בין הנוער לנרות

בחופש שבין ט' ל־י', ביציאה מהבית למחנה סיירים, נושאת תיק גב גדול ולבושה במכנסיים כמקובל במחנות הקיץ בבני עקיבא, התרומם לווייתן גדול תחת הרגליים שלי. מישהו ניסה להרים את האספלט מלמטה. בצומת רנה קאסן פוצץ את עצמו מחבל בקו 26, רצח חמישה ופצע יותר ממאה. זה היה יותר מקילומטר מבית הוריי אבל אדוות הפיצוץ עברו דרך האדמה והניעו את המדרכה. היינו בני 16. אוטובוסים התפוצצו. זו היתה עובדה. חמישה חודשים אחר כך רבין נרצח.

אנחנו הילדים של חורף שנת 73' ואילך. נולדנו אחרי המלחמה ההיא, למדינה שכבר אין חשש לעצם קיומה. טראומת כיפור היתה נחלת דור מעלינו. אנחנו הִגַרְנוּ, אדומי פנים וצורחים, אל עולם שהבטיח שלום, ולמדינה שברור שתתקיים - רק נאבקים באיזו מתכונת. עברנו אינתיפאדה כילדים־נערים, ואינתיפאדה שנייה כסטודנטים, חצינו את תקוות השלום והכותרות הכחולות בעיתונים, ואת הבשר החרוך והכותרות האדומות. 

אמרו שאנחנו דור שלם דורש שלום. זה הפך לשלום־שלום. אנחנו בני 40, חצי עשור לפה חצי עשור לשם, ולא ראינו יום אחד של שקט. פותחים תיק בכניסה לקניון, לא עושים עניין מחיים על חרב. לא נלחמנו במלחמות הרואיות אבל יש לנו גיבורים, מרועי קליין, דרך מיכל סלומון ועד מטיחי המטריות והכיסאות במחבלים. 

אין בנו פחד שהמפעל הציוני ייעלם. יש פה בית שלישי יפה, ולכן הדור הזה הולך לפעמים על העקבות של הסבים, וחוזר לברלין, וחוזר בתשובה, וחוזר אליך לטלפון למרות שהצעירים מאיתנו כבר לא מתקשרים.

קל ללהג על החלוקה השבטית. מה מאפיין כל שבט, וכמה אוהל השכנים מרתק להצצה, והתהום בין הקבוצות, כשנמתח מעליה גשר חבלים מתנדנד, או כשהיא דמיון בלבד. לפלח את הישראלים לפי דור קשה יותר. לתת סימנים בחתך רוחב של שנת לידה - לא עדה, מגזר, מגדר, מפלגה - מורכב. אבל יש "דור תש"ח" והוא הורכב מקבוצות שונות. אנסה להגיד משהו על בני 35 עד 45. בארה"ב בני הגיל הזה נמצאים בתפר שבין דור ה־X לדור ה־Y, ואולי אפשר להרחיב לדור הוואי־פיי. בישראל אפשר לקרוא לו דור תשל"ח. 

 

קלילים יותר, שונאים פחות

גדלנו בידיים של יהודית ונורית, עפרה וירדנה, שלמה ושלום. מי שלימדו אותנו לדבר היו "זהו זה", ואחר כך "העולם הערב" ו"פלטפוס" ו"החמישייה הקאמרית". משינה וכוורת הן ארץ ישראל היפהפייה והאבודה והנשכחת שלנו. את גיל ההתבגרות עברנו עם טלוויזיה צבעונית דו־ערוצית, עם איילת זורר ב"עניין של זמן" ו"שמש". עם טלפון חוגה שהתחלף למקשים גדולים, שהתחלפו בטאץ' דק ושטוח.

היומיום שלנו קל יותר, כנהוג בחילופי דורות, מזה של הורינו כשהיו בגילנו. ממייבש הכביסה ועד האפליקציות. התרבות הישראלית פורחת. ספרות, אמנות, מוזיקה.

נדיר לשמוע ישראלים בני הגיל הזה במבטא חורך וזר: אולי אני חירשת וטועה, אבל עולי בריה"מ בדור המדובר השתלבו מצוין וקשה לסמן "רוסים" בני גילנו. ההיי־טק והמשכורות הגבוהות הרחיבו את המרפסות שלנו. אנחנו מבקרים הרבה בחו"ל. חוץ מזה, בשכבת הגיל שלנו הסתיים המסלול הצבאי כנורמה באחת הקצוות של מפת העולם. 

 

שרו "איפה המדינה ואיפה החזון?" להקת משינה // צילום: קוקו

 

אפשר להרגיש על העור את המקל עובר אלינו. אנחנו עושים משהו בעולם האמיתי, אנחנו המבוגר. והרבה מהמבוגרים האלה, המשפיעים, המתקנים, יודעים להכין תה מכלי שני בשבת, גדלו בעיירות פיתוח, או מכירים את הדרך לאלון מורה. הם שונאים את האחר פחות מאשר שנאו דור אחד למעלה. והם ידעו לשנוא, אלה שמעלינו. 

הדור החדש של החרדים לא רוצה לראות בעצמו נספח, אלא לוקח את המקום שלו בלי להתבייש, ומגדל כוכבים בפוליטיקה, במוזיקה, בעיתונות. המחאה המזרחית הצליחה. יש גיבורי תרבות ושירה רעננים. קשה למסְמֵר שיש חילופי אליטות. אין חילופין. יש כמה קודקודים מקבילים. מוקדי הכוח פסיפסיים יותר. 

לא פחות מהמחנכים ומעצבי התרבות, חינך אותנו יגאל עמיר. אנחנו נוער הנרות. ב־4 בנובמבר התייצבנו בתוך הריבועים, זה מאשים וזה נאשם, באופן שהפך אותנו למה שאנחנו. ישבנו עם גיטרות ובכינו או שפחדנו פחד מוות להתקרב. לקח לנו 20 שנה והתנתקות אחת כדי לסגור את החשבון מאחורינו. 

הגיל הביולוגי שלנו הוא הגיל ההיסטורי של השלום, שפרץ בדיוק כשפרצנו לעולם סגולי עפעפיים, ועד היום לא הגיע. נולדנו כשבגין עמד על הדשא עם קרטר וסאדאת. בתודעה שלנו התקבע שאי אפשר לרצות שלום בלי לרצות להזיז אוכלוסייה יהודית: שלום זה כשיהודי אורז ארגזים ועובר ממקום למקום. 

 

לכבות את הספר בכפתור

וכמובן, הטכנולוגיה. אנחנו הדור שידע את יוסף ומסתדר לא רע עם פרעה או להפך. הצעירים מאיתנו לא יודעים לפתוח אנציקלופדיה. המבוגרים מאיתנו לא יודעים לפתוח סטורי באינסטגרם. לא שאני יודעת, אני מדברת על ממוצע דורי. אנחנו מבינים מה הילדים שלנו מפסידים כשהם חווים את העולם דרך אימוג'י, כשהם מכבים את הספר בכפתור. 

אם אני צריכה להצביע על המייצגים של הדור הזה בישראל הייתי שולחת אצבע אל בנט ושקד, זנדברג, סמוטריץ'. אל סאבלימינל, שרית חדד, קרן פלס. אל הקנאביס. אל מאור בוזגלו. אל רוני פלמר ותנועת אור שמיישבים את הנגב והגליל. אל אסי עזר, גורי אלפי, הקאסט של "ארץ נהדרת". אל הר החוצבים בירושלים, שאם הייתי מבינה מה חוצבים שם הייתי גם אני מתעשרת מאיזה סטארט־אפ. אל משוררי משיב הרוח הדתיים. אל מתיישבי עוטף עזה. אל נעם פרתום. יובל נח הררי. עמית סגל. שפרה קורנפלד. סייד קשוע. חנוך דאום. יאיר אסולין. זה דור נהדר.  

לפני יותר מ־100 שנים פרסם הרב קוק האב את "מאמר הדור", ובו התווה את המבט כלפי הציונות החילונית. היה בו משפט אחד שבוגרי בני עקיבא מכירים בעל פה והוא הולם את ימינו: "דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא; הוא כולו חייב גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו". 

כדי לבדוק אם מחשבותיי הפרטיות מדברות את לב הנולדים איתי באותו דור, כדי "לעמוד על אופיו" של הדור כהמלצת הרב קוק, נסעתי בניסאן מיקרה לשאול חברים, להרכיב את מאמר הדור שלנו. כמספר העונים כך מספר התשובות, ואפשר היה לשאול מאות אלפים, אבל מה אכפת לי, שאלתי את החברים שלי. 

 

דור בלי פחד קיומי

נויה שגיב, 41. מרצה למקרא, מוזיקאית וכותבת. הפכנו לחברות כשהובלנו יחד מסע כתיבה לנשים בסרביה - היא כמדריכת המסע, אני מנחת סדנאות כתיבה. גיליתי תאומת נפש שדומה לי מאוד. חוץ מזה שהיא מצביעת מרצ, תל־אביבית, חילונית ולסבית. 

נויה בולטת בסצנת היהדות המתחדשת. מלמדת בעלמא, בינ"ה, כותבת ספרי לימוד בתנ"ך, שותפה במיזם 929: "יש אוצר שיש לי אחריות לקבל ולמסור. לא לקבל את זה שאחרים ניכסו לעצמם את ארון הספרים היהודי. הוא שלי, תרבותית. החילונים צריכים להתנחל בארון הזה ולהרגיש בו בבית. וזה אכן קורה".

החלק הפחות אופטימי בדור הזה, אומרת נויה, הוא קיטוב ושנאה. אני לא מסכימה איתה. היא חורצת: "זו תקופה קשה. אני יכולה להבין את הירידה מהארץ. לפני הרצאה שלי הפיצו פשקוויל נגד הלסבית השמאלנית מובילת להקת הרוק שמעזה ללמד יהדות. בהרצאה אחרת יצאו מהאולם שתי נשים דתיות. 'זה יפה מה שאת מסבירה אבל יש פירוש אחד לתורה'. לא הצלחתי לשכנע שיש עוד 69. המחשבה שאין לי מה לחדש כי אני חילונית היא מבטלת ומתנשאת. היהדות שאני מכירה היא של עדינות והכלת מחלוקות. אלוהים ברא את העולם כולו. גם את החילונים. גם את הלהט"ב. בסדר, גם את הדתיים".

 

לא עושים עניין מחיים על חרב. זירת הפיגוע בקו 5 בת"א, 94' // צילום: אי.פי

 

את רועי שרון, הכתב לענייני צבא של תאגיד השידור, אני מכירה 15 שנה. הוא בן 43. דפדפנו יחד לתחילת ציר הזמן. למשל, שיעורי בית בכיתה ח'. כשהיינו פותחים שתי אנציקלופדיות ואז ספר טלפונים, ומחייגים לסבתא שתסביר לנו מה כתוב שם. היום ילד בכיתה א' לוחץ על לינק ומביא חומר של ספרייה עירונית. כדי למצוא דירת שותפים או קטנוע קנינו שני עיתונים. זה לא היה כל כך מזמן אבל הכל השתנה. 

"באמצע התיכון ניסיתי להתקבל לשבע ישיבות תיכוניות ובינתיים עבדתי בתחנת דלק. אם זה היה היום, אמא שלי היתה כותבת פוסט מרגש וביקורתי, מתייגת את שר החינוך ושני עיתונאים, ובתוך שעתיים הייתי רשום בישיבה", הוא זורק את המילים כמו קליפות גרעינים. "בשבוע השני של הטירונות עשו עלינו ניסוי רפואי. 300 טירונים שלשלו. בשבועיים הבאים אכלנו רק שימורים. הטירונות נמשכה. היום, עד הערב מישהו בחטיבה היה עולה על טיל, והורים של עשרה חיילים היו מתראיינים נגד המ"פ, הרמטכ"ל וראש הממשלה".

תדהר הירשפלד, יוצר ומטפל, גר ביצהר מול המון כלניות שנשפכות אל נחל תרצה. "האביב פורח כל כך יפה", הוא אומר. אני שואלת למה הוא עצוב. "חוק ההגנה על פרחי הבר לא היה עולה היום. אנשים יצאו אז לטבע, רצו לשמח את יקיריהם, קטפו כלניות. היום אין חשש לשלום הפרחים. רקפות יכולות לצמוח באמצע העיר וכולם עם הראש בסמארטפון".

יש לו פאות ארוכות, זקן וגיטרה, והשיחות הקצרות שלנו תמיד עמוסות בחוויות קוטביות. "אם אגיד משפט שמתחיל ב'הנוער של היום' תגידי שאני זקן, אבל אני רואה את הילדים כזקנים. אולי אני טועה, אבל הוא כבר לא קוטף לה פרח".

ואיזו ילדות היתה לנו, האם מישהו קטף פרחים לנערה, אני שואלת. "היתה טלוויזיה בבתים, אבל אכלנו מלא משמשים בשביל הגרעינים ובכל חצר היו בורות לגוגואים", הוא עונה. "היינו דורכים על ירוקת החמור בדרך לבית ספר. לעסנו חמציצים". 

והמצב הכללי במדינה? "פחדתי שרצח רבין יביא אותנו למצב שלא נוכל לדבר אחד עם השני ונחיה בשנאה גמורה. זה לא קרה, אבל היה לי קשה עם עמידת הדום לזכר רבין שהיתה עמידת דום למען אוסלו. אוסלו הביא את הפיגועים. לפיגועים ביו"ש עוד היתה חוקיות, היו שעות שבהן זה יכול לקרות. הפיגועים בעיר היו מרחץ דמים שאי אפשר לצפות. יצאת לבילוי - או שתחזור או שלא. 

"עוד לא הטבענו חותם בתור דור", הוא אומר. "מנהיגי עולם הם עם שערות לבנות. אנחנו חומר הגלם של העתיד הלא רחוק. אפשר לזהות שאנחנו הדור הראשון שאין בו פחד קיומי אם תהיה מדינה. אנחנו לא מאוימים, ולכן יש נופש בוורשה ומסיבה בברלין. לכן גם יש הרבה ויכוחים על איך תתנהל המדינה". 

הוא נער נצחי. נושא לפיד נגד המתנחלים הבורגנים, השאננים. נער גבעות שהתמתן. היום עם אישה וילדים וקליניקה. "תמיד יש התרסה כלפי הדור הקודם ואמון מופרז בעצמך שאתה תבנה בשורה חדשה. להט לתפוס את המפתחות. מהפכנות וניצוץ בעיניים, מרדנות, זה עניין של גיל. האם התחוללו בהיסטוריה כל כך הרבה מהפכות או שזה בדמיון של הצעירים? נדמה לנו שקורה משהו היסטורי כשאנחנו על המושכות, אבל קורה לנו מה שקרה לסבים שלנו ולהורים שלנו: התברגנו".

 

חמ"ל של איש אחד

"אנו הדור שהעמיד את אלוהים במרכז הבמה. לשירים עם תוכן דתי, כמו של אביתר בנאי, לא היה סיכוי בפלייליסט הישראלי של אבותינו", אומר הרב והסופר חיים נבון, 44, מנסח שמרני רהוט של מרחב הגיל שלנו, וידיד ותיק שלי. מסילות הרכבת שלנו מצטלבות מדי פעם, תמיד בהערכה הדדית ובשיח טבעי. יש לי חברים רבנים. משהו שספק אם עיתונאית בדור הקודם יכלה לומר. 

"אנחנו הראשונים שלא נלחמנו במלחמה גדולה שסיכנה את קיומה של המדינה. אנחנו ציונים לא פחות מההורים שלנו, אבל נולדנו לישראל חזקה, כשהציונות היא לא אידיאולוגיה אלא זהות. מצד שני, אנחנו הדור הראשון שלא אומר לילדיו שהם לא יצטרכו לשרת בצבא, ולא שר שירי שלום. התפכחנו".

את שני קופר, 41, אני פוגשת בירושלים בהפוגה מהעבודה הדיפלומטית בטורקיה. בעוד כמה חודשים תיכנס לתפקידה החדש כשגרירת ישראל לגאנה, ליבריה וסיירה לאון. חברה שלי! שגרירה! היא חילונית, בעיניי ישראלית מאוד, גדלה במושב ארגמן שבבקעת הירדן, נשואה ואם לשתי בנות. הכרנו בלימודי העיתונות ב"כותרת" לפני 20 שנה ונשארנו נפשות קרובות־רחוקות, כאלה שמתחילות תמיד שיחה מהאמצע. 

 

חצינו את תקוות השלום. פלשתיני מיידה אבנים לעבר כוחות צה"ל בשכם, 88'

 

"אני חושבת על ההורים שלי", היא אומרת, מציצה מדי פעם בנייד. "אנחנו חיים בזמינות מוחלטת, בתוך סביבה שמשתנה בקצב מהיר, בגבולות מטושטשים. אנחנו לא יודעים איפה עובר הגבול, לא המדיני כלאום, לא בין הורים וילדים, ובגלל הניידים גם לא איפה עובר הגבול בין בית ועבודה. באמצע החיים שינו לנו את הכללים, ואנחנו צריכים להיות יותר חדים וגמישי מחשבה. 

"כשהייתי בכיתה א' התקינו לנו בבית במושב טלפון קווי. היה בית, היה חוץ, היתה עבודה, היתה מנוחה. היה מאוד ברור איפה הקירות עומדים. כבר לא. אני במלון בירושלים בקשר עם הבית כאילו אני בבית, עושה עבודה דיפלומטית כאילו אני בטורקיה. בעבר הדיפלומט היה אציל שהגיע לארץ שבה שירת, היתה לו חותמת, וכל מה שעשה היה להעביר מסרים ממקום למקום, דבר שלקח שבועות. דיפלומטיה בדור שלי זה לנסח תשובה מהירה לפני שהתקשורת תנסח את התשובה במקומי". 

היינו נוסעות יחד בסיום הלימודים על חוצה שומרון, מתל אביב עד צומת תפוח. היא המשיכה משם לארגמן, אני למאחז רחלים שבו התגוררתי. אספנו שיחות והיינו עוצרות לקשור בחבלים את פגוש המכונית הישנה שלי, שהשתחרר בכל סיבוב. 

"עוד שינוי בגבולות: הפריפריה התקדמה למרכז", היא אומרת. "כשגרתי במעונות בתל אביב זה היה 'רחוק'. אם אגור היום בארגמן, הבנות שלי לא יחשבו שזה 'רחוק'. הן יושבות עכשיו באנקרה, שומרות על קשר עם החברות מישראל, רואות ביו־טיוב זמרים ישראלים, וכשהן מגיעות הן שרות את השיר שכולם שרים. 

"אני צריכה לייצר להן כל הזמן את הקשר לישראל, כי מה שהן רואות הוא רב־לאומי: כמו שהן רואות סרטונים מישראל הן רואות סרטונים מארה"ב, ואני צריכה לשים לב שזה לא היינו הך מבחינתן. זו אחריות שלי לייצר לעצמי ולבנות שלי תחושת שייכות, לשרטט קווים שמושכים אותנו למדינה שבה נולדנו". 

עם שני הייתי דוהרת מתל אביב לצומת תפוח. על עידו הסתכלתי כמו בסרט טבע. בתקופת הלימודים הוא היה (עודנו) חבר חשוב, מוערך, שייצג בעיניי המתגוננות את ה"הם". הדברים שהוא בוחר לסמן מדברים היטב את עולמי, וכבר אין "הם" ואני: "תוך כדי שאני מדבר איתך בטלפון הצצתי בחמש קבוצות ווטסאפ, עניתי לשלושה אנשים ונתתי לייק לתמונה של חבר בפייסבוק. זה לא מתוך שעמום או חוסר כבוד. הפכנו לחמ"ל של איש אחד".

 

בדידות 2.0

עידו אפרתי, בן 43, כתב המדע והתרבות של "הארץ", שמאלני, חילוני. הוא ממשיך לדבר. דרך הטלפון אני שומעת אותו מלטף את הזקן הקצר והעדכני. מותר להגיד שזרקה בו מעט שיבה. "מהרגע שנוצרה אפשרות לשליטה מתמדת בחסות הטכנולוגיה, אין לנו ברירה אלא להיות משימתיים. חוויית הקיום שלנו מתמצה במה שיש לו ביטוי חיצוני. מושגים כמו 'הצלחה', 'אושר', 'חיי חברה' מקבלים משמעות רק אם ניתן להמחיש אותם בייצוגים חיצוניים. זה לא משאיר מקום לבירור התחושות האישיות שלנו עם עצמנו, להרהור בשאלות חשובות או סתמיות. זה לא מאפשר לנו לברוח, להיות לבד. אנחנו מפריטים חלקים מעצמנו במודע ובהתנדבות כדי שמישהו חיצוני יעניק משמעות לחוויה שלנו".הוא מעגים את השיחה עוד יותר: "את ואני, בני הדור שלנו, יושבים על התפר שבין ישן לחדש. אבל הילדים שלנו נולדו לתוך עולם דיגיטלי קיצוני, ואין להם מקור להשוואה. העולם מתווך להם באופן מעוות, יש להם תפיסה אחרת של קשרים אישיים וחברות, ובדידות גדולה". 

מה לגבי המצב החברתי של ישראל? "אין צורך בהתרפקות על העבר. הוא לא היה ורוד. 'ארץ ישראל היפה' לא היתה ערכית, פלורליסטית או סובלנית. זו היתה חברה שמרנית ומעמדית שלא היה בה מספיק מקום לנשים, מזרחים, הומואים, עולים חדשים. גם היום אנחנו חברה מפולגת ומקוטבת, ויש הקצנה. מתייגים אנשים על סמך דעה, מקום מגורים או תכונה אישית אחת. לקיומו של פרט יש משמעות רק אם הוא מהדהד כלפי חוץ. זה עצוב".

 

הרמטכ"ל ליפקין־שחק משוחח ב"בננה" של מוטורולה // צילום: אבי אוחיון/לע"מ

 

 

***

לשתי את המסע הזה בראש, נוסעת עם שירים ברדיו של דור אחד מתחת. עידו עצוב. אני לא. יש חלקים גדולים שמשמרים את הנאיביות בדור הזה. שמתגייסים ליחידות קרביות, שרים שירי ארץ ישראל בשירה בציבור או בקולולם. יש מי שמעדיף להרגיש אוניברסלי ולשבת בבית קפה בברלין. הכל מאוד נורמלי. במדינה מתוקנת יהיו כאלה שהם לא במשחק, זה מעיד על סוג של שפיות. הם לא הפייבוריטים שלי אבל לא מבצעים שום פשע נגד האנושות והציונות.

החלשתי את הרדיו ודיברתי לסלולרי, ביקשתיו שיעלה על הקו את עינת ברזילי. היא מרצה וסופרת ילדים, עורכת את מדור "פרשת השבוע" במוסף הזה, כבר שנים שהיא עובדת על פיוס בין הפלגים בתפקידה כדוברת צו פיוס. 

חוץ מזה היא גם חברה שמנסחת לי הלכי נפש פנימיים, ועזרה לי לחדד את התובנה שהתרוצצה בתוכי חסרת מילים: אנחנו לא מגש הכסף שהקים את הפלמ"ח ושחרר את ירושלים. אנחנו לא הדור שבנה, אנחנו הדור שמתקן. ב־70 שנות מדינה גלגלי המהפכה התיזו שבבים, אבל היתה סכנת קיום ועניינים מוסריים נדחקו בשל המאבק הלאומי הגדול. הדור שלנו אוסף את השבבים. אנחנו חושפים מטרידים מינית, לא מוכנים לקבל אפליה, פוערים את פצעי חטיפת ילדי תימן, את הטעויות המכעיסות ביישוב עיירות הפיתוח. 

כשאביב גפן בלע את המיקרופון עם "אנחנו דור מזוין", היינו בני 15 וצרחנו איתו. זה לא נכון. אנחנו דור מצוין. מצוין. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו