מלכיאל מני וג'ורג' חומסי מונו לתפקידם כשופטים עליונים בארץ ישראל, על ידי המייג'ור הבריטי אורם קלארק. זה אירע בשנת 1918. מני היהודי, בנו של הרב הראשי של יהודי חברון ויליד העיר, נודע כעילוי משפטי. הוא ידע ערבית על בורייה והיה בקיא בקוראן כפי שהיה בקיא בתלמוד. בראשית הקריירה המשפטית שלו אף נבחר על ידי תושבי חברון הערבים להיות שופט בבית הדין הדתי בעירם. ג'ורג' חומסי הערבי־נוצרי היה יווני אורתודוקסי, ואף הוא נודע בבקיאותו הרבה בהלכות המשפט.
שני השופטים היו, עם זאת, חסרי השכלה משפטית פורמלית. הם מונו לתפקידם על ידי קלארק - זמן קצר לאחר שהבריטים כבשו את הארץ מידי הטורקים - בעיקר בשל מעמדם החברתי הגבוה. מני וחומסי ישבו בדין עם עוד ארבעה מעמיתיהם ב"בית המשפט לערעורים", לימים - בית המשפט העליון.
בתום שנתיים, כשהסתיים הממשל הצבאי הזמני ובארץ הונהג המשטר האזרחי, החליטו הבריטים שבערכאה השיפוטית העליונה במדינה יכהנו רק משפטנים מוסמכים. שני העילויים התבקשו לפיכך לפנות את מקומם בבית המשפט העליון.
זה לא היה קל. מני הבין את המצב לאשורו, עבר לכהן ביפו ושירת שם כשופט מחוזי עוד תשע שנים. חומסי, לעומת זאת, לקח קשה את ההדחה וכאב אותה עד מוות. השופט גד פרומקין העיד לימים כי "שבור ונדכא ירד חומסי בפעם האחרונה את מדרגות בית המשפט. בבית עלה על מיטתו, שלא קם ממנה ומת אחרי עשרה ימים".
קצין השיפוט קלארק, שמינה את שניהם לתפקיד, כבר לא היה אז בארץ כדי לנחמם או לנסות להמתיק מעט את הגלולה המרה.
עכשיו, 100 שנה אחרי שקלארק חנך בטקס חגיגי את מערכת המשפט - שקמה בארץ ישראל כמעט יש מאין - מקבלת הספרייה הלאומית לידיה כ־100 מכתבים שהקצין הבריטי כתב לרעייתו אלפרידה. אלו אינם מכתבים רגילים אלא מעין יומן אישי. לבד מדברים שאדם כותב לרעייתו, קלארק פורס בטקסטים את כל מסכת הפעילות שלו לאורך חמשת חודשי שהותו בארץ.
קלארק הספיק המון. זהו מקור נדיר לחקר הימים הראשונים של מערכת המשפט הארץ־ישראלית, זו שבדמותה ובצלמה עוצבה לימים גם מערכת המשפט של מדינת ישראל.
בית המשפט העליון, בימינו // צילום: אורן בן חקון
את המכתבים חשף כבר לפני כמה שנים בלונדון ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של מערכת המשפט בארץ ישראל. ברון כתב אז את ספרו "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל - בין קושטא לירושלים" (הוצאת מאגנס), והצליח לאתר את נכדו של קלארק, וויליאם, שהיה האוצר הראשי של אחד המוזיאונים הגדולים בלונדון. הנכד צילם למענו את המכתבים והעביר אותם אליו.
אחר כך ביקר ברון את וויליאם ואשתו אליזבת באחוזתם המפוארת בנוטינג היל, וראה את מכתבי המקור קשורים בסרט צבעוני ומסודרים בקפידה בתוך קופסת פח, מעלה ניחוחות של עלי תה ציילון.
וויליאם נפטר לפני כשנתיים. אליזבת רעייתו נענתה לבקשת ברון, וביום שלישי היא תגיע לישראל ותפקיד את אוסף המכתבים של קלארק בספרייה הלאומית. לרגל המאורע ייערך טקס חגיגי. נשיאת העליון אסתר חיות והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יישאו דברים, וברון יספר על המכתבים. קלארק שנפטר ב־1949, כבר לא יהיה שם, אבל רוחו תהיה נוכחת.
"התקציב מטריד"
אורם ביגלנד קלארק, שתוארו הרשמי היה "קלארק מדנהאם, הברונט הרביעי", פעל בארץ בתקופה שבה היישוב היהודי מנה כ־50 אלף נפש בלבד, בעוד האוכלוסייה הערבית מנתה כחצי מיליון נפש. הוא היה קצין צעיר בצבא הבריטי, בן למשפחת אצולה, משפטן וג'נטלמן רחב אופקים ובעל כישורים.
אביו של קלארק, מספר ברון, היה אף הוא משפטן בשירות הקולוניאלי הבריטי בהודו. קלארק הבן הוסמך כעורך דין ב־1906 ופיתח קריירה מזהירה כפרקליט. באותה שנה גם נשא לאישה את אלפרידה רוזוולט, בת למשפחת רוזוולט הידועה מניו יורק שממנה יצאו שני נשיאים - תאודור ופרנקלין דלאנו. אלפרידה, שאליה שיגר קלארק את מכתביו, היתה עשירה מופלגת, ובני הזוג חיו ברווחה יתרה.
שמונה שנים אחר כך, ב־1914, נענה קלארק להצעה לכהן כיועץ משפטי של משרד המשפטים העות'מאני בטורקיה, וכך רכש ידע רב על דרך פעולתה של מערכת המשפט העות'מאנית. כשטורקיה ובריטניה הפכו לאויבות, הבריטים הטילו עליו את האחריות להקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל.
קלארק הקים את מערכת המשפט הזו במהירות שיא, כמעט יש מאין. כשהגיע לארץ, מצא בה שממה: מחלות, עוני ומגפות וגם מערכת משפט נטושה. מרבית השופטים מהתקופה העות'מאנית ברחו.
מהמכתבים ששלח לרעייתו עולה כי לבד מהרקע והידיעות המוקדמות שהיו לו על מערכת המשפט מהתקופה שבה כיהן כיועץ לטורקים, קלארק נעזר בשני משפטנים ידועים בני אותה התקופה: היהודי גד פרומקין, בנו של מייסד העיתון "חבצלת" ישראל דב פרומקין; ועלי ג'ראללה, משפטן ירושלמי ידוע, אדם נוח לבריות שכתב שירה ועסק גם בציור, ובניגוד לפרומקין לא דבר את השפה האנגלית.
קלארק סיפר לאלפרידה על עבודת השטח המאומצת שלו ברחבי הארץ. הוא סייר בירושלים, ביפו, בבית לחם, ברמאללה ואפילו בעזה. "הוא לא התחכם, לא חיפש חידושים ומקוריות אלא אימץ את שלד המבנה העות'מאני הכללי", מעיר ברון, וקלארק אכן כותב: "אני ממשיך לפי הקו הזה ומארגן מחדש את בתי המשפט לפי השיטה הטורקית עם כמה שינויים... הדבר הראשון שעשיתי", הוא מעדכן את רעייתו, היה "לערוך חקירות בנוגע לאנשים שעמדנו להעסיק... היה צריך לדון בשאלת השכר ולאן יופנו... כמה מהם לא הסכימו לשרת אלא במקומות מסוימים בלבד. אחר כך הייתי צריך לדאוג להשיג מבנים ורהיטים. הדבר שהטריד אותי מכל היה שאלת התקציב".
עבר דירה למגרש הרוסים
קלארק ביקש להקים ספרייה משפטית, שתשרת את השופטים החדשים. אלפרידה סייעה לו בכך. היא שלחה אליו ספרי חוק ומשפט מלונדון, לפי רשימה שהעביר לה. המהפכה הגדולה שביצע, מציין ברון, היה ביטולו המוחלט של העיקרון העות'מאני הידוע שמנע מה"נייטיבס", ילידי הארץ - יהודים וערבים - לכהן כשופטים.
העות'מאנים מינו לשופטים רק טורקים שנשלחו מטורקיה. קלארק שבר את הטאבו; הוא מינה את תושבי הארץ לכהן כשופטים מקומיים. שופטים בריטים אמנם ישבו תמיד בראש ההרכבים, אבל העבודה המעשית בוצעה בעיקר על ידי שופטים יהודים וערבים. אחר כך הוא העביר את מרכז הכובד של מערכת השיפוט מבתי המשפט המחוזיים אל שופטי השלום היחידים. דאגתו העיקרית היתה רמתם של השופטים המקומיים.
"הטורקים הורישו לנו את מבנה הפירמידה" של בתי המשפט. ד"ר נתן ברון
"הם מעריצים כללים ארורים קטנים של פרוצדורה ומתעסקים בכך הרבה יותר מאשר בעצם העניין. זה די קשה לדעת מה לעשות איתם", רטן קלארק במכתביו לאלפרידה. את המרכז המשפטי בירושלים, ששכן בשכונת באב אל־זהרה, לא הרחק מחומות העיר העתיקה, קלארק העתיק למבנים במגרש הרוסים, שהוקמו שם כבר באמצע המאה ה־19 עבור הצליינים הרוסים שהגיעו בהמוניהם לירושלים. בית משפט השלום בירושלים שוכן שם עד היום.
קלארק, והממונה עליו, גנרל ארתור ויגרם מאני, היו מודעים לכך שהמשכורות הנמוכות של השופטים והאיחור בתשלום המשכורות בממשל הטורקי הם שהחדירו למערכת תופעות של שחיתות ושוחד - ונאבקו כדי להגדיל את תקציב מערכת המשפט. במידה מסוימת הם הצליחו בכך, אבל בד בבד הם צמצמו את מספר השופטים והטילו עליהם עומס עבודה כבד, כמעט כמו זה שמוטל עליהם כיום.
בימי הבראשית ההם, מציין ברון, שרר ערבוב רשויות מוחלט: "קלארק, איש הרשות המבצעת, היה ממונה על ג'יימס סקוט, שעמד בראש הרשות השופטת. סקוט, שופט לכל דבר, שסייע לקלארק בתפקידו, מילא לעיתים את מקומו של התובע הכללי נורמן בנטוויץ, עוד אחד מעוזריו של קלארק, יוצא משפחה ציונית אנגלית".
עניין כאוב ודחוף שקלארק נאלץ לטפל בו היה מספרם הרב של הילדים העבריינים ששוטטו בירושלים בתקופה הראשונה אחרי הכיבוש. בכתביו שלו הביע השופט היהודי פרומקין סלידה מהעונשים הקבועים בחוק לנוער העבריין: מלקות ומאסר. הוא דחק במערכת להקים מוסד לטיפול בעבריינים הצעירים. ב־29 ביוני 1918 כתב קלארק בגאווה גדולה לאלפרידה: 'אני שמח מאוד שהציונים הסכימו להתחיל בהקמת מוסד לעבריינים צעירים מחוץ לעיר בשביל ילדים צעירים שביצעו עבירות... אני לא אשלח אותם לבית הסוהר ורוצה לעשות משהו למענם".
במחצית 1918 עמל קלארק על גיבוש סופי של המערכת, והתכונן לטקס הפתיחה הפורמלי של מערכת השיפוט בארץ ישראל. "ארגנתי טקס קטן", כתב לרעייתו באחד המכתבים שברון איתר, "...והשבעתי את השופטים על נוסח שבועה שהמצאתי לבדי". קלארק אף צירף למכתבו את נוסח השבועה שהמציא, באנגלית ובערבית: "אני נשבע באלוקים שאעשה משפט הוגן וצודק ללא מורא וללא משוא פנים בהתאם לחוק".
אבל לא הכל היה חגיגי. גד פרומקין כתב על כך בספרו: "לא נעמה לי החברה שאליה רצו לספחני. עשרים שופטי השלום הערבים שעמדו למנותם לא זו בלבד שהיו מחוסרי השכלה משפטית ומכל שכן השכלה אקדמית, אלא גם, מותר לומר, מחוסרי השכלה כללית".
יצחק בן־צבי היה חריף עוד יותר בניסוחיו: "במשטרה ובבית המשפט, בפקידות ובשלטון הערים, נאלצו להשתמש בפסולת הערבית שמצאו בכל מקום. אלה היו היועצים והמומחים, מורי הדרך ויודעי דת ודין". ברון מצא במחקרו שהדברים "לא היו מדויקים, בלשון המעטה". הסגנון הזה, כך הוא מעריך, "השתלב במערכה המתמדת שהתנועה הציונית והיישוב היהודי ניהלו בתקופת המנדט להגדיל את מספר השופטים היהודים במערכת".
"פעולת סולו מרשימה"
המאבק הראשון על עצמאות מערכת המשפט התרחש כשלושה שבועות אחרי הפתיחה החגיגית של מערכת השיפוט החדשה. הגנרל מאני זעם על שופטי העליון שלו, שגזרו לשני גובי מס רמאים עונש מאסר מגוחך של חודשים אחדים בלבד. "אדם קלארק, היועץ המשפטי שלי, והתובע הכללי - גם הם כועסים על כך, אבל אומרים שמבחינה חוקית איני יכול להורות על משפט חדש", רשם מאני ביומנו, "הם שניהם אנשים טובים, אבל נשיא בית המשפט, ברגע שראיתי אותו, הוא נראה לי טיפש גמור. כנראה הרושם הראשוני שלי עליו היה נכון".
קלארק, מספר ברון, נאלץ להתמודד בימיו הקצרים בארץ גם עם שופט מושחת לכאורה, צ'רלס גולדינג - פרקליט יהודי בריטי שהגן על הנאשמים ברצח חיים ארלוזורוב ב־1933. קלארק הביא אותו לארץ מקהיר, שם שהה בעת המלחמה. הוא הודח מכס השיפוט אחרי פחות משנתיים, לאחר שהשתתף במסיבה רעשנית בירושלים שבה שתו האורחים לשוכרה והתפרעו.
אשתו של קלארק, אלפרידה // צילום: באדיבות הספרייה הלאומית
כמה מההוללים נעצרו, וגולדינג הפעיל את סמכותו והביא לשחרור מהיר ולא ראוי של ידידו מארגן המסיבה. נורמן בנטוויץ, שמילא אז את מקומו של קלארק כראש המערכת, הדיח את גולדינג, אבל הוא לא נותר מובטל: גולדינג היה אחד מעורכי הדין שהגנו על זאב ז'בוטינסקי, כשהועמד לדין בשל פעילותו בהגנת יהודי ירושלים בפרעות תר"פ (1920).
ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, מציין שמכתבי קלארק שהספרייה מקבלת עתה לידיה הם תיעוד יחיד מסוגו - מכתבים פרטיים לכאורה שעוסקים בציבורי. "הם מלמדים אותנו שוב עד כמה מערכת המשפט שלנו בנויה על אדני המערכת העות'מאנית", אומר עמיאור, "קלארק לקח אותה לאחר שקרסה, שילב בה לראשונה יהודים וערבים והלביש עליה את חוק הכיבוש הבריטי. זו היתה פעילות סולו מרשימה מאוד של אדם אחד, שעכשיו נתוודע אליה טוב יותר".
ברון מציין כי "הטורקים האמינו בהרבה דרגות של ערעורים, ולמעשה באמצעות קלארק הורישו לנו את מבנה הפירמידה: בתי משפט שלום רבים, מעט מחוזי ועליון אחד, שדנים בתיקים אזרחיים ופליליים גם יחד. הערבוב הזה ייחודי לנו. במקומות אחרים בעולם יש בדרך כלל הפרדה בין בתי משפט אזרחיים ובתי משפט פליליים. קלארק האמין בכך. אנחנו לא שינינו זאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו