בקיץ 2004 נרשמה בבית המשפט העליון בירושלים היסטוריה קטנה, כשבפעם הראשונה והיחידה עד כה נחלץ בג"ץ להגנה על עתיקות הר הבית ונענה לעתירה של גורם יהודי בעניין. ערב פרישתו לגמלאות, באחד התיקים האחרונים שבהם טיפל, אימץ למעשה השופט יעקב טירקל את עתירת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית והכריח את הממשלה לפעול בניגוד לנטייתה הכמעט טבעית באותם ימים - להיכנע לוואקף המוסלמי ולרצות אותו.
לבקשת הוועד, שאליו חברו אז דמויות כמאיר שמגר, א.ב. יהושע וטדי קולק, אסר טירקל על הממשלה ועל רשות העתיקות להוציא ממזרח הר הבית כ־3,000 טונות עפר, עתיר ממצאים ארכיאולוגיים, שהוואקף ביקש להעמיס על משאיות ולהוציאם מההר. שלושה ארכיאולוגים בכירים, כולם פרופסורים - אפרים שטרן, עמי מזר ורוני רייך - שכנעו את טירקל ש"אין להוציא את ערימות העפר אל מחוץ לכותלי הר הבית, לפני שעברו סינון בפיקוח ארכיאולוגי מקצועי, במקום שבו הן נמצאות", משמע בהר הבית עצמו, וכי "עצם ההעמסה והשפיכה המחודשת יכולות להרוס לחלוטין חלק מן הממצאים ולגרום נזק בלתי הפיך לממצאים רבים אחרים".
הפסיקה התקדימית ההיא, שהדהימה בזמנו את אנשי הפרקליטות, הושפעה מהעובדה שבזיכרון הציבורי עדיין היה צרוב "הפשע הארכיאולוגי" הגדול ביותר בכל הזמנים, כפי שכינה אותו רק שנים מעטות קודם לכן מנכ"ל רשות העתיקות אמיר דרורי, או בלשונו של היועמ"ש לממשלה באותם ימים, אליקים רובינשטיין: "הבעיטה בהיסטוריה של העם היהודי".
זה קרה בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת, כשהתנועה האסלאמית הישראלית החלה לשפץ את המבנה התת־קרקעי של אורוות שלמה בפינה הדרום־מזרחית של הר הבית והפכה אותו למסגד. במהלך העבודות נכרה בור עצום ממדים לצורך בניית גרמי מדרגות שירדו אל שורת הקשתות הצפוניות של האורוות מתחת לפני הקרקע. שתיים מהקשתות הללו הפכו כתוצאה מכך לשער הכניסה הראשי של מסגד אל־מרוואני, שהוקם באורוות שלמה. העבודות נעשו ללא כל פיקוח ארכיאולוגי או תיעוד של רשות העתיקות, ובאמצעות כלים כבדים. העפר שנחפר מהבור פונה באישון לילה באמצעות 400 משאיות. הוא הובל ונשפך לאפיק נחל קדרון ולמזבלת אל־עזריה.
מאחורי הגב
"הטראומה" הארכיאולוגית הזאת היתה עדיין טרייה, הן בזיכרונם של העותרים וכנראה גם בזיכרונו של טירקל, שבאורח חסר תקדים נענה כאמור לעתירה. הטראומה הזאת היא שעומדת עתה ביסוד הפרשה החדשה, שאיימה לפני כשבוע "להדליק" שוב את הר הבית:
בחסות ימי הרמדאן האחרון פעלו בהר מאות מוסלמים. הם עלו על ערימות העפר שפונו לפני 20 שנה מאורוות שלמה, אלה שבג"ץ אסר להוציא מההר, והחלו לסקל מהן אבנים ולהקים מהן טרסות. על פי אחת העדויות, ייתכן שאף ניסו להוציא מההר חלק מהעפר באמצעות משאית. רק ערנותם של אנשי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית ושל הארכיאולוג צחי דבירה בלמה את ניסיון הוואקף בעודו באיבו.
דבירה, והארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה, מבינים אולי טוב יותר מכל אחד אחר את החשיבות העצומה של ערימות העפר הללו. בין השנים 2004 ל־2017 הם סיננו בעמק צורים שבירושלים, בעזרת אלפי מתנדבים, את העפר שהוואקף הוציא מההר ב־1999. בעבודת הנמלים הזאת התגלו כחצי מיליון ממצאים זעירים מימי בית ראשון ושני ואף מתקופות מאוחרות יותר: עשרות אלפי חרסים, אלפי מטבעות עתיקים, תכשיטים ממגוון סוגים וחומרים, מגוון עשיר של חרוזים, ראשי חיצים, אבני קלע, תליונים, קמעות, חותמות וטביעות חותם.
דבירה (מימין). מאבק קבוע
אחד הממצאים הבולטים היה חתיכות של ריצוף מסוג אופוס סקטילה, שאפשר לחוקרים בפעם הראשונה לשחזר את הריצוף של הר הבית בתקופת הורדוס. כ־20 אחוזים מהממצא היה מימי בית ראשון, ובתוכו נמצאה בין היתר טביעת חותם מלכותית אחת מימי חזקיהו מלך יהודה.
בהר נותרו כאמור כ־3,000 טונות עפר, אך הוואקף וירדן הטילו וטו על כל עבודה ארכיאולוגית במתחם המקודש, והמשטרה והמדינה קיבלו זאת. אילו היה ניתן לארכיאולוגים לגשת לערימות העפר שנותרו בהר ולסננן במקום, המידע הארכיאולוגי היה יוצא נשכר. אין דומה סינון ומחקר במקום שממנו נחפר החומר, לסינון ומחקר במקום המרוחק ממקום החפירה. אלא שלאורך שני העשורים האחרונים הפסיקה של טירקל והתחייבות המדינה שבאה בעקבותיה שלא להוציא את העפר מההר, אלא בהתראה של חודש מראש, נותרו בבחינת "לא לבלוע ולא להקיא".
מעת לעת ניסו המוסלמים לפגוע בערימות הללו. ניסיון הפגיעה האחרון היה רחב יותר, אך גם הוא נכשל. גבי ברקאי אומר ש־97 אחוזים מהחומר בערימות לא נפגעו. "הנזק האמיתי הוא בעצם הפעולה, בניסיון של הוואקף לבצע מחטף ולהוכיח שהוא בעל הבית במקום, בעוד בכל מה שקשור לעתיקות ולארכיאולוגיה - מי שחייבת להיות בעלת הבית היא רשות העתיקות".
להוריד את גובה הלהבות
בפועל, בעלת הבית האמיתית בהר היא המשטרה. אנשיה הם שמחליטים אם ומתי להזעיק את אנשי רשות העתיקות. הפיקוח בהר, על פי ההגדרה, אינו חופשי. שוקה דורפמן, שכיהן כמנכ"ל הרשות לאורך 14 שנה, עד שנפטר ב־2014, הודה בספר שכתב ("מתחת לפני השטח") כי ידיה של רשות העתיקות כבולות במידה רבה בכל הנוגע לפיקוח על חוק העתיקות בהר הבית, ומי שכובל את ידיה הוא הדרג המדיני. גם מבקר המדינה שבחן את התנהלות הרשויות הישראליות בהר בסוגיית הפיקוח על העתיקות, מתח על המדינה ביקורת קשה, שמשום מה עדיין אסורה לפרסום.
הפעם, מכל מקום, המשטרה הגיבה מהר. היא הודתה שמדובר בחריגה והקימה עמדת תצפית על גג שער הרחמים, שמשקיפה אל ערימות העפר. הוואקף מיהר לפנות לפטרוניתו ירדן, בדרישה שהעמדה תוסר. הוא טען שמדובר בהפרת הסטטוס קוו. בפגישה האחרונה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך ירדן עבדאללה עלה גם עניין זה. עתיד התצפית החדשה עדיין לא ברור. כרגע היא עדיין שם, אבל ב"רשתות" המוסלמיות הרוחות סוערות, וגם השטח אינו רגוע. המוסלמים, כאמור, רואים אפילו בתצפית הזאת "איום" על הסטטוס קוו בהר.
בשבוע שחלף נרשמו שוב הפרעות לביקורי יהודים בהר הבית ובוצעו מעצרים. למודת ניסיון מהקיץ שעבר וממשבר המגנומטרים (בעקבות הפיגוע בהר), המשטרה אינה מזלזלת לרגע גם במשברון הלכאורה קטן הזה, ומאחורי הקלעים נמשכים המגעים בין ישראל, ירדן והוואקף, כדי שהנעשה בהר לא יביא להתפרצות נוספת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו