עבור רבים מבני דורי שלא היו שם כשהמדינה קמה, התחלקו החיים לשניים: לפני מלחמת ששת הימים ולאחריה. 19 שנה ליוותה אותנו - באופנים שונים - תחושת ההיעדר וההחמצה של רגע הלידה ההיסטורי ההוא, אבל באבחה אחת הגיע "יום העצמאות השני"; שישה ימי בריאה חדשים. ירושלים שוחררה, וחשנו שהשבור תוקן, ששני חלקי השלם פוגשים סוף־סוף זה את זה, שהנה - גם אנו נוכחים־שותפים ללידה. שמחתנו עלתה על גדותיה, חצתה גבולות וחומות שקרסו.
אלה היו רגעים שבהם עוצבה מחדש התודעה הלאומית. הם התוו כיוון ודרך. אחר כך נקפו השנים, והמציאות - כפי שהיא לעיתים יודעת - טפחה לא פעם על פנינו, ונאחזנו בחלום, איש־איש וחלומו. אותי נשאה 1967 אל התיעוד, המחקר והכתיבה שבמרכזם ירושלים, שגם היא חלום; אותה יפהפייה נרדמת ששיחים מטפסים וקוצניים עטפו וחנקו ושיתקו אותה כמעט 20 שנה, ועתה השתחררה מאזיקיה.
את ארבעת גיבורי 67' שלי - שדרכי המקצועית או האישית הפגישה אותי עימם לא פעם - נשא הנחשול הגדול של ששת הימים לחופים ולמחוזות אחרים. תוצאות המלחמה ההיא עיצבו במידה רבה גם את מסלול חייהם. כל אחד מהם הפך להיות קצת ממה שאני בסתר ליבי הייתי רוצה להיות חלק ממנו. היחד שלהם היה לסוג של פסיפס, לא בהכרח או תמיד מייצג, פסיפס שמשקף את פני הדור שהמלחמה ההיא הצמיחה.
***
ישראל הראל (79) חי כבר שנים בתחושה שהחברה וההנהגה הישראלית כשלו במימוש הניצחון הכמעט ניסי במלחמת ששת הימים; שנמיכות הרוח וחולשת הנפש שמטו מידינו את אוצר הזהב שהביאה לנו המלחמה ההיא; שהתודעה הישראלית לא הצליחה להשיג את המציאות ההיסטורית.
כמעט כל פעולותיו של הראל מאז, נגזרו מתחושת הבהילות של ההיעדר והחלל שאותו יש למלא במהירות בעובדות ובמודעות אחרת. הראל הקים את מועצת יש"ע. הוא גם הניח את היסודות לתקשורת אחרת, יהודית ולאומית יותר (כתב העת "נקודה") בניסיון ליצור חלופה למונופול התקשורתי שנשלט באופן כמעט בלעדי על ידי המחנה שראה בתוצאות ששת הימים סוג של אסון, ולא ניצחון גדול.
הרב בני לאו (57), ראש מיזם "929 - תנ"ך ביחד" ותלמיד חכם גדול, היה בן 6 כשהמלחמה פרצה. לאו, כמו הראל, "אוהב אהבת נפש את חבלי הארץ ששוחררו בששת הימים", אבל בניגוד אליו, "מוכן לוותר עליהם למען שלום". הוא מרבה עם זאת לעסוק דווקא בשלום מבית, בהידברות ובניסיון לגשר ולאחות את הקרע הגדול שתוצאות המלחמה ההיא יצרו בציבוריות הישראלית. לאו מתרשם ש"הניכור בין חלקים בחברה הישראלית הגיע לרמות שמהוות סכנה לאומית למדינת ישראל".
אילן אזרחי (63), צלע נוספת ברביעיית גיבורי דור ששת הימים שלי, הוא בר פלוגתא חריף שאני רוחש לו כבוד רב. בניגוד לרבים מחבריו לדעה ובני דורו/דורי, אזרחי לא נטש את ירושלים. הוא כאן כדי להישאר ולהיאבק על עמדת המיעוט שאותה הוא לא פעם מייצג. הפלורליזם התרבותי והדתי שאותו הוא מבקש להנחיל בעיר, אינו תמיד פופולרי, אבל הוא חיוני מאין כמוהו, כדי שירושלים תישאר מה שהיא: אוסף מופלא של סתירות, ניגודים, קהילות, פלגים וקבוצות מצבעים וגוונים שונים. הקוקטייל הזה הוא בעיני שנינו ירושלים האמיתית.
"הדילוג על הר הבית היה סימפטום". ישראל הראל // צילום: גדעון מרקוביץ
הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר חושפת צפונות ירושלים ונכדתו של הארכיאולוג המקראי פרופ' בנימין מזר, היתה לחוד החנית במאבקו של הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית בשנות ה־90 וה־2000. כשהוואקף ניסר את עתיקות הר הבית במסור חשמלי ופיזר במזבלות את השרידים היהודיים שנותרו בהר, כ"מוץ אשר תדפנו רוח"; בעת שרשות העתיקות הנמיכה ראש בפני הדרג המדיני והיתה נכונה לבלוע את הצפרדע הענקית הזאת, קמו מזר וחבריה ומימשו את המימרה היהודית הקדומה: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הם יצרו את השדולה הא־פוליטית המגוונת והמכובדת ביותר שקמה אי פעם במדינת ישראל, עם חיבורים בלתי אפשריים לכאורה בין אישים כמאיר שמגר, עמוס עוז, ס.יזהר, א"ב יהושע, טדי קולק, דן שומרון, שלמה להט, עמוס קינן, לובה אליאב, מאיר פעיל ופרופ' אהוד נצר.
התוצאות מדברות בעד עצמן: מזר וחבריה הכריחו את המדינה להתמודד עם הוואקף במקום הכי רגיש בעולם, כדי להציל את מה שנותר מעתיקות הר הבית. התגליות המקצועיות של מזר ושל עמיתיה למרגלות חומת הר הבית הצליחו לבלבל לאורך השנים לא מעט ארכיאולוגים וחוקרי מקרא מבית המדרש המינימליסטי, שטענו כי סיפורי התנ"ך הם שכתוב היסטורי מאוחר, וכי האירועים המתוארים בהם מבוססים באופן קלוש בלבד על המציאות.
"פצצת תודעה"
מאמר המערכת של עיתון "הארץ", המתנגד החריף ביותר כיום למפעל ההתנחלויות, עוטר למחרת שחרור ירושלים בכותרת מנבואת ישעיהו: "צהלי ורוני יושבת ציון"; "הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק", כתבו ברחוב שוקן, "מעתה, הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו".
בן־גוריון כתב באותם ימים ליוסף ויץ, שתוצאות המלחמה שימחו אותו יותר מאשר מעמד הכרזת המדינה. יגאל אלון הודיע ש"מדינת ישראל נולדה מחדש". שנה אחרי המלחמה, בליל יום העצמאות ה־20 של מדינת ישראל, הדליקה רחל ינאית בן־צבי (אלמנת הנשיא השני) את אחת המשואות בהר הרצל והכריזה: "לתפארת מדינת ארץ ישראל השלמה".
50 שנה אחרי, התחלפו סימני הקריאה הללו בלא מעט סימני שאלה. כ־400 אלף יהודים אמנם חיים בשטחי יהודה ושומרון, ערש מולדתנו, וכ־220 אלף יהודים חיים בתחומי ירושלים המורחבת (כ־40% מאוכלוסיית מזרח ירושלים), אבל הארץ מפולגת. המחלוקת על עתיד השטחים הללו הפכה למובנית ולעקבית. היא רגשית וערכית ואידיאולוגית. היא ביטחונית ושכלתנית, ולעיתים היא גם שבטית.
לא פעם המחלוקת הזו דוחקת לשוליים סוגיות חשובות אחרות שהחברה הישראלית ממעטת לעסוק בהן. פני הדור ההוא הם פני הניצחון הגדול, ממש כפי שהם פני המחלוקת הגדולה שבאה אחריו. ישראל הראל, אף על פי שנולד לפני הדור הזה, מגלם בקורות חייו במידה רבה את הפנים הללו.
הראל, בן למשפחה ניצולת שואה מרומניה, הגיע לארץ בספינת מעפילים שנתיים לפני קום המדינה, והיה כבן 30 כשעלה כצנחן בשערי הר הבית ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים. את מה שחש אז הוא מגדיר היום כ"פצצת תודעה". "איני מאמין בניסים, אבל אני זוכר שבעלייה להר הבית רגליי לא צעדו. זו היתה כמעט רחיפה. לבושתנו, האדם היחיד שדיבר באותם רגעים על הר הבית היה חילוני בן 37, יליד ירושלים שגדל ברחובות - מוטה גור. אפילו הציונות הדתית לא קלטה באותם רגעים מה גדול היום ההוא. היא התעשתה במידה רבה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים".
הראל נמנה עם הכוח שאבטח את ההר לאחר שחרורו. "ראיתי בעיניי כיצד כל מי שעלה להר - כולל הרב גורן - מחפש ראשית לכל את הכותל המערבי", הוא מספר, "הדילוג על הר הבית היה סימפטומלי להחמצה ולנמיכות הרוח ששזורים מאז בהתנהלות כל ממשלות ישראל, גם הימניות והלאומיות שבהן.
"כל ההבנה האסטרטגית והפסיכולוגית", כואב הראל, "הצטמצמה לראיית שטחי המולדת הללו כקלף. השאלה שנשאלה היתה איזה מסחר עושים עם הקלף הזה? התשובה שהתקבעה היתה שהכי נאצל יהיה לסחור בו תמורת שלום. זו, לצערי, הנוסחה שעדיין תקפה אצל רבים מדי. הדמוגרפיה היתה לא פעם תירוץ בלבד".
גם המחלוקת הפנימית "שיתקה", להערכת הראל, "רבים וטובים, שמלכתחילה קלטו באיזו הזדמנות היסטורית חד־פעמית מדובר, ובדיעבד נחלשו ונסוגו מהמימוש שלה".
בין אוקספורד לירושלים
הראל היה שם כבר בימי הבראשית של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כדי לצקת מים על ידיהם של נתן אלתרמן, חיים גורי ויצחק טבנקין, ולערוך את ביטאון התנועה, "זאת הארץ". "נער בני עקיבא שזכה להיכנס להיכל המזרח הישראלי", הוא אומר היום, סנונית ראשונה שבישרה על עלייתו העתידית של דור הכיפות הסרוגות כאליטה חלופית לדור המייסדים.
הראל נכח גם בליל הסדר הראשון במלון פארק בחברון, שהביא לחידוש ההתיישבות היהודית בעיר האבות, אבל נטה יותר להגות וחזון ולהצבת יעדים. עטו היתה חרבו. הוא כתב ב"מעריב", אך כאשר נודע לעורכי העיתון שלום רוזנפלד וטומי לפיד שהראל מתכוון לגור בעפרה שבבנימין, הם זימנו אותו לשיחת בירור והסתייגו ממגוריו העתידיים ב"יישוב לא חוקי". הראל, פגוע כמעט עד עמקי נשמתו, התפטר כמעט מיידית, ועבר למתחרים, ל"ידיעות אחרונות". אבל המציאות ומצפונו הציבורי קראו לו. הוא עזב גם את "ידיעות".
"ירושלים ממשיכה להיות לא מוגדרת". אילן אזרחי
המטלה הראשונה שהעמיס הראל על כתפיו היתה להקים את מועצת יש"ע, חזון שאותו פרסו בפניו אורי אליצור ואליקים העצני. זו היתה מלאכה סיזיפית, לא פעם מפרכת. הראל עבר מיישוב ליישוב וצירף ועדים ומזכירי יישובים לגוף החדש, שהפך בהדרגה לארגון היציג המרכזי של מפעל ההתנחלות כולו. את חותמו המובהק הותיר עם זאת בכתב עת איכותי, "נקודה" שמו, שביקש לבטא את הרבגוניות של המתנחלים ועולמם ולנתץ את הדימוי התקשורתי של המתנחל כפנאט.
"נקודה" יצא לאור לאורך 31 שנה, והיה לבית הגידול של רבים וטובים בתקשורת היהודית והלאומית הישראלית, למשל אורי אורבך, חגי סגל, אורי אליצור, חוה פנחס־כהן, חיותה דויטש, אמונה אלון, אלישיב רייכנר, אלחנן ניר ורבים אחרים.
אבל הראל חיפש לא רק לגיטימציה תקשורתית למפעל ההתנחלות, אלא גם הסכמה לאומית ולגיטימציה פוליטית ומדינית. בראשית שנות ה־90 הוא נענה ליוזמתו של יוסי אלפר, שעמד אז בראש מכון יפה למחקרים אסטרטגיים, ונפגש יחד עם קבוצת אינטלקטואלים מהימין ומההתנחלויות, עם קבוצת פלשתינים שבראשה עמד פרופ' סעיד יזיד. הפגישות התקיימו תחילה בווילה ליד אוקספורד, ואחר כך - בירושלים. המטרה היתה לבחון את ההיתכנות של דו־שיח בין המתנחלים לבין הפלשתינים.
כשהסוד דלף, אחרי רצח רבין, הראל הוקע כמי שנחלש וסטה מהדרך שאותה התיימר לייצג. נמצאו אף כאלה שדרשו להדיחו מראשות מועצת יש"ע, אבל בהצבעת אמון שהתקיימה במועצה הוא זכה ברוב גדול. היום הוא מגלה ש"נון פייפר" ובו הבנות לא רשמיות כבר נוסח שם, בין המתנחלים והפלשתינים; ש"בני השיח הפלשתינים הכירו דה פקטו במפעל ההתנחלות, ואף הסכימו שיישארו כאזרחים ישראלים בתחום המדינה הפלשתינית ובריבונותה כאשר זו תקום".
הראל מדגיש שבני שיחו הפלשתינים לא פעלו על דעת עצמם: "הם לא זזו צעד מבלי להתייעץ עם אבו מאזן. גם ערפאת היה בתמונה. זה לא היה סיכום היסטורי מחייב, אבל השיחות שיקפו התקדמות רבה. היום אני יודע שההבנות שהגענו אליהן, לא היו עוברות את ההנהגה הפלשתינית. האינתיפאדה השנייה מחקה אצלי כל בדל של אשליה".
אלא שהראל הוטרד לא פחות גם מהקרע הפנימי. הוא חש שהאומה שסועה ומפולגת. רצח רבין העצים אצלו את ההבנה שהשלום מבית חיוני לא פחות מהשלום עם האויב. כך נולד "הפורום לאחריות לאומית" - כ־60 אישים יהודים, דתיים וחילונים ובהם סופרים, אנשי צבא, פוליטיקאים ואנשי ציבור מימין ומשמאל.
הם פעלו בחסות מרכז יצחק רבין, ובברכתה של לאה רבין, שהראל נועד עימה כמה פעמים. יחד הם ניסחו את "אמנת כנרת", שנועדה להסדיר את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה היהודית בישראל. אפי איתם ויולי תמיר ניצבו בקצוות השיח. בתווך ישבו אישים כעוזי דיין, צבי צמרת ומוטי שקלר. התוצאה הזכירה מעט את מגילת העצמאות. היא נגעה בסוגיות יסוד כמו יהדותה של המדינה, הדמוקרטיה, השוויון האזרחי וזכויות המיעוטים.
אמנת כנרת נחשבת עד היום לאחד הניסיונות החוץ־פרלמנטריים הרציניים לנסח את קווי השלום מבית, אבל במבחן התוצאה - ספק אם הוא צלח.
"חוסר נכונות להקשיב"
שנים אחדות אחרי רצח רבין התרשם הסופר ס. יזהר כי בארץ ישראל חיים שני עמים יהודיים, המדברים בשפות שונות ומגיבים בדרך שונה לאותם האירועים. יזהר חש ששני העמים הללו מפרשים אחרת את טעם היות המדינה, את טעם יהדותם ואת טעם חיי היומיום שלהם: "מה שלאחד נחשב כהישג, נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד, נחשב לזה כאי כבוד, ומה שמלהיב אחד מדכדך שני". מבלי לומר את הדברים במפורש, יזהר כתב למעשה על המחלוקת הגדולה שמטלטלת את החברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים.
הרב בני לאו, ראש מיזם "929 - תנ"ך ביחד", ומי שהקים בעבר את בית המדרש לצדק חברתי, כואב יותר מכל את הקרע הזה. "רוב רובי נתון לשיחות בין יהודים ליהודים", מבהיר לאו, שכנער בן 14 השתתף בעליות ההמוניות לסבסטיה שבשומרון, במטרה להביא לחידוש ההתיישבות היהודית שם. "אני זוכר את עצמי בסבסטיה בחנוכה 1976, יחד עם אחי, כשההליקופטר של שר הביטחון שמעון פרס נוחת ומטר עגבניות רקובות מקבל את פניו", מספר לאו, "בפתח המסוק, לצידו של פרס, עומד אבא שלי, נפתלי לאו־לביא, והוא קולט אותנו בשנייה, וניגש אלינו חמור סבר. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא הכל מובן".
בני לאו הנער חי בתחושה שהמאורעות שהתרגשו עלינו במלחמת ששת הימים הם "המהלך הנכון של ההיסטוריה, שמדובר בגאולה, בשיבה הביתה", אבל 50 שנה אחרי ששת הימים לאו מדבר על מורשת רבו, הרב יהודה עמיטל בישיבת הר עציון, "שאהב אהבת נפש את חבלי הארץ הזאת והיה מוכן לוותר עליהם למען שלום. שם גם אני נמצא", הוא אומר, "אלא שבשום פנים ואופן לא אוכל להיכנס לחוויה של מו"מ על חבלי ארץ ישראל בלי תחושה של כאב עד בגידה".
ניתן להגיע להסכמות בתוך החברה הישראלית בסוגיה הזאת?
"אנחנו בבעיה. כשאני יושב עם יהודים שאני מאוד מעריך כמו עמוס עוז וצביה ולדן, או דויד גרוסמן, ושואל את עצמי האם הם חווים כמוני חוויה של קשר טבורי לחבלי הארץ? האם ויתור עליהם כואב להם וחותך בבשרם? תשובתי היא שהם והתנועה הקיבוצית ואחרים חוו אחרת, בפחות אינטימיות, את ששת הימים, את תחושת דרך האבות והבית, שחבלי הארץ הללו מעניקים לי.
מבט על היישוב עפרה // צילום: רויטרס
"מצד שני", מבהיר לאו, "ברור לי שהחברה שאני פוגש היום בתל אביב היא חברה מאוד מדוכדכת. השמאל החילוני חי תחת עננה כבדה. הוא חש שהחלום הציוני, כפי שהוא תופס אותו, הולך ומתרחק מרחקים שלא יתוארו מהמקום שהוא חלם על המדינה. מנקודת המבט של האנשים הללו הפכנו מעם לוחם לעם כובש, לציבור שהאלימות משתלטת על חייו במובן של תרבות, של כוחניות, של חוסר סובלנות כלפי ערכים הומניסטיים.
"עמדתי בביתו של עמוס עוז ברמת אביב בקומה ה־12. הוא הראה לי מבעד לחלון את בתיה של השכונה ואמר: 'תדע לך שכמעט בכל בית כאן יש לפחות בן או בת שבחרו לגור מחוץ לארץ ישראל, וזה כאב שלא מדברים עליו בפרהסיה. זה מאוד קשה לראות חלום מתרחק. זה תוצר של תהליכים וסיבות רבות, אבל בין היתר תוצאה של האופי שרבים בחברה שלנו אימצו. אני שומע רבנים מדברים בסוג של גזענות ובסוג של אלימות כלפי קבוצות ליברליות, לעיתים בשם ההגמוניה הדתית. אני רואה מנהיגות שלעיתים היא מאוד זחוחה וכוחנית. התחושה היא שההנהגה היום, שהציונות הדתית שותפה לה, אינה יודעת לנהל דיאלוג. זה שאתה בשלטון, זה לא נותן לך לגיטימציה לבוז למי שמתנגד לך, להתעלם מהכאבים ומהחששות של הצד השני".
נכון, אבל כדאי אולי להזכיר שהאליטה מהשמאל נהגה בדיוק באופן הזה, בזלזול, בדורסנות, בפוגענות בימין ובציבור המתנחלים. גוש קטיף לא היה כל כך מזמן.
"אכן, אך האם זה מעניק לגיטימציה לבוז לצד השני כשאתה בשלטון? בדיוק להפך. חוסר הנכונות להקשיב האחד לשני הוא בעוכרנו".
מה אתה מציע?
"לפני הכל צריך להיות רצון לחיות יחד. יש מעט מדי רצון כזה היום. הפחדים עצומים. האלימות המילולית איומה. הפחד מהצד השני מזין דיבור אלים שהוא כחץ מורעל. זה נכון גם בימין וגם בשמאל. יש מערכת של השתקה שנובעת מפחד. לא מסוגלים לשבת אחד עם השני ולהקשיב. הפחד מוליד לא פעם שנאה. כשלא מדברים - לא מכירים, והשני הופך להיות דמוני ואתה שונא את מה שאתה חושב שהוא מייצג. אין לך מושג מיהו, ומה הכאבים שלו. החיים כאן מתנהלים לא פעם במעגלים נפרדים לגמרי".
יש תרופה לכך?
"יש סל של תרופות. אני בהשתדלות שלי מנסה דרך המיזם של 929 להיפגש וללמוד יחד תורה, מתוך הבנה שהנכס הזה, התנ"ך, הוא נכס של כל חלקי החברה. לאיש אין בעלות עליו. יש כאלה שחושבים שזו החלנה, ויש כאלה שחושבים שזו הדתה, ואני אומר לאלה ולאלה: איני מכיר דרך אחרת. אני רוצה להיפגש במקום שמעניק למפגש גובה. החברה הישראלית נפגשה עד היום בשני מקומות - סביב השואה וסביב הגורל. מה שאני מציע באמצעות התנ"ך, זה להעצים את המפגש מהגורל אל הייעוד. אני מאמין שמפגש מהסוג הזה יוריד את מפלס האימה והפחד האחד מפני השני. אני לא מכיר דרך אחרת חוץ מהידברות, חוץ מאשר להיפגש ולהיפגש ושוב להיפגש".
"מאה אחוז מסבא"
גם עיסוקה של הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר בעשרות השנים האחרונות הוא יציר כפיה של תקופה. גם בעולמה התנ"ך הוא אבן ראשה, אבל מעט אחרת.
רבים מהממצאים של מזר למרגלות הר הבית לאורך השנים מאוששים את שמסופר שם. היא חפרה באזורים הכי משמעותיים עבור העם היהודי, אלה שעד 1967 לא היו נגישים לישראלים. היום היא סבורה שעלה בידה לאתר בעיר דוד את שרידי ארמונו של המלך דוד. החלום שלה הוא לגלות יום אחד גם את קברי בית דוד. מזר משערת שהם טמונים מדרום־מזרח לשטח ג'י שבעיר דוד.
"כבר אי אפשר לטעון שהתנ"ך הוא המצאה". ד"ר אילת מזר // צילום: אוריה תדמור
בינתיים מזר חופרת ב"עופל", הכינוי המקראי לאזור שלמרגלות החומה הדרומית של הר הבית, שם חשפה מערכת ביצורים מימי בית ראשון, שלהערכתה נבנו על ידי שלמה המלך. אם היתה צריכה לבחור בתגלית אחת כתגלית חייה ופסגת הישגיה המקצועיים, היתה בוחרת בפיסת הטין הזעירה שנמצאה בעופל לפני כשלוש שנים; "הבולה של חזקיהו", טביעת החותם של חזקיהו מלך יהודה. "זה ממצא ענקי", היא אומרת, "הכי קרוב למה שמורי ורבי, פרופ' נחמן אביגד, איחל לעצמו שנה לפני מותו: לראות טביעת חותם של אחד ממלכי יהודה".
ב־2008 מזר מצאה בולה אחרת הנושאת את שמו של גדליהו בן פשחור, אחד מאויביו הפוליטיים של הנביא ירמיהו, שקראו למותו בעקבות נבואותיו על חורבן ירושלים בידי הבבלים. באתר החפירות בעיר דוד, שם חפרה שלוש שנים קודם לכן, היא מצאה באתר שאותו היא מזהה כארמון דוד עוד בולה (חותם) הנושאת את שמו של יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה שפעל בירושלים סמוך לחורבן בית המקדש הראשון (587 לפנה"ס), בשירות צדקיהו, המלך האחרון של יהודה.
מזר, בתם של אסתר ואורי מזר, היא נכדתו של הארכיאולוג המקראי הידוע פרופ' בנימין מזר. דינה, רעייתו, סבתה של אילת, היא אחותו הצעירה של נשיא המדינה השני יצחק בן־צבי.
מזר נדבקה בחיידק הארכיאולוגיה עוד כילדה, כאשר השתתפה בחפירות שניהל סבה. זה היה שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים. הסב חפר אז את אותם האזורים שנכדתו שבה אליהם היום. "זה בא מאה אחוז מסבא", מזר מאשרת.
את הדוקטורט שלה עשתה על הפיניקים, עמים כנענים ממוצא שמי שישבו במקור ברצועת החוף הצפונית של ארץ ישראל. באכזיב, אחד ממקומות מושבם, היא גילתה את אתר הקרמטוריום שבו שרפו את גופות המתים, קודם שנקברו בכדי חרס גדולים. זהו אחד המקומות היחידים באזור שבו נמצאה לכאורה "התופת" המפורסמת (אחת נמצאה גם בצור).
על הארכיאולוגים המינימליסטים שמתקשים לראות בתנ"ך סיפור היסטורי עובדתי, אומרת מזר: "היום אנו כבר נמצאים במקום אחרי לגמרי. אף פעם לא התייחסתי לטענות הללו באופן אישי. רק הממצא המדעי המסודר מספק את חובת ההוכחה ל'יש', וה'יש' היום הוא עשיר ומבוסס מאוד. אי אפשר לטעון עוד שהכל סיפורים והמצאות. החובה המקצועית שלי היא להיות הכי מדויקת. איני מנסה לשכנע איש, אבל כשאני נתקלת בהרס עתיקות, כמו בהר הבית, אני וחבריי פועלים בעוצמה. על זה אסור ואי אפשר לשתוק. זו גם הסיבה שקיבלתי את ההצעה הנדיבה של מרכז שלם ותיעדנו את כל כותלי הר הבית, אבן־אבן, בשחקים ומתחת לאדמה, מתוך תחושת סכנה שחלק מהשרידים הללו עלולים יום אחד להתמוטט".
מזר, ארכיאולוגית מקצועית, אינה "מיסיונרית" של הארכיאולוגיה, אבל היא אינה מתעלמת מהעובדה שהארכיאולוגיה מחזקת לא פעם את הנרטיב הלאומי וההיסטורי שלנו כאן. "אנחנו חיים בארצנו, וירושלים היא הבירה שלנו. הרי איננו יכולים לחיות בלי מורשת ותודעה. מה אנחנו, אוויר?" עם זאת, היא לא חונכה כאדם מאמין: "אני חילונית בכל המובנים, אבל לא להכעיס. אני רוצה שיינתן לכל אחד לחיות באמונתו או באי אמונתו, מבלי לאכוף על איש דבר".
העיר כמעבדת ניסיונות
האמונה הזאת של מזר היא כנראה נקודת המפגש שלה עם אילן אזרחי, בר פלוגתא חריף שלי, שאני מכבד מאוד. אזרחי, דור שלישי בירושלים שמרבה לעסוק בקשר שבין ישראל ליהדות העולם, כואב את הריחוק והקרעים שמלווים בשנים האחרונות את מערכת היחסים הזאת. הוא מאוהביה האמיתיים אך המודאגים של העיר; פעיל החברה האזרחית הירושלמית, שמבין כי בירושלים קיים הון אנושי וחברתי נדיר של יחידים וקבוצות, קהילות ומוסדות שאוהבים את עירם ללא גבול, גם אם הם נושאים כאב אישי וקבוצתי.
אזרחי סבור כי עוצמתה של החברה האזרחית בירושלים מייצרת דגמים אפשריים לחיים משותפים, בין יהודים ליהודים ובין יהודים לערבים, וזאת למרות המורכבות והסיבוכים הרבים בעיר. בוויכוח על עתידה המדיני של העיר שנינו מסכימים כנראה על עובדות רבות ואף רואים עין בעין את המציאות הקיימת, אבל מסקנותינו שונות בתכלית.
אזרחי היה פעיל בעבר בשלום עכשיו, ומוכן לקבוע את מזרח העיר כבירת המדינה הפלשתינית במסגרת הסדר שלום. אני רואה בכך סכנה ביטחונית איומה וגם כשל ערכי.
אביו של אילן, איתן, היה בנה הראשון של שכונת רחביה הירושלמית ונולד ביום שבו נחנכה האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. אזרחי הבן גדל בירושלים הקטנה והמחולקת, "שילוב ייחודי של - בורגנות ציונית צנועה ושוחרת טוב", כדבריו. "ירושלים שלי", הוא זוכר, "התנהלה באלגנטיות מאופקת ונעדרת מצוקה במרחק עשר דקות הליכה מהגבול, עיר שההפרדה בין שני חלקיה היתה מוחלטת. 'וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם'", הוא מצטט את המשורר יהודה עמיחי מאותם הימים.
"לפני הכל צריך להיות רצון לחיות יחד". הרב בני לאו // צילום: ליאור מזרחי
אזרחי זוכר את עצמו מביט מייד לאחר האיחוד, לא הרחק מביתו, בהמוני ערבים שעולים ברחוב אגרון מכיוון העיר העתיקה, בדרכם לעיר המערבית. הוא נדהם אז מיכולתם של תושבי ירושלים להכיל את הרגע הזה, למרות משקעי העבר, אבל את ירח הדבש הזה הוא מתאר בספרו האחרון, "שפויה בחלומה" כתמונה לא מאוזנת: "היה צד כובש והיה צד נכבש".
אותו יום סיפק לאזרחי תובנה שמסייעת לו לפענח גם היום את הצופן הירושלמי: "יהודים וערבים מסוגלים לחלוק ביניהם את המרחב המשותף... לקיים אפילו מידה מסוימת של הרמוניה, גם כאשר המצב הגיאו־פוליטי מסביבם בעייתי ביותר והעתיד מעורפל".
הפתרון הפוליטי נהיר לו: "הסדר מדיני שבמסגרתו ירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלשתינית", אבל באותה מידה ברור לו גם כי "במקרה הטוב אנו בהקפאה עמוקה ובמקרה הגרוע - זה פשוט לא יקרה". ירושלים, הוא מציין, "ממשיכה להיות בלתי מוגדרת: מצד אחד ישראל מפעילה בה את התפיסה של עיר מאוחדת, ומצד שני אנו חיים במרחב עירוני, שבו הסכסוך מונצח, מרחב שאיננו יוצרים בו איחוד אמיתי, וכאן אני מתחבר אליך.
"אם כבר קבענו שהמרחב האורבני הזה הוא חלק ממדינת ישראל, אז בוא נתחיל לפתח בו שוויון וכבוד לכולם, כולל יכולת לקבוצות, קהילות, תרבויות ולאומים שונים לחלוק יחד את אותו מרחב".
אזרחי יודע שהיחד העירוני מתפרש לא פעם אצל הערבים כיחד פוליטי. הוא ממליץ לפיכך לשוות ליחד הזה אופי פחות ממוסד ויותר אזרחי: "כבר היום אתה יכול לראות מובלעות של שיתופי פעולה בגן החיות, במוזיאון המדע ובתחום הבריאות או המסחר. אני עצמי הייתי מעורב בפרויקט שנקרא 'חדר מורים ירושלמי', שהפגיש לתוכנית שנתית של השתלמות מורים ממערב וממזרח העיר. יש את המקהלה היהודית־ערבית בימק"א, ופרויקט באבו תור. במובן מסוים ירושלים הפכה לסוג של מעבדת ניסיונות, ויש לה פוטנציאל להפוך לפיילוט של מה שיקרה במזרח התיכון בשנים הקרובות, וליצור חיבורים, שבמסגרת פתרונות פוליטיים נראים היום בלתי אפשריים".
***
הראל, לאו, מזר ואזרחי הם יצירי הדור ובבואתו - פנים שונות בתוך ויכוח גדול שטרם הוכרע; ויכוח שעצם קיומו של האחר והמחלוקת עימו מעצימים אצל כל אחד מהם תודעה וזהות אחרת, ישראלית, יהודית, דתית או חילונית. לרוב הזהות הזו היא מעט מכך או רב מזה. אבל תמיד היא אחרת. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו