"אנחנו". זו מילה שאנחנו לא אוהבים היום, אבל היתה שימושית מאוד בשביל בני הדור ההוא, ילידי שנות המדינה הראשונות. גוף ראשון רבים: אנחנו. התלבטנו קשות בין ג'ניס ג'ופלין לבין גרייס סליק מ"מטוסו של ג'פרסון". כן, אז בשנות ה־60 אהבנו לתרגם לעברית את שמות הלהקות והשירים. "אני ובובי מקגי" של ג'ניס ג'ופלין העביר בגוונו בדיוק אותו רטט שצמרר כאשר שמענו את שמעון ישראלי שר את "שיר הפרטיזנים היהודים". מילים: הירש גליק. עברית: אברהם שלונסקי. מי ידע אז כי "בין קירות נופלים שרוהו כל העם, יחדיו שרוהו ונגאנים בידם" זה עלינו. בלי אקדחי נגאן, אבל בטנקי השוט והפאטונים שניסו להדוף נחשולי דיביזיות מצריות וסוריות.
את המנטליות של ילידי התקופה הגדיר ס' יזהר בעמוד 374 ברומן האדיר שלו, שאיש לא קרא, "ימי ציקלג": "אהבת העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו... אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח־ריחו כזה... הבדיחה הזו שקורין לה יידיש, על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם. וכל דברי התורה והחכמה שלהם".
יזהר תיאר במדויק את שנאתנו לכל מה שהוא זר, "התיעוב שמתעבים כל שהוא פולני (סיאוב!), אנגלי (מדכא עמים), אמריקני (גולם של זהב, מסטיק ומצלמה), צרפתי... וכמובן... התעלות על כל שחור שהוא, שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו".
להקשיב למוריסון בבה"ד 1
אנחנו לתומנו חשבנו שהקבוצה שלנו היא הכי טובה בקיבוץ; והקיבוץ שלנו הוא הכי בתנועה הקיבוצית; והתנועה שלנו היא הכי בישראל. וישראל - ישראל היא הכי בעולם. אבל בשורה התחתונה, שורה שלמדנו להעריך מאוד ברבות השנים, היא בכל זאת הקובעת מבחינתנו: יש שיאמרו שאנחנו "הדור האבוד", דור הצללים הנודדים שנולד בחווה הסינית כדי לשרוף את המדינה אחרי מלחמת יום כיפור; ויש שיאמרו זה "הדור הגדול מכולם". כי בכל זאת, זהו דור תש"ח שני: ילידי 1954-1947 הצילו את המדינה שהוריהם בנו מיריעות אוהל ומחוטי ברזל.
הם עשו זאת במערכות הכבדות שבין 67' ל־73', מגודלי שיער, שחלקם כבר האזינו לתקליטי להקת הדלתות בבה"ד 1. כשאנחנו מסתכלים אחד על השני היום, אנחנו לא רואים רק את כתריאל שחורי - שמחזיק בתפקידו יותר שנים מהרצפלד - או את רנן שור, מנהל סם שפיגל, או את אמנון אברמוביץ', הפרשן המפורשן. לא: אנחנו רואים מאחורי התאורה והאיפור את החובש מחטיבה 14, את נהג הטנק העולה באש על הציר לכיוון תעוז "טלוויזיה", כשמסביבו כולם יורים ובוערים, ואת הכתב הצבאי הצעיר שדובב את לוחמי רמת הגולן.
אנחנו הנשמות הטהורות. אנחנו יודעים מה זה "אחכה לך"
בשבילנו הסכסוך המר ביותר עם "הפולנים" הוא "חרפת ורוצלב": אותו משחק כדורגל ב־1959, שבו חטפה הנבחרת 7:2 מאחורק ומשאר הפולנים שלו. אנחנו שמענו את נחמיה משדר ביום העצמאות איך טסים המיראז'ים מעל ראשי הקהל, חבוש מצנפות מקופלות מנייר עיתון. אנחנו שמענו את נחמיה משדר את סטלמך מבקיע את שערו של יאשין בנגיחת ראש מרהיבה. חשבנו שזה מספיק בשביל ניצחון על בריה"מ, וחשבנו ששני הגולים שחטף חודורוב מסתכמים למעשה באפס. אנחנו זוכרים עד היום בעל פה את שמות 11 המופלאים של גיולה מאנדי במשחק הניצחון בבלגרד ב־1960. אנחנו גם מבכים עד היום את העובדה שרק המחצית השנייה שודרה, ואת נחמיה החליף - נדמה לי - נסים קיוויתי. המהדרין זוכרים בעל פה את ההרכב של הפועל תל אביב, עם טיש ורחביה רוזנבוים.
עוד זוכרים את הצ'יזבטים
היינו רומנטיים. בהחלט לא חשבנו ש"היינו העתיד". הכרנו כמעט את כל בני גילנו במדינה. קיבלנו את השואה בפעפוע מהסביבה, בלי מילים. הלכנו ברגל למוזיאון לוחמי הגטאות. אז עוד לא היה מקובל שכל דבר הוא השואה, ושכל מנהלת של מוזיאון לוחמי הגטאות היא חסידת אומות העולם העוסקת בהצלת יהודים נרדפים ברחובות תל אביב. אז עוד חשבנו שהשואה זה מה שאנחנו שומעים באוטובוס ברדיו, בשידור חי מאולם בית העם, שם נערך משפט אייכמן. כמובן שלא סיפרו לנו על אורחת חשובה בקהל, חנה ארנדט.
חשבנו שהאימהות והאבות ניצולי השואה אצלנו בקיבוץ הם קצת יותר חשובים, קצת יותר אמיתיים. איך להגיד את זה: ספרנו אותם, כי היו להם מספרים וראינו את זה. בין ילידי הארץ של התקופה היו גם לא מעט שגדלו במעברות, בדלות גדולה. אלו בנים ובנות להורים ניצולי שואה. ויש שממש נולדו בתפר שבין המחנות לתקומה; בשבדיה, לשם הגיעו פליטים יהודים, או במחנות עקורים בקפריסין. זו הסיבה שאנחנו יותר בנזין מתיסלם, בגלל יהודה פוליקר ממחזור 1950.
אנחנו אלה שיודעים לא רק מי היה גיורא יוספטל, אלא גם מי היה ראובן ברקת. וזאת רק בגלל האבל הלאומי על מותו, שארך שבוע. תשאלו, אם כן, מי היה ראובן ברקת? הוא היה יו"ר הכנסת, אי שם בשרשרת הנצחית של שפרינצק וקדיש לוז. קדיש לוז מדגניה, הישר באדם. יותר נכון, הישר היחיד במדינה, או אולי בתולדות המדינה.
אנחנו עמדנו בשולי הכביש המרופט למרגלות התבור, כדי לצפות באפיפיור פאולוס השישי מגיח לרגע מהאונייה האמריקנית שלו בטרם ימריא בסערה אל המנזר אפוף הקדושה בראש ההר. בימים שלנו תל אביב היתה שטוחה כמו נושאת מטוסים, ואריות ופילים התרוצצו במקום שבו מונח היום קניון גן העיר. אנחנו גדלנו על להקת התרנגולים, זו מפת הדקדוק הפנימי שלנו. מה שמזכיר לנו שבכל זאת, על אף כל מגבלותינו, שיגרנו שלושה נציגים לפסגה: התלמיד המכובד בנימין נתניהו (מחזור 49'), שמשמש זה תקופה מסוימת ראש הממשלה, והחניך המצטיין דויד גרוסמן (מחזור 54'), שיודע לכתוב יפה מאוד והתברג ממש בשלישיית הצמרת של הספרות העברית. ואסתר חיות (מחזור 53'), נשיאת בית המשפט העליון. אצלנו הבנות שוות. ממש שוות.
חלקנו גרים במגדלי אקירוב, אותם סמלי סטטוס פאליים שהפכו את קו הרקיע של תל אביב לאינפוגרפיקה של מינה צמח או קמיל פוקס; אבל אחדים עוד זוכרים את השקע במדרגה בכפר הערבי הנטוש, שם היה יושב צביקה ומספר צ'יזבטים. אנחנו עוד זוכרים מה זה צ'יזבט. בלסנו את "ילקוט הכזבים" וקיבלנו עידוד משערי "העולם הזה" מתחת לשולחן בכיתה.
אידיאליסטים בארון
הדור הזה מיוחד בכך שלא קיימות בתוכו רעות וסולידריות. נכון, עד היום אתה יכול לפגוש רע ואח מהתנועה, מהמלחמה, מאחרי המלחמה, ו־40 שנה שלא ראיתם אחד את השני נמסות באחת ומתחילה שיחה על אותם עניינים.
אבל החבר'ה לא יהססו לדפוק אחד את השני ולנעוץ מקלות מחודדים בצלעות. "הוא שרוט", הם יגידו. זה הדור של "השרוטים". לא חושב שיש עוד דור שבניו מתייחסים לעצמם כאל "שרוטים". במקרה הטוב זו שריטה, כי אחרים ממש נשרפו, נחתכו או התפוצצו. אבל אלה ש"רק" נשרטו, ממשיכים להתנפל ולשרוט. גם דור תש"ח המקורי טיפח הרבה ריבים ושנאות, אבל הם ידעו להתלכד ולסגור שורות כשאחד מהם הותקף, ולא היו עוסקים בהפללה של רעים. בדור שלנו לכל אחד כבר יש ארבעה, חמישה, שישה עורכי דין. רק בתור ידידים, כמובן, אבל בלעדי ידידך עורך הדין תתקשה להוציא ספר בשלום או לחצות את הרחוב. זה ייפול עליך גם אם ציטטת במדויק, ונתת קרדיט מלא, ואף ציינת את השם בגוף הטקסט. ידיד ורע ממושב שכן יישב איתך ויאכל וינגוס וילגום וגם ינגב את הפה, כמו סחבק אמיתי; אבל לא יוותר וילך נגדך עד הסוף לבית המשפט. "תבין אותי, אם אוותר לך זה לא ייגמר אף פעם", הוא יגיד, ויאשים אותך שהרווחת קצת כסף שהגיע לו. וכולם היו בחווה הסינית: בציר "לקסיקון", בציר "טרטור", בציר "עכביש". מפת חיינו הנצחית.
הדור שלנו שולט כבר הרבה שנים בתקשורת, ולא מראה סימנים שהוא מתכוון לתלות את הנעליים. אלה רינו צרור, יגאל סרנה, גדעון לוי, יעל דן, רון מיברג, דורון גלעזר, סימה קדמון, בן דרור ימיני. כדי להבין את הבאים אחרינו אפשר לחשוב על ההבדל בין כל אחד ברשימה, ואחרים נוספים, לבין ניר חפץ. אנחנו אולי לא סימפטיים, אבל לא הפכנו ליחצנים. אנחנו אידיאליסטים בארון. זאת אולי הבעיה המרכזית שלנו. ספגנו בנעורינו את כל המיתוסים הלאומיים. מרד גטו ורשה מעורבב במסעות לסלע האדום; להקת הנח"ל מעורבבת בלהקת החיות. אנחנו זוכרים את שמו של הרופא שהציל את מאיר הר־ציון. את ה"ציון" במאיר הר־ציון עוד היינו אומרים כמו השם של ציון ממסעדת ציון הגדול.
בימינו ת"א היתה שטוחה כנושאת מטוסים. מגדלים באזור ת"א // צילום: משה שי
גדלנו על נעמי שמר ואריק איינשטיין, ואנחנו חיים בעולמם של סטטיק ובן־אל. אנחנו לא רק רומנטיים, אנחנו הנשמות הטהורות, בייחוד נאוה ברוכין. אנחנו יודעים מה זה "אחכה לך". אנחנו נעצור בצד ונשמע את השיר עד סופו, נדפדף עם אהובתנו משכבר ב"ספר הספרים שלנו", וניזכר בדממה במסע הטרמפים מרפידים לקיבוץ בצפון. אנחנו ותיקים שלא מתכוונים להתפנות לשיכון ותיקים. שלמה ארצי וגידי גוב מייצגים את החוויה של הדור: רומנטיקה עניינית עם קצת הומור. נוסטלגיה אופוזיציונית פטריוטית. יותר "עם הגב לים", פחות תסביכים.
כיוון התנועה
אבל עד כאן אלו מאפיינים של דור הבייבי־בום המקומי. כמו בכל מדינות המערב, לדור הפוסט־מלחמתי יש חוויות זהות מגבשות. אלו חוויות היסטוריות משותפות, בשום אופן לא פוליטיקה של זהות. אלו התרחשויות שבני הדור חוללו במו ידיהם, או שחוו אותן על בשרם בשל מערכות גדולות שלא היו בשליטתם. אצלנו הפרק החווייתי היה במלחמות הגדולות. לאחר מכן, בסוף שנות ה־70, התחילו לחולל התרחשויות. חלק אולי הצביעו לליכוד בסוף 73', אחרי המלחמה, אבל לא התכוונו ברצינות שבגין יעלה לשלטון ב־77'.
את הפגנות המחאה נגד גולדה ודיין עשו זקנים יותר כמו מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ילידי תחילת שנות ה־40; אבל מארגני שלום עכשיו ב־78' ובתחילת שנות ה־80 לא נפלו מהם. הם רק היו פוליטיים הרבה יותר. יש הבדל בין ילידי תש"ח פלוס־מינוס לבין ילידי 1952 פלוס־מינוס. יובל נריה, יולי תמיר, עמרי פדן, צלי רשף: המבוגרים יותר היו אנשי ארגון ועסקנות, שחיברו את המחאה השלום־עכשווניקית לכוחות פוליטיים ממוסדים או לכוחות אקדמיים וספרותיים ממוסדים. אין קשר, אגב, בין שלום עכשיו המקורית לבין הגוף הקיים היום. אלו עולמות אחרים.
אני מדגיש את שלום עכשיו, משום שגוש אמונים, הגוף הימני המקביל שצמח מהטנקים החרוכים של 73', הוא יצירה של דור מגילים אחרים. לאורך השנים היו לי לא מעט שיחות עם אל"מ (מיל') יעקב חסדאי. הוא חזר שוב ושוב על התזה - הנכונה - שלפיה מלחמת יום כיפור הולידה מתוכה את שתי התנועות האידיאולוגיות המשמעותיות ביותר ב־50 השנים האחרונות, שלום עכשיו וגוש אמונים. אבל כשחושבים על הגרעינים הדוחפים, היוזמים, של שתי התנועות, קשה לא לראות את ההבדלים הדוריים הדקים. ובהבדל הדמוגרפי בין מקימי התנועות טמון ההסבר לאופי של גילי שנות המדינה הראשונות, תחילת שנות ה־50, לעומת הצברים ילידי המחצית הראשונה של שנות ה־40. ישראל הראל, חנן פורת, בני קצובר, אורי אליצור ויואל בן נון - כולם צנחנים, אגב - היו כבר מילואימניקים ותיקים יחסית במלחמת יום כיפור. שלום עכשיו אופייניים יותר לדור הבייבי־בום, בתחושה העצמית שהם חכמים נורא. כן, אנחנו חכמים נורא, גם היום, אבל לא מספיק חכמים כדי להבין במה אנחנו לא חכמים. אנחנו חושבים שדמוקרטיה זה סוציאליזם, שוויון ואחוות עמים. תזכירו לי מאיפה זה לקוח?
אבל יותר מזה, שלום עכשיו היא תנועת מחאה. היא גם הפכה לתנועה של לוחמה פוליטית מהרחוב והכיכר ועד לכותרות העיתונים ושאר כלי התקשורת. בזמן שראשיה ואוהדיה התנחלו במערכות קול ישראל או בעיתונות הכתובה, מנהיגי גוש אמונים התנחלו על הקרקע, בנו ויצרו. בלי קשר להבדלי השקפות, זו מהות אחרת.
זה לא הספיק מול בריה"מ. יאשין נכנע לסטלמך // צילום: אוסף התצלומים הלאומי
רדיקלים של מוצ"ש
ואולי המאפיין המקורי ביותר של הדור הזה הוא ההקצנה, הגוברת ככל שאנחנו מתבגרים. ההורים שלנו ידעו שכול, ידעו מכאוב. כשהם היו בני 80-60 כבר התמתנו. הם ראו את האדם מאחורי הסיסמה. הם גזמו ורדים. הם לא בזבזו אנרגיה על ויכוחים.
אנחנו רק מתחילים עכשיו. אנחנו הובלנו את התמסחים ב־73' לתעלה, וב־81' טסנו לבגדד, אבל ב־2011 המלצנו על מהפכה. ביקשנו לקחת דוגמה מרוח ההקרבה של ההמונים בכיכר תחריר. בינינו, רצינו לראות קצת אלימות. בסדר, אולי לא ממש; אבל יצאנו מדעתנו שדרושה מהפכה, ומהפכה דורשת התנגשויות, והתנגשויות זה לשפוך דם, אחרת למה אנחנו בדיוק מתכוונים ברוח הקרבה? היינו נגד המשטרה. אבל היום המשטרה היא תקוותנו. אין בלתה.
גדלנו על "שיר הצהובים" של התרנגולים. אבל שם השנאה היתה סנובית, תמימה משהו. "דבר אחד עוד לא אבד חינו / החשק המוזר הזה לשנוא / לשנוא הרבה חזק וטוב / לשנוא עד שתהיה צהוב", שורר הפזמונאי האהוב עלינו, חיים חפר, "פה אין טפשות ואין חכמה / או הגיון חביבי / שונאים עם כל הנשמה / באופן כל כך אימפולסיבי!"
השנאה שמתבשלת בקרבנו ככל שאנחנו, איך לומר זאת, מזדקנים - היא בעוצמות אחרות. עוצמות של אפרים שמיר נגד מירי רגב ושרית חדד. אנחנו רדיקלים של מוצאי שבת. תשע בכיכר, לא? אפילו כשאנחנו בטיול מאורגן בהודו מי שממשיך להעסיק אותנו זה ביבי, והוא ניבט אלינו משערי העיתונים ההודיים. במצב כזה קשה להתרכז בטאג' מהאל. הגנגס לא עושה לנו את זה. אבל ביבי, הבכיר בגילים שלנו, מגלם בעצם את ההפך מכל מה שמאפיין את הדור. הוא מה שנקרא "האיש עם השערות על הגב", שיודע שמישהו צריך לקבל אחריות. שלא מחפש למצוא חן. שיודע שצריך להעמיס את הקיטבג הגדוש עם המיטה על הגב, ולהסתער במעלה הגבעה הנצחית.
אבל אנחנו הפלנו את הכדור מהידיים. אחת היצירות של הדור היתה עיתון "חדשות" מבית מדרשו של עמוס שוקן. למה הקבוצה המובילה של העיתון לא היתה מסוגלת להשאיר אותו בחיים כאשר המו"ל החליט לסגור אותו? זה אומר עליהם הרבה יותר מאשר הדעות הקיצוניות הקולניות שהם משמיעים היום מעל דפי "הארץ'" או בגלי צה"ל. בכל מקום אחר בעולם המערבי, עיתון כמו "חדשות" היה שורד מכוח השותפות, הרצון והיוזמה של העיתונאים המובילים שלו; אבל אצלנו המשכורת הבאה חשובה יותר מהסיכון האישי והכלכלי. הקרבה עצמית, אמרנו? גם זה מבדיל בין ביבי לבין אנשי התקשורת ושאר בעלי התפקידים שצמחו בדור ההוא. הוא בחר להיכנס לפוליטיקה. הוא לא התגלגל למקומות שמסלולי הקידום המוכרים הובילו אליהם את בכירי דור הבייבי־בום.
זה הדור הישראלי ביותר. קלטנו את תמצית התרבות הישראלית. השירים, הספרים, הסרטים, ההתרחשויות ההיסטוריות. החיבור למדינה הוא ברמה אורגנית. התגובות הקיצוניות נובעות מרמת ההזדהות הגבוהה. לכן זה מחמיר דווקא ככל שחולפות השנים. ככל שהמדינה נתפסת כשונה מהדבר המוכר כל כך שעליו גדלנו, כך הגוף והנפש מתקוממים. זאת אף שאת רוב הפנאי מקדישים חברי השכבה לטרמינלים בדרך ללונדון או לניו דלהי, או לרכישת מכונית חדשה, או לאיזו שנת שבתון או סתם לשיפור נוסף במכשור הדיגיטלי העוטף כל חלקה טובה.
בפנים עדיין שוכן לו ארול אחד. ארול, בן דמותו הזרוק של מאיר אריאל. משהו ארץ־ישראלי, פרדסי, ארוטי, רומנטי ועצוב. "ארול הוא גלגולו של דודו. אמרו אז החבר'ה אבוד הוא", היגג מאיר אריאל על הבמה באחת מהופעותיו המצולמות, "ארול הוא גלגולו של יוסק'ה דופק ניגונים. ארול הוא גלגולו של מוטיב החבר'ה בתרבות העברית. ארול הוא גלגולי אני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו