20 בספטמבר 2000, שמונה ימים לפני תחילת האינתיפאדה השנייה. שבועות ספורים לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד. הפלשתינים נערכים לסבב האלימות הבא, אולם בזירה הבינלאומית מעדיפים להתעלם מכך, ולהתמקד במאמצים לגבש פשרות, שיאפשרו את חזרתם לשולחן המו"מ עם ישראל.
ז'ק שיראק, נשיא צרפת שהיה מקורב מאוד לערפאת, התגייס אף הוא למערכה על השלום. שיראק העלה הצעה לגבי עתיד הר הבית, אחד מנושאי המחלוקת הראשיים: חלוקת ריבונות תת־קרקעית - הפלשתינים יקבלו ריבונות מפסגת ההר עד לעומק מסוים - ושכבות הקרקע התחתונות יהיו בריבונות ישראלית.
ערפאת מבהיר לידידו, שאותו נהג לכנות "דוקטור שיראק", שהוא מתנגד בתוקף, וגם שיחות טלפון דחופות למתווכים לא מנעו את קבורת היוזמה הצרפתית.
שיראק, הפוליטיקאי השמרן והגוליסט שכיהן כנשיא בשנים 2007-1995, מייצג היטב באישיותו ובמדיניותו כלפי המזה"ת את הבעייתיות הגלומה ביחסים בין צרפת לישראל - חוסר עקביות מתוך אינטרסים משתנים.
כשהיה ראש ממשלה באמצע שנות ה־70, דאג שיראק לספק לעיראק את הכור הגרעיני (שהופצץ בידי ישראל ב־81') בשל סכסוכיו עם הנשיא המכהן, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. באמצע שנות ה־80, כשכיהן כרה"מ תחת הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, פיתח שיראק קרבה רבה לצמרת הליכוד, שהנהיגה את ישראל, למורת רוחם של מיטראן וחבריו במפלגת העבודה.
לאחר שהצליח סוף־סוף להיבחר לנשיאות, רשם שיראק היסטוריה כשהודה, באיחור של 50 שנה, באחריות ארצו לרדיפת יהודים בתקופת השואה. אך, עם חזרת הליכוד בראשות בנימין נתניהו לשלטון, דאג שיראק לביים משבר עמוק עם ישראל, שבא לידי ביטוי בביקור שערך בירושלים, ובמהלכו התעמת לעיני התקשורת עם מאבטחים ישראלים ואיים לסיים מייד את ביקורו בארץ.
תבוסה שהובילה לניצחון
צרפת וישראל יציינו החל מהשבוע הבא 70 שנה ליחסים בין המדינות, בשורה של אירועים חגיגיים - למרות שצרפת הכירה במדינת ישראל - תחילה דה פקטו ואחר כך דה יורה - רק במהלך 1949.
לרגל המעמד פרסם העיתונאי והסופר הצרפתי הנודע וינסנט נוזיי ספר חדש על הקשרים בין שתי המדינות. הספר, "סיפורים חשאיים", כולל לא מעט חשיפות על שנעשה ונאמר מאחורי הקלעים בין מדינאים ופוליטיקאים, צרפתים וישראלים: ימי הידידות ההדוקה שאפשרה לישראל לפתח את יכולותיה הגרעיניות; החרם שהטיל דה גול על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ודבריו האנטישמיים על "עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן"; ההתגייסות הצרפתית נגד הריצה של ממשל אובאמה לאישור הסכם הגרעין עם איראן; והפיכתה של צרפת למגן אירופי על זכויות הפלשתינים ודרישתם למדינה עצמאית.
דוד בן־גוריון עם הנשיא שארל דה גול // צילום: פריץ כהן/לע"מ
"סיפורים חשאיים" חושף, בדיעבד, את חוסר ההבנה העמוק של הממסד הפוליטי־דיפלומטי הצרפתי כלפי המזה"ת, העומד בסתירה מוחלטת לתפיסה המקובלת שצרפת היא "מעצמה מזרח־תיכונית" בגלל עברה הקולוניאליסטי. שוב ושוב טעו מנהיגי צרפת בהערכותיהם הפסימיות לגבי סיכויי הישרדותה של ישראל במרחב עוין, התריעו על "מדיניות התאבדותית" של ממשלות שמאל וימין ישראליות, מינו את עצמם ל"עושי שלום" אך נקטו לעיתים קרובות צעדים שרק סיבכו את המצב.
תחילת הקשר הצרפתי־ישראלי זכור כירח דבש, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. צרפת סייעה לניצולי שואה לעלות ארצה, למרות ההגבלות שהטילו רשויות המנדט הבריטי.
בשנותיה הראשונות והגורליות של מדינת היהודים טווה שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, קשרים צבאיים וביטחוניים עם הממשלה הסוציאליסטית בפריז, שביקשה סיוע ישראלי במאבקה נגד המחתרת האלג'יראית ותומכיה בעולם הערבי, ובראשם - נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר. מערכת היחסים ההדוקה הזו הולידה את "מבצע סיני" ב־1956, שהסתיים אמנם בתבוסה מדינית לישראל, צרפת ובריטניה, אך איפשר לממשלת ישראל לקדם מול הצרפתים עניין גורלי ביותר לביטחונה העתידי של מדינת היהודים: תוכנית גרעין עצמאית.
בכי על מיטת הראיס
דווקא ממשלת שמאל בראשותו של הסוציאליסט גי מולה העניקה לישראל את הבסיס לעוצמתה הגרעינית כחוב לסיוע הצבאי היעיל שישראל העניקה לצרפת ב"מבצע סיני", אחרי הלאמת תעלת סואץ בידי נאסר. אך שובו לשלטון של הגנרל דה גול ב־1958 סיבך את שיתוף הפעולה הפורה בין שתי המדינות, שעמלו במקביל באותה תקופה על פיתוח יכולות גרעיניות.
"איני מבין את הדאגות של ישראל מפני תנועת האיחוד הערבי שמנהיג נאצר בעידוד הסובייטים", אמר דה גול לשרת החוץ גולדה מאיר, "לא נראה שהערבים - גם אם יתאחדו באמת - יהיו מסוגלים לתקוף את ישראל. לכן אין סיבה לדאוג לקיומה של ישראל".
דה גול, שהקפיא באופן הדרגתי את שיתוף הפעולה הגרעיני עם ישראל, דבק בעמדתו זו גם לנוכח צעדי ההכנה למלחמה שנקט נאצר תשע שנים לאחר מכן, והתריע בפני ממשלת ישראל כי אם היא תתחיל במלחמה, היא תשלם את המחיר על כך. "הישראלים הם בלתי נסבלים", אמר לאחד מיועציו ערב פרוץ המלחמה, "ב־48' הם יזמו פרובוקציות, גם ב־56'. כמובן, השטח בידם הוא בעל צורה משונה. אבל הם לא יפתרו את הבעיות שלהם באמצעות הכוח".
כריכת הספר "סיפורים חשאיים"
יורשו של דה גול, ז'ורז' פומפידו, שכמו נשיא צרפת הנוכחי עמנואל מקרון עבד בבנק רוטשילד, פעל לעקוף את החרם הצבאי שהוטל על ישראל, אבל נמנע מביטולו הרשמי. החלטתו למכור ללוב של קדאפי 50 מטוסי קרב, וכניעתו לחרם הנפט הערבי בדחיפת "פתרון צודק לאוכלוסיות הפלשתיניות", עוררו עליו את זעמה של ישראל.
מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר אמר לפומפידו לאחר מלחמת יום כיפור: "הטרגדיה של ישראל היא שכדי למנוע מיהודים לחיות בגטאות, הם יצרו מדינה שהדיפלומטיה שלה יוצרת גטו. זו דיפלומטיה, שמוליכה להתאבדות". הנשיא הצרפתי הסכים עימו.
הנשיא הבא, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, לא האמין שהמו"מ בין ישראל ומצרים יוליך להסכם שלום, ועודד את שותפיו האירופאים לצודד בעמדותיהם הקיצוניות של הפלשתינים ואש"ף. מיטראן, שביקש לתקן את היחסים, היה הראשון שדיבר בכנסת על מדינה פלשתינית, הראשון שאירח בפריז את ערפאת, וזה שנטע בראשו של הנשיא ג'ורג' בוש את רעיון כינוסה של ועידת מדריד. יריבו ויורשו, שיראק, שהזיל דמעות מעל מיטת חוליו של ערפאת בפריז, ידע לומר עליו לישראלים שלוש שנים לפני כן: "שלא יהיו לכם אשליות לגביו. תנו לו אצבע, הוא ייקח יד ואחר כך את כל הזרוע. אין לכם מה לעשות עם הטיפוס הזה".
גם בימיהם של ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד ביקשה "האומה הגדולה" למלא תפקיד בעשיית שלום בין ישראלים ופלשתינים. הכישלון החוזר לא הביא את הנשיאים הקודמים להסיק מסקנות באשר ליכולותיה המדיניות של צרפת. כעת, נותר לראות אם עמנואל מקרון, הצעיר מכולם, יבין את מגבלות הכוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו