מי שטרם השתכנע עד היום שהפלשתינים מתכוונים לכל מילה שהם אומרים בסוגיית "זכות השיבה"; שאין מדובר במס שפתיים בלבד לאתוס הפלשתיני, ושגם שיבה סמלית לא תספק אותם, יחדל קרוב לוודאי לפקפק בכך אחרי קריאת ספרם החדש של עדי שורץ ועינת וילף - "מלחמת זכות השיבה". הספר, שראה אור בהוצאת דביר, מתפרסם בימים שבהם עשרות אלפי פלשתינים מנסים לפרוץ את גדר הגבול בין עזה לישראל, והוא ממחיש, בעיתוי שלא תוכנן מראש, את התובנות הממוסמכות ובחלקן המפתיעות של וילף ושורץ.
שורץ, חוקר, מרצה ועיתונאי לשעבר ב"הארץ" וב"ישראל היום", משלים כעת דוקטורט ביישוב סכסוכים. וילף, חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה וסיעת עצמאות, שכיהנה כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת, צברה קילומטרז' מכובד בחקר סוגיית הפליטות הפלשתינית. שניהם גדלו בערוגות השמאל הציוני.
ספרם מכוון, כך הם אומרים, "במיוחד לשמאל החושב", אך גם לממשלה הנוכחית, שאותה הם מבקרים על כך שהיא "ממשיכה להגן על אונר"א, ולמנוע פגיעה בתקציביה. אונר"א כבר מזמן לא מהאו"ם", הם קובעים, ואומרים שבמשך שנים סוכנות הפליטים הפלשתינית שימשה "רחם לטרור הפלשתיני, ולא חדלה לטפח את תודעת הגירוש והשיבה בקרב הפלשתינים".
וילף כתבה בספר כמה משפטים קשים לעיכול: "מדינת ישראל מבועתת מהאפשרות ששאלת אונר"א תעלה על סדר היום הבינלאומי... דווקא מדינת ישראל ובמיוחד מערכת הביטחון, הן שמונעות כל אפשרות פעולה נגד אונר"א. למרבה האבסורד, התברר לי שמדינת ישראל היא המגן העיקרי על הדרישה הפלשתינית לשיבה".
עד כדי כך?
וילף: "אנחנו ממסמכים בספר את המעורבות של אונר"א בטיפוח תודעת הגירוש והשיבה, את תמיכתה לאורך השנים בטרור, ומה שגילינו הוא שעמדת ישראל בכל מה שנוגע לאפשרות שהתקציבים יפסיקו לזרום לארגון הזה נקבעת רק על ידי מערכת הביטחון".
זה נשמע כמעט לא הגיוני.
וילף: "אני יודעת, אבל מערכות ביטחון אינן יודעות לעסוק בנרטיבים. הן יודעות לדרוש ולהשיג עכשיו שקט. אם מערכת הביטחון חושבת שאונר"א ותקציבים לעזה קונים עבורה שקט - היא תפעל בכל דרך אפשרית כדי שהתקציבים הללו יזרמו, גם אם משמעות הדבר שהשקט הזה נקנה במלחמה שתימשך עוד עשרות שנים".
זו ממשלת ימין; היא לא מבינה זאת?
וילף: "ממשלת ימין נוטה באופן טבעי יותר לקדש את הסטטוס קוו. אני מניחה שאם היא תייבש את המקסימליזם הפלשתיני, שתובע שיבה לאשדוד, לאשקלון ולחיפה - היא תצטרך לייבש גם את המקסימליזם היהודי מימין, ולהכיר בתביעות הפלשתיניות מעבר לקו הירוק".
יש אדם אחד שזועק את הדברים שלכם כבר עשרות שנים, העיתונאי והחוקר דוד בדין. בממסד דואגים לצייר אותו כטרחן, אבל למיטב שיפוטי, החומרים שלו משכנעים, והנה אתם באים וממסמכים ומחזקים רבות מטענותיו. מדוע כל כך קשה, לכל כך הרבה ישראלים, לאורך שנים כה רבות, להאמין שהפלשתינים מתכוונים למה שהם אומרים בסוגיית השיבה, שהם אכן רציניים באמונתם שהם יחזרו לכאן במקומנו?
שורץ: "כי זה לא נעים לגלות את האמת. גם אני לא מאושר ממה שגילינו. הייתי רוצה לגלות משהו אחר. מאוד הייתי רוצה. אבל עמדות פוליטיות לא נקבעות רק על פי ההיגיון. אנשים נוטים להיתפס לגישה הרומנטית; להניח שכל מה שהערבים רוצים זה לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. שהדברים בסופו של דבר יסתדרו. אבל אנחנו והם לא אותו דבר.
"קל מאוד לחילונים להבין שלחרדים יש עולם ערכים אחר; שהם מוותרים על החלום הבורגני; שהם מוכנים לגדל 13 ילדים בשני חדרים, כי לימוד תורה חשוב להם יותר. קשה מאוד לאנשים להבין, שמבחינת הפלשתינים משפיל יותר לוותר על הארץ ועל השיבה, מאשר לעמוד שעות במחסום. הם עושים את הבחירה שלהם, בדיוק כמו שהחרדי עושה את הבחירה שלו - להיות עני אבל ללמוד תורה כל היום. אני לא משווה בין שני הציבורים, אבל כן נדרש לאנלוגיה, כדי שנבין מה קורה לנו; ומדוע בעניין הזה של הפליטות אנו מתהלכים שנים כסומים".
שורץ טוען כי בסוגיית השיבה, "השמאל והימין אינם שונים; אלה משמאל תוקפים את הימין על סרבנותו, ואלה מימין פשוט מתעלמים מבעיית הפליטים כאילו אינה קיימת. מאז ששת הימים מלווה את השיח בישראל התכתשות פנימית בשאלה אם כן או לא להחזיר שטחים; אבל כל הצדדים לוויכוח מתעלמים לחלוטין מההיבט המרכזי של הסכסוך: בעיית הפליטים. ההתעלמות הזאת מונעת מאיתנו להבין את טבעו האמיתי של הסכסוך.
"הסכסוך אינו על גבולות, או על טריטוריה שניתן לחלק, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. כל דיון בסכסוך ללא עיסוק משמעותי בסיפור הפליטים הוא מגוחך. הוא דומה לניסיון לכסות באיפור את כתמי המחלה של אדם גוסס, או לכסות בטיח בניין שיסודותיו רעועים לחלוטין".
אומדן של רחשי לב
בספרם, חושפים וילף ושורץ לראשונה מסמך פנימי פלשתיני סודי מאפריל 2008, שמטרתו להעניק ביסוס מדעי לעמדת ההנהגה הפלשתינית בעניין שיבה לישראל. הוא נועד לספק ניתוח רציונלי, שיתמוך בגישה הפלשתינית של שיבה לישראל, וגם יביא בחשבון את יכולות הקליטה וההגירה של ישראל.
"המסמך בדק שלושה תרחישי שיבה - בין מאות אלפי שבים לישראל ועד 2 מיליון שבים", אומר שורץ, "הוא טען שבכל אחד מהתרחישים, היהודים נשארים רוב בתחומי מדינת ישראל; שאפילו בתרחיש השיבה של 2 מיליון פליטים, שיעור הפלשתינים בישראל יגיע ב־2058 ל־36 אחוזים בלבד.
"הפליטות הפלשתינית איבדה את מאפייניה כפליטות". פליטים פלשתינים ב־48'
"זה נייר שההסברה הישראלית היתה צריכה לקפוץ עליו", ממשיך שורץ, "זהו אחד מ־1,700 המסמכים המקוריים שרשת אל־ג'זירה העלתה ב־2011. אין בעיה להגיע אליו, וזה האומדן המפורט ביותר של רחשי הלב של הפלשתינים כאשר הם מדברים על שיבה לישראל. הוא מסיר את הלוט מעל המונח המרגיע לכאורה: 'התחשבות בצרכים הדמוגרפיים', שבו מנסים לסמם אותנו. אבל הנייר הזה אינו המילה האחרונה".
כלומר?
שורץ: "מה שהפלשתינים רואים למעשה לנגד עיניהם היא שיבה ללא סוף. מהמסמכים שבידינו עולה שהדרישה שלהם היתה שמכסה מוסכמת של פליטים תורשה להיכנס לישראל בכל שנה במשך 15 שנה, ולהמשיך לבקש זאת גם אחר כך. לכך צריך להוסיף את העובדה שהפלשתינים רואים בזכות השיבה זכות אישית של כל פליט, מסך 8 מיליון איש שמוגדרים על ידיהם כפליטים. הפליטות שם היא פליטות לנצח - אבות, בנים, נכדים, נינים, חימשים. אין להם שום כוונה לחסל את הפליטות הזאת אלא בדרך אחת - שיבה. הרשות הפלשתינית דרשה במו"מ שהתנהל עימה שלכל פליט תהיה הזכות לבחור אם לחזור לישראל".
וזה נאמר לצוותי המו"מ הישראלים בעבר?
שורץ: "לא. זה מנגנון הונאה של ממש. מצאנו מסמך נוסף, שבו צוות המו"מ הפלשתיני מסביר שחור על גבי לבן את משמעות הביטוי 'פתרון מוסכם לבעיית הפליטים'. נכתב שם: 'יש להשתמש בנוסחה שלפיה בהסכם יושג פתרון מוסכם. הגישה הזאת היא האפשרות הטובה ביותר לפלשתינים, שכן היא אינה דורשת ויתור על אפשרות השיבה של מיליוני פליטים'".
סופו של "משה הערבי"
וילף מעידה על עצמה ש"שנאה מתנחלים", והאמינה שרק הם מונעים ממנה את השלום המיוחל; ששני ראשי ממשלה, יצחק רבין ז"ל ואהוד ברק - מילאו את ליבה בתקווה גדולה. היא מספרת שגדלה על ההנחה שהקו הירוק הוא שמבדיל בין ישראל הלגיטימית לזו שלא. האינתיפאדה השנייה, היא מגלה, ערערה את השקפת עולמה. במפגשים עם "פלשתינים מתונים" שמעה וילף שהיהודים כלל אינם עם אלא רק דת, נעדרת זכות למדינה ולהגדרה עצמית.
שורץ עסק בעשור האחרון בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי. הוא מצא שבעיית הפליטים וזכות השיבה עומדות במרכז האתוס הפלשתיני, אך נעדרות מהשיח הישראלי. כך נולד למעשה ספרם המשותף.
באחד הפרקים הם מגוללים סיפור מכונן על אודות מוסא אל עלמי, לשעבר חבר הוועד הערבי העליון, שנמלט ב־48' לביירות ולעמאן, אך מיהר לשוב לגדה וביקש לעשות שם למען בני עמו, שאותם ראה בסבלותם.
עלמי החליט ליזום הקמת יישובים חקלאיים לאורך נהר הירדן. הוא ואנשיו חפרו בידיהם 15 בארות, וגילו מים מתוקים במעבה האדמה. גידולי הירקות שלהם הצטיינו באיכותם. עלמי חלם להקים חווה ניסויית לשיקום עקורים ופליטים, שתהיה השראה ומקור לחיקוי. הוא לא ראה בפעולה למען הפליטים שיתוף פעולה עם ישראל או ויתור על הדרישה לשוב לתחומה. הוא רק חשב שלמען כבודם ורווחתם של בני עמו, עדיף להם לחיות בתנאים אנושיים.
עיתון ה"ניו יורק טיימס" כינה את עלמי "משה הערבי", אלא שרבים מהעקורים הפלשתינים, תושבי המחנות בסביבת יריחו, סירבו לשתף עימו פעולה. הם חששו שמדובר במזימה שנועדה למנוע מהם לשוב לישראל.
בדצמבר 1955 תקפו אלפי פלשתינים את החווה והרסו אותה עד היסוד. ראשי החמולות במחנות התסיסו את ההמון נגד "רשת הבוגדים", שבראשה עמד "הארכי בוגד מוסא אל עלמי". המתחם הוצת ונבזז. ילדים יתומים הופשטו והוכו. נשים ניצלו ברגע האחרון מאונס. היתה זו העדות הברורה והברוטלית ביותר עד אז לעמדה הערבית שראתה בכל ניסיון של שיקום והשתלבות בכלכלה ובחיים הנורמליים - בגידה קשה.
"בבחירה בין ההשפלה שבחיי העוני והמצוקה במחנות הפליטים, לבין ההשפלה שראו בקבלתה של מדינת ישראל כעובדה מוגמרת, בחרו הפליטים להישאר במחנות", כותבים וילף ושורץ. בתחילה, הם מגלים, "ראשי הוועד הערבי העליון ראו בשיבה של עקורים ופליטים לתחומה של המדינה החדשה - הכרה בעצם קיומה והתנגדו לכך בכל תוקף. עד כדי כך.
אחר כך קמה אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין. המחנות שהקימה הסוכנות הפכו עם השנים חממות לשנאה; מערכות החינוך שם פעלו כדי לרומם את השיבה ולספר את סיפור "הגירוש". אונר"א סיפקה בשנים ההן את המעטפת והתשתית הפיזית והחברתית שבתוכה נבטה הזהות הפלשתינית.
באותה תקופה קיבלה אונר"א החלטה שהיו לה השלכות דרמטיות: להכליל את צאצאי הפליטים והעקורים, לדורי דורות ובאופן אוטומטי, ברשימת "פליטי פלשתין". השהייה במחנות כבר לא היתה עניין של צורך קיומי או הומניטרי. היא נבעה במידה רבה מאפליית הפליטים בידי מדינות ערב. כולן, למעט ירדן, בחרו למנוע מהם אזרחות. קיום המחנות, מציינת וילף, הפך למעשה לפארסה.
כיצד?
וילף: "השיפור במצב הכלכלי של הפליטים הביא אותם עד מהרה לפתח שוק נדל"ן במחנות. בתים וחלקות החלו להימכר. אונר"א איבדה בהדרגה את השליטה על זהותם של יושבי המחנות. תושבים חדשים הצטרפו אליהם. לא היה גם קשר בין מספר הפליטים הרשומים בסוכנות למספרם בפועל. לא דווחו קשישים שמתו או קרובים שהיגרו לארצות אחרות. בשנות ה־60 וה־70 היגרו מאות אלפי צעירים ממחנות הפליטים למדינות המפרץ, אבל הדבר לא גרם להפחתה ולו של פליט אחד ממספר הפליטים שאונר"א דיווחה עליהם".
כריכת הספר "מלחמת זכות השיבה"
אז זו פליטות על הנייר?
וילף: "בדיוק. הפליטות הפלשתינית ברובה איבדה את רוב המאפיינים הקלאסיים שיש לפליטות במקומות אחרים בעולם. כל מי שעיניו בראשו מבין שהשירות שהקהילה הבינלאומית מעניקה לפליטים באמצעות אונר"א ברוב המחנות, משני בחשיבותו לעומת המשמעות הפוליטית שיש לסוכנות. אונר"א הפכה עם השנים למכשיר ראשון במעלה לבניית אומה חדשה, האומה הפלשתינית. בבתי הספר של אונר"א ברצועת עזה, במימון מדינות המערב ובתמיכתן, דקלמו הילדים מדי בוקר: 'פלשתין ארצנו / מטרתנו לחזור / המוות לא יפחידנו / פלשתין שלנו / לעולם לא נשכחה... נשבענו לשפוך דמנו למענך'".
לאורך השנים, מזכירים השניים, "התחזקה אחיזת אש"ף במחנות. חמושים החלו להסתובב בהם באין מפריע. הם היו למדינה בתוך מדינה, והצמיחו דורות של טרוריסטים. חלום השיבה הזין טרור, והעולם הזין את אונר"א שטיפחה אותו".
ליקוי מאורות מתמשך
שורץ ווילף מתארים בספרם כיצד פקדו חברי קונגרס אמריקנים רבים את לשכתו של דני אילון, שגריר ישראל לשעבר בארה"ב, ושנים אחר כך את לשכת השגריר מייקל אורן. חברי הקונגרס כעסו שארצם מממנת סוכנות שמזיקה לישראל; "אילון העביר להם את עמדת ממשלת ישראל, שהיא אינה תומכת בניסיונות לפגוע בסוכנות אונר"א", הם מספרים.
גם אורן נאלץ לדחות יוזמות רפובליקניות לסגור את הברז לאונר"א: "עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, טלפן אל אורן והבהיר לו שאונר"א היא אמנם סוכנות גרועה, אבל חמאס גרוע יותר".
"ליקוי מאורות", מגדירה זאת וילף. הליקוי פוקד, לדבריה, "את כל רבדיה של ההנהגה הישראלית, ימין ושמאל, במשך שנים ארוכות. לרבים בישראל קשה לדמיין את המציאות בלי אונר"א, אבל בקיומה היא מעניקה גושפנקה לתביעת השיבה. אפילו עכשיו, כשטראמפ מבקש לקצץ בסיוע לאונר"א, נשלחים אליו שליחים כדי שלא יפגע בהם. זה לא ייאמן".
כולם עיוורים ורק אתם רואים?
שורץ: "הסיבה להיתממות המתמשכת היא שלאורך עשרות בשנים התקבלה התפיסה שכדי להגיע לשלום יש לנקוט עמימות בונה, לחתום על הסכמים שיש בהם עמימות מילולית לגבי שאלות יסוד ששנויות במחלוקת.
"שמעון פרס היה ידוע בדימוי שקידם ולפיו 'שלום ואהבה יש לעשות בעיניים חצי עצומות', אבל העיניים העצומות איפשרו לפלשתינים לטעון מול כל העולם שהם קיבלו את פתרון שתי המדינות והכירו בישראל, ובה בעת לא לחתום על שום ניסוח שיש בו כדי לסגת מדרישת השיבה, שמימושה משמעותו חורבן שלנו. העמימות הזו הורסת. הסדר חייב להתבסס על בהירות בונה, על עיניים פקוחות. חלום השיבה הפלשתיני הולך ותופח תחת מטריית ההגנה הישראלית והעיוורון המערבי".
מה אתם מציעים לעשות?
"ראשית להכריז באופן ברור על שינוי המדיניות כלפי אונר"א ועל הסרת 'כיפת הברזל' הישראלית מעל הארגון; לדרוש שאונר"א תחדל לפעול למען השיבה, למצב מחדש את סיפור הפליטות הפלשתינית כפי שהוא באמת היום - נושא פוליטי, ולא הומניטרי.
"בשטחי הרשות הפלשתינית ובמזרח התיכון חיים המונים שרשומים כפליטים, אבל כבר מזמן הם אינם כאלה. המדינות התורמות צריכות להעביר כספים ישירות לרשות, ולא דרך אונר"א, שרק מנציחה את שקר הפליטות הפלשתינית. כל מהותה של אונר"א היא להבהיר ל־80 אחוזים מהעזתים, שרשומים אצלה כפליטים מפלשתין, שעזה אינה ביתם האמיתי. שהבית שנלקח מהם בכוח נמצא מעבר לגדר. מה הפלא שהם משתמשים בבטון שהם מקבלים לבנות מנהרות לכיוון אשדוד ואשקלון, ולא כדי לבנות בית קבע עבורם בעזה?"
וילף ושורץ קוראים לפעול להקמת ארגון גג חדש, שמטרתו היחידה היא שיקום עזה. הם מציעים שישראל תכריז על מהלכים מרחיקי לכת ביחס לשיקום הרצועה, אך תתנה את הדבר במיזוג כל הפעולות של אונר"א בארגון זה, שיהיה הומניטרי. "כל הצעדים הללו ונוספים שאנו מציעים", הם מציינים בספרם, "לא יוכלו להיעשות כל זמן שהציבור הישראלי אינו מודע לעומק ההגנה שישראל ומערכת הביטחון שלה מעניקות לארגון שמטפח את זכות השיבה.
"לא ייתכן שהמדיניות של ישראל בעניין זה, שעומד בלב הסכסוך, תנוהל בידי ארבעה אנשים במסדרונות הקריה ועל ידי מתאם הפעולות בשטחים", הם אומרים, "שאלת המחיר הכבד שישראל משלמת על כיפת הברזל שהיא מעניקה לאונר"א חייבת לעמוד למבחן ולדיון ציבוריים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו