כביש 31 מתפתל מטה־מטה, מערד ועד לכביש 90, הנמתח לאורכו של ים המלח. טרסות שעליהן פס צבוע תכלת מסמנות מדי כמה קילומטרים את הירידה בגובה פני הים - מכ־600 מטרים מעליהם ועד למינוס 400. תוך כדי נסיעה בעיקולים החדים נחשפים לפתע מי הטורקיז של הים, מברכים לשלום את המגיעים למקום הנמוך בעולם.
בשנים האחרונות נקשר שמו של ים המלח עם מילים כמו "שקיעה", "היעלמות" ואפילו "אסון". ואכן, מפלס המים באגן הצפוני של הים ירד משמעותית, ומחלומות התיירות באזור נותרו בעיקר בולענים מסוכנים, מבנים נטושים ותמונות עצובות. אלא שבשטח הצמוד לאגן הצפוני, הנמתח לאורך כ־17 קילומטרים ובו נמצאים רוב המלונות, התמונה שונה לחלוטין.
כדי להבין לעומק את השינוי העצום שמתחולל באזור הזה, שסבל גם הוא במשך שנים ארוכות מהזנחה ומ"כיבוי שריפות", צריך לחזור כמה עשורים לאחור. בתוך המכלול הנקרא "ים המלח", האזור המדובר הוא "בריכה מספר 5" המשתרעת על שטח עצום של 80 קמ"ר ושייכת למפעלי ים המלח, שהוקמו בשנת 1952. בימים עברו היתה הבריכה מחוברת לאגן הצפוני של הים, אולם כיום היא מופרדת ממנו בסוללת עפר. ממי הבריכה מופק ה"זהב" של ים המלח - חומר בשם קרנליט שממנו מעבדים לאחר מכן את שלל החומרים המוכרים יותר כגון האשלג, הברום, המגנזיום ועוד.
תהליך הפקת הקרנליט הוא ארוך ומייגע, ומתבסס על אידוי המים בעזרת השמש. תוך כדי מתבצעת שאיבת מים מהאגן הצפוני לתוך בריכה מספר 5 והחזרתם אליו דרך נחל הערבה. לאחר איסוף הקרנליט נותר במי הבריכה מלח, שהוא למעשה "זבל". כשאותו מלח שוקע במי הבריכה - לצד העובדה שמוזרמים אליה מים חדשים מהאגן הצפוני - מתרחשת עליית מפלס מסוכנת. כדי לשמור על המים, שלא "יברחו" ויציפו את אזור המלונות (שנבנו בסוף שנות ה־70), הוגבהו לאורך השנים שוב ושוב סוללות העפר התוחמות את הבריכה.
כך נוצרה באזור מציאות שבה בכל שלוש־ארבע שנים הורסים את התשתית שמול המלונות ובונים אותה מחדש, כשלאורך כל הזמן מתבצעות במקום עבודות. מי התהום, שעלו גם הם בעקבות עליית מפלס המים בבריכה, הציפו את יסודות בתי המלון וגרמו נזק למערכות הביוב, הניקוז והחשמל. בנוסף, גם הקרקע והכבישים ניזוקו ונוצרה שרשרת אירועים שיצרה סכנה ממשית להמשך הפעילות באזור בכל התחומים. בתחילת שנות ה־90 מכרה המדינה את מפעלי ים המלח, והחלה מציאות של הנחת "פלסטרים" עד שבשנות ה־2000 הבינה המדינה שעליה להתערב ולמצוא פתרון קבע. אבל בישראל כמו בישראל, ועדות מונו, הנושא עבר בין משרדים, אבל הפתרון לא נמצא. במקביל, הכסף המשיך להישפך על פתרונות זמניים. פלסטרים וכיבוי שריפות כבר אמרנו?
קוצרים את המלח
באמצע שנות ה־2000 התערב בג"ץ בנושא, הורה למדינה למצוא פתרון בדחיפות ובסוף 2007 הונח ה"תיק" בחיקו של משרד התיירות, שכן את רוב ה"רעש" עשו המלונאים. מי שנרתם למשימה הוא תא"ל (מיל') שמעון דניאל, שהיה אז זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל, ותפקידו האחרון בצבא היה קצין ההנדסה הראשי (קהנ"ר).
"קיבלתי טלפון ואמרו לי ששר התיירות אז, יצחק אהרונוביץ', רוצה לפגוש אותי", מספר דניאל, "הוא אמר, 'תשמע, עברה החלטת ממשלה שחייבים לטפל בים המלח, בוא ותטפל'. עניתי לו, 'תן לי חודש ללמוד את העניין', והוא אמר, 'יש לך שבועיים, בג"ץ יושב לי על הצוואר'. מייד לאחר מכן חרשתי את המקום, נפגשתי עם מומחים, קראתי טונות של חומרים ואמרתי לשר שהעניין פתיר, אבל מדובר בפרויקט 'מנהטן', במגה־בעיה שכדי לפתור אותה חייבים להקים גוף ייעודי".
מבט על ים המלח, מכיוון אזור המלונות // צילום: רן דיקשטיין
עם רוח גבית ממשרד התיירות והממשלה הוקמה החברה הממשלתית להגנות ים המלח (חל"י), והפכה לזרוע הביצוע של משרד התיירות באזור. "בפברואר 2008 הוקמה החברה ואני מוניתי למנכ"ל בהחלטת ממשלה. קיבלנו תקציב ייעודי ו'צבוע', שעבר ממשרד האוצר למשרד התיירות אך ורק למטרת הגנות ים המלח. בשלב הראשון היו לנו שתי משימות - לטפל בבעיות הדחופות כדי שלא יהיה אסון, ולמצוא חלופות ופתרונות קבע לטווח הארוך. האתגר המרכזי היה לוודא שבזרוע שעוסקת בפתרונות הדחופים 'יבוזבז' כמה שפחות כסף, כדי להתאים לתפיסה של מציאת פתרון הקבע. גייסנו את הכוחות המקצועיים המובילים בארץ ובעולם, הבאנו לאזור את המומחים הכי גדולים בעולם בנושאי הסביבה, ההנדסה, הגיאולוגיה, הכלכלה ועוד, הגענו לחלופות מרכזיות וירדנו לעומקן ברמה שאני לא חושב שנעשתה אי פעם בארץ. בדרך התחלפה הממשלה, וגם ממשלת נתניהו המשיכה וממשיכה לתמוך בפרויקט באופן מלא".
מה היו החלופות שהצגתם לממשלה?
"החלופה הראשונה היתה 'קציר המלח', שהיא על פניו חלופת הקסם ואומרת בפשטות בואו נעיף את המלח שנערם כזבל וגורם לעליית מפלס המים. אבל מה? מדובר בכמויות מלח מטורפות, 20 מיליון טונות בשנה, שזה כל חמש שנים הר בגודל של מצדה. בנוסף, המלח ששוקע מתגבש על הקרקעית ונהיה קשה כמו בטון, אז לקצור אותו זה תהליך יקר מאוד, למעשה, צריך לכרות אותו ולהפריד בינו לבין התמיסה שצריך לשמור בבריכה כי היא שווה כסף. זה תהליך ארוך ויקר, שהערכנו אותו בעלות של כ־4 מיליארד שקלים עד לשנת 2035. מגה־פרויקט.
"חלופה אחרת היתה בקוד גנטי אחר. ראינו שהבעיה העיקרית של ההצפה מתרחשת למעשה בשישה מלונות, ואמרנו, 'בואו נבנה שישה מלונות אחרים בשטח גבוה ומוגן שנמצא בסמוך', וביום שאני נותן להם מפתח ואומר להם הנה המלון החדש שלכם, אני הורס את המלונות שעל החוף ועל הדרך מוסיף בכל האזור הגנות הנדסיות טובות ומפתח אותו. עלות החלופה הזו הוערכה בפחות מ־2 מיליארד שקלים עד לשנת 2035".
בשנת 2011 הגיעה ממשלה לישיבה מיוחדת בים המלח וקיבלה החלטה - פתרון משולב בין חלופת קציר המלח לחלופת המלונות ופיתוח האזור. "הממשלה אמרה, 'אני הופכת את האירוע הזה להזדמנות'", מסביר דניאל, "גם קציר המלח וגם פיתוח ושיקום. זו החלטה לא פשוטה, שהעלות שלה גבוהה מאוד".
ועל מי היא נופלת?
"מי שמבצעים את הקציר הם מפעלי ים המלח, כי זו בריכה שלהם. את כל שאר המרכיבים, קרי הגנות על ים המלח ופיתוח ושיקום כולל של האזור, מבצעת חל"י. מכיוון שמדובר בפרויקט משותף למפעלים ולמדינה, אחרי החלטת הממשלה ניהלנו מו"מ אינטנסיבי עם המפעלים, שהוביל החשב הכללי במשרד האוצר. הערכנו את העלות של קציר המלח ב־3.8 מיליארד שקלים עד לשנת 2030, ובמו"מ סוכם ש־80 אחוזים מהסכום ישולמו על ידי מפעלי ים המלח ו־20 אחוזים על ידי המדינה, כשבכל מקרה המדינה לא משלמת יותר מ־800 מיליון שקלים, כלומר או 20 אחוזים או 800 מיליון שקלים - הנמוך מביניהם.
"על המרכיבים האחרים בפרויקט, למשל ההגנות החופיות, חלוקת התשלום היא 60.5 אחוזים על חשבון המדינה ו־39.5 אחוזים על חשבון מפעלי ים המלח. העלות של הדבר הזה הוערכה בקצת יותר ממיליארד שקלים. מרכיבים נוספים בתשלום היו הכנת תשתית לפיתוח אזור מלונאי חדש בעלות של 250 מיליון שקלים על חשבון המדינה באופן מלא, ועוד 130 מיליון שקלים שניתנו למשרד להגנת הסביבה לטובת שיקום האגן הצפוני של ים המלח".
"חשבנו על כל הפרטים". מנכ"ל חל"י, שמעון דניאל // צילום: מיקי לנגנטל
בקיץ 2012 נחתם ההסכם, כשלדברי דניאל "בדרך לשם חסכה המדינה מאות מיליוני שקלים על ביטול פתרונות זמניים. מאז אנחנו עוסקים בקידום הפרויקט בכל הערוצים, כולל כמובן ביצועים בשטח, והיום אנחנו במצב שבו באזור עין בוקק הסתיימו 90 אחוזים מעבודות ההגנה, השיקום והפיתוח, כולל מענה לעליית המפלס ומי התהום ולניקוז, כבישים ותשתיות חדשים, טיילת ארוכה וחופים חדשים".
אזור נקי ממכוניות
בשש השנים שחלפו מאז - זמן שיא לפרויקט בסדר גודל שכזה - הפכה התמונה שמתאר דניאל לכזו שניתן לראות בעיניים ולחוש ברגליים ובכל הגוף. מי שלא ביקר באזור בשנים האחרונות, יופתע לגלות את "מיאמי ביץ'" של ישראל. החופים שוקמו והגישה אליהם חופשית ונגישה לכולם, כולל נכים, שיכולים להיכנס למים על כיסא גלגלים וליהנות מסככות צל חדשות גם בתוכם. בחלק הדרומי של רצועת החוף הוקם חוף מופרד וחדש לטובת הציבור החרדי והדתי ולאורך קו המים נמתחת טיילת ארוכה, שזיכתה את משרד האדריכלית "ברוידא מעוז אדריכלות נוף" של האדריכליות עליזה ברוידא ורות מעוז בפרס אות העיצוב הישראלי בתחום אדריכלות הנוף לשנת 2018. לצד הטיילת עובר שביל אופניים חדש, ובקרוב ייפתח באזור גם קניון גדול שיציע חנויות של מותגים ורשתות מובילות.
"בליווי מלא של משרד התיירות חשבנו על כל הפרטים הכי קטנים ושילבנו את הכל יחד", אומר דניאל, תוך שהוא מראה בהתלהבות את אחת ה"אטרקציות" בחוף, מתקן לשטיפת העיניים מהמלח המוצב ביציאה מהמים.
"הטיילת החדשה הולכת למעשה על סוללת הגנה, באזור המסחרי בעין בוקק יש פארק ציבורי גדול עם דשא וטריבונת ישיבה, שמתחתיו יש מאגר מים שבו פועלות משאבות הלוקחות את המים לנחל בוקק ומשם בחזרה לבריכה. הפכנו מתקן הנדסי לאירוע תיירותי, אתה מבין?"
כעת עובדים בחל"י במרץ על שלב ב' של התוכנית, ומי שנוסע בכביש 90 יכול להתרשם מהטרקטורים המכשירים את התשתיות בשטח. מדובר בהקמת 15 מלונות חדשים, שיציעו כ־4,000 חדרים לצד הוספת חדרים במתחם המלונות הקיים. המלונות החדשים ישתרעו על מגרשים גדולים, ייהנו מנוף ישיר לים, ייבנו בצפיפות נמוכה וינצלו את המבנה הטופוגרפי המדורג של השטח. שלושה מהם יוקמו באזורים ייחודיים בתוך המים, על שטחי ים שייובשו ויימסרו למשקיעים כשהם מוכנים לבנייה. כחלק משלב זה, הודיעו בשבוע שעבר משרד התיירות ורשות מקרקעי ישראל על זכיית חברת "אלעד מלונות" במכרז להקמת שני בתי מלון בעין בוקק, שיכללו כ־400 חדרי לינה.
בחזית קו המלונות החדשים, בין הטיילת והחוף למלונות עצמם, יוקם אזור מסחרי שיציע חנויות, בתי קפה, מסעדות ועוד, כשכולו "נקי ממכוניות" והכביש ייסלל מאחוריו. בנוסף, במקום יוקם ספא מרכזי שישרת את כלל מבקרי המתחם, כולל אלה שלא מעוניינים ללון במלונות, וכן מרכז רב־תכליתי לכנסים, הופעות בידור ואירועי תרבות.
"אנו ממשיכים במהפכת התיירות באזור ים המלח". יריב לוין // צילום: גדעון מרקוביץ
מתחם התיירות החדש, "ארץ ים המלח", הוא מיזם הנהנה מהתחייבות ממשלתית והוא חסר תקדים בהיקפו, בממדיו ובהשקעה בו. מדובר בפרויקט דגל של משרד התיירות, ולדברי השר יריב לוין, "אנו ממשיכים במהפכת התיירות בים המלח ובמינופו כיעד תיירות אטרקטיבי וחדיש. לאור הגידול המשמעותי במספר התיירים המגיעים לישראל, אני מברך על תחילת תהליך בניית מאות חדרים חדשים בים המלח לראשונה זה שנים. יחד עם הטיילת שכבר הושקה, אנו עתידים לראות שטחי מסחר ובילוי, ובעיקר תנופה במספר חדרי המלון - דבר שהכרחי לאור הגידול הרב במספרי התיירים המגיעים לישראל, ויתרום כמובן גם לתעסוקה ולכלכלה באזור".
דניאל מצטרף לדברי השר ומזכיר את תמיכת השר והמשרד בליווי הפרויקט, "יש התעניינות גדולה מאוד במכרזים, ואנחנו מקבלים עשרות פניות מהארץ ומחו"ל. אנחנו מעודדים משקיעים לבוא לכאן, וכל משקיע - אם זה בית מלון ואם זה יזם מקומי שרוצה לפתוח בית קפה, חנות או אטרקציה תיירותית, צריך לדעת שהוא מקבל גוף ממשלתי חזק שילווה אותו בכל מה שהוא צריך ורוצה לעשות. המשקיעים יכולים לקבל גם מענקים גדולים מאוד מהמדינה, עד 20 ואפילו 33 אחוזים מהעלויות שלהם. זה המון כסף".
איפה אתה רואה את האזור הזה בעוד עשור?
"מדובר בתוכנית עם חשיבות לאומית אדירה בכלל, ולאזור הדרום בפרט. הייתי רוצה לראות כאן עוד 15 בתי מלון, ברמת תפוסה כמו זו של היום, כשלצידם אזור שוקק ופעיל ביום ובלילה. האזור הזה חייב להיות אבן שואבת לתיירות, כולל הרבה תיירות חוץ. המדינה משקיעה מאות מיליוני שקלים שהם דמי רצינות, ובסופו של דבר צריך להחזיר את ההשקעה. ניצלו כאן הזדמנות חסרת תקדים, לקחת פרויקט הנדסי ולהפוך אותו לעסק מניב, וזה מה שצריך לקרות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו