סדנאות טיפוליות".

מאיר, כמו האחרים, מבטל את הטענה שלפיה דרישת היתומים בני ה־30 פלוס גוררת איתה תוספת תקציב מצד המדינה. הוא מדגיש בדיוק את מה שהוא וחבריו ליוזמה הערכית מבקשים, מעבר להנצחה: "המטרה שלי היא לקבל הכרה ממשלתית בשכול שלנו, גם מעבר לגיל 30, כי לשכול אין גיל. מעל או מתחת לגיל 21 - אני רוצה להיות שייך למשפחת השכול". 

אלה, טעונה עד קצה, מצטרפת אל מאיר, ומבהירה שלא ייתכן כי גם ברמת ההנצחה המדינה וצה"ל מנתקים את היתומים: "אני מברכת ומוקירה את פועלו של אריה מועלם, ראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, שהשכיל ליזום את הקמת היכל הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה. הוא גם הכיר בחובה של המדינה לשמר את הנצחת יקירינו גם בדורות הבאים, אבל אנחנו עוד כאן, בחיים, אז מדוע נמנעת מאיתנו הזכות לקחת חלק במפעלי הנצחת יקירינו? מדוע המדינה מכירה ביתומים רק עד גיל 30 ולאחר גיל זה מפסיקה? איננו מוזמנים עוד לאירועי הנצחה, איננו מקבלים איגרת זיכרון ונר זיכרון בימי הזיכרון, ועוד. הכאב והזיכרון מלווים אותנו יום־יום, הם אינם נעלמים בגיל 30".

 

משהב"ט: "זכאים להטבות"

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משהב"ט מחבק ומוקיר את יתומי צה"ל ומגלה רגישות והבנה כי האובדן מלווה את היתום לאורך כל חייו. על כן במשהב"ט יתומי צה"ל זכאים להטבות הניתנות גם לאחר גיל 30, בין היתר זכאות להשתתפות במימון טיפול נפשי. 

"כמו כן, יתומי צה"ל משתתפים בקבוצות תמיכה וסדנאות על פי צורכיהם, שהמשרד מפעיל. כמו כן, זכאים יתומי צה"ל למימון שכר לימוד בגילים 40-30, בהתאם לזכאות.

"בנושאי הנצחה - יתומים המתגוררים בחו"ל, זכאים בכל גיל לביקור התייחדות פעם בשנה, ביום האזכרה האישי או ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כמו כן, לאחר לכתה לעולמה של האלמנה, זכאי אחד מיתומי החלל, בכל שנה, להוצאות אזכרה וקבלת מזכרת שר הביטחון. בנוגע לטענה כי יתומי צה"ל אינם מוזמנים לאירועים ולטקסי זיכרון - משרד הביטחון אינו שולח הזמנות לאירועים השונים, אלא מפרסמם בעיתונות ובאתר אגף משפחות הנצחה ומורשת, שכן אירועים אלה פתוחים לכל בני המשפחות השכולות. אגף משפחות, הנצחה ומורשת פועל בכל הקשור לטיפול באלמנות וביתומים, בתיאום עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שהוא הארגון היציג של אוכלוסייה זו". 

 

תיקון החוק: בגלל העיוות המוסרי

 

את הזכויות ומגבלת הזמן של חוק "משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום)" כבר למדנו, אלא שהמאבק הנוכחי הוא לא על זכויות, אלא על הכרה. בארגון אלמנות ויתומי צה"ל טוענים כי הגדרת המונח "יתום" בחוק צריכה להיות ללא הגבלת גילו של היתום - לא במועד התייתמותו ולא בכל מועד אחד. מתוך הנחה כי יתום הוא יתום, ללא שאלת גיל. 

בימים אלה מקדמים בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, תוך תמיכה של חברי כנסת, את התיקון לחוק. לדבריהם, ההגדרה הלשונית שמופיעה בחוק, שכביכול מוציאה את היתומים הבוגרים ממשפחת השכול, פוגעת פגיעה עמוקה ברגשות יתומים רבים והיא חייבת להשתנות. מוצע לתקן את העיוות האמור באמצעות ביטול ההתניה שקושרת בין הגדרת "יתום" לבין הקריטריונים לזכאות, וזאת ללא שינוי של עצם הקריטריונים לזכאות שנקבעים בהתאם לגילו של היתום.

יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, תמי שלח, שאיבדה במלחמת יום הכיפורים את בעלה אהוד, מפקד טייסת בחיל האוויר, מסבירה: "יתמות מהורה לא חולפת עם הזמן ולא יכולה להיות מוגדרת באופן ביורוקרטי. לא מדובר פה על בקשה של הטבה חומרית כלשהי אלא איחוי של פצע רגשי עמוק. הגיע הזמן לתקן את העיוות המוסרי שהוציא יתומי צה"ל רבים אל מחוץ למשפחת השכול".

ח"כ שולי מועלם רפאלי (הבית היהודי), יוזמת התיקון לחוק: "המדינה צריכה לשנות את יחסה כלפי יתומי צה"ל. הצורך לקבלת סיוע מצד המדינה הוא דבר אחד, שצריך להסתיים בגיל מסוים, אולם אובדן של אדם, שאיבד הורה במסגרת שירות ביטחוני, לא ייעלם לעולם ואינו תלוי בגיל".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...