לפני קצת יותר מ־15 שנה עסק כותב שורות אלו בכתבת מגזין לעיתון ישראלי גדול בנושא ״בעלי הקבוצות בכדורגל הישראלי״. משה תאומים, איש הפרסום ואז חבר בקבוצת הניהול של הפועל תל אביב, אמר לי אז באחד הראיונות לכתבה באופן לא נטול מודעות עצמית: ״אנחנו מביאים לכדורגל את הניסיון שלנו מהעסקים הפרטיים״.
הסיפור של רוב בעלי העסקים שהובילו בשנים ההן את הכדורגל הישראלי - לוני הרציקוביץ׳ במכבי תל אביב, סמי סגול בהפועל תל אביב, גד זאבי בבית״ר ירושלים, רובי שפירא ז״ל בהפועל חיפה - הסתיים בין כישלון לעצב ועד לטרגדיות של ממש. רצונם של האנשים הללו להפוך את הכדורגל לעסק רווחי בדומה לליגות המערב־אירופיות המשגשגות - נמוג.
אם היזמים ההם התכוונו ללמד את הכדורגל משהו שלמדו בעסקים - הכדורגל נטה ללמד אותם. כי כדורגל הוא במידה מסוימת ״ישר״ יותר מהעולם הכלכלי. קבוצה שמבקיעה שלושה שערים מנצחת קבוצה שמבקיעה שניים. אין מצבים שבהם מאמן (למשל מנכ״ל) מרוויח וקבוצה (נניח משקיעים או אוהדים או צרכנים) מפסידה. שחקנים שנקנים בעשרות מיליונים ואחר כך מפסידים אינם גיבורים.
חדי העין מבין עיתונאי הספורט מיהרו, ובצדק, להוכיח השבוע שמשה חוגג, הבעלים החדש של בית"ר ירושלים, הוא לאו דווקא סיפור הצלחה מעורר קונצנזוס בקהילת ההיי־טק. רבים טענו כי לעיתים קרובות חוגג הרוויח יפה כשהמשקיעים דווקא הפסידו, ושמקורות הכסף שלו - למשל בנו של ראש ממשלת קזחסטן - צריכים לעורר שאלות. ושבעוד אין חולק על יכולתו של חוגג לגייס השקעות, עדיין לא נקשר בשמו סיפור שהוא הצלחה עסקית גורפת. נטייתו לצרף ידוענים - ספורטאים ידועים, שחקני קולנוע - לא הוסיפה לו חברים בתחום.
אבל האמת היא שזה לא מה שצריך להדאיג את אוהדי בית״ר ירושלים. חוגג הוא גאון היי־טק או אולי אשף תרגילים פיננסיים מוצלח, אבל טרם הובהר אילו משתי התכונות רצויה יותר בכדורגל.
אל תחפשו את רוקפלר
ישנם כמה ענקי היי־טק שרכשו קבוצות ספורט - בעיקר באן.בי.אי. מארק קיובן היה הצבעוני יותר מביניהם, ואפילו התיימר לקחת חלק פעיל בניהול הדאלאס מאבריקס. התוצאות היו סבירות, ודאלאס אפילו זכתה באליפות אחת - אבל אפילו קיובן מודה שזה קרה כשזנח כל מיני רעיונות טכנולוגיים איך לעזור לקבוצתו. שניים מהעשירים הגדולים שיצרה חברת מיקרוסופט קנו קבוצות כדורסל - פול אלן את פורטלנד וסטיב באלמר את לוס אנג׳לס קליפרס. לא ממש הולך להם.
היכולת לעשות עסקים בקזחסטן או בסין כנראה מכינה אותך לג׳ונגל של הכדורגל יותר מאשר הבנה בטכנולוגיות בטיחות מידע. הדבר שבאמת יועיל לחוגג הוא שהוא צופה בכדורגל כאוהד ואף משחק כל חייו. על פניו, הוא יודע לאן הגיע וספק אם יסבול מהניתוק מהמציאות שמאפיין לא מעט עשירים שנוחתים בכדורגל.
אבל מה משה חוגג מחפש בכדורגל ובבית"ר ירושלים? חלום הכדורגל הישראלי כענף כלכלי רווחי מת מזמן. ספקולנטים, כמו מי שסוחרים בשחקנים או בקבוצות, יכולים קצת להרוויח. כך למשל אלי טביב, שמכר לחוגג את בית״ר. אבל המחשבה של מוצר טוב שיפרנס את משקיעיו מכספי הטלוויזיה והקהל באיצטדיונים אינו מתרומם. רבים במחוזותינו נוטים לעיתים להלקאה עצמית בעניין, ומאשימים את הניהול הגרוע בכדורגל הישראלי, אבל למעשה זה המצב ברוב מדינות הכדורגל הקטנות.
ללמוד מהטעות. גד זאבי // צילום: יוסי זליגר
הסיבה היא לא מורכבת ואפשר לנסח אותה במשפט פשוט: ״קשה לשווק כדורגל מקומי כשכל משחק של ליונל מסי משודר בטלוויזיה״. לדור הבעלים העשירים הנוכחי בכדורגל הישראלי - אלונה ברקת בהפועל באר שבע ומיטש גולדהאר במכבי תל אביב - יש הרבה כסף והמון סבלנות, והם נעזרים באנשי מקצוע טובים. הניהול שלהם באופן כללי מצוין, גם אם הכדורגל הישראלי לא טוב כל כך.
אבל עדיין אנשים רואים בקבוצת כדורגל עניין בעל ערך - גם אם לא מקור רווח עצמאי. הכדורגל, כך יגידו לכם, יכול להיות מנוף לדברים רבים אחרים: מינוף שמו של איש עסקים, יצירת הזדמנויות עסקיות באמצעות קשרים, יצירת כוח פוליטי וגם - בלי ציניות - רצון מסוים להחזיר לקהילה. ואם אפשר לדבר בהכללה על רוכשי קבוצות ספורט - הם לרוב בעלי ״כסף חדש״. אנחנו בדרך כלל לא שומעים על רוטשילדים או רוקפלרים שקונים קבוצות. לא פעם אנחנו שומעים על אנשי עסקים לראשונה כשהם מתעניינים ברכישת קבוצה.
לא מפתיע שהמגמה של מתעשרים זה מקרוב שקונים קבוצות נכנסה לתאוצה באזור המילניום החדש. היו לכך כמה דוגמאות מוצלחות. באיטליה הפך סילביו ברלוסקוני את מילאן לאחת הקבוצות הגדולות שראה העולם, והמשיך משם במהירות עוצרת נשימה אל משרד ראש הממשלה. בלונדון קנה רומן אברמוביץ׳ הרוסי את מועדון צ׳לסי, הפך אותו לכוח אירופי ומיצב את עצמו בחברה האנגלית. רק סכסוך בין ממשלת רוסיה לבריטניה בשנה האחרונה ערער את מעמדו, ומדינת ישראל זכתה בעולה חדש.
צעצוע או אסטרטגיה
אבל אלו דווקא המקרים יוצאי הדופן, ואם יש מועדון כדורגל שלימד את משקיעיו שיעור מר, הוא בית״ר ירושלים. גד זאבי גויס על ידי ראש הממשלה לעתיד אהוד אולמרט על גבי תחושה שהחזקה בבית״ר ירושלים תשמן את גלגלי המערכת - וזה לא נגמר בטוב. המחשבה של ארקדי גאידמק - שכספיו באמת הביאו לבית״ר אליפויות - שתמיכה בבית״ר ירושלים תקנה לו כוח פוליטי, הסתיימה בפחות מ־8,000 קולות בבחירות לראשות עיריית ירושלים. את מרבית הקולות, אגב, גאידמק גייס בשכונות הערביות, שהן ממש לא מעוז התמיכה של בית״ר.
הגשש החיוור כבר קיבעו את דמותו של אוהד בית״ר שורף המועדון. בשנים האחרונות חלק מהאוהדים היו מעמסה תדמיתית על המועדון - כשארגון לה־פמיליה החזק עמד מאחורי מדיניות המועדון לא להחתים שחקנים ערבים. זו בעיה שכל בעלים ומנהל נטה להסתבך איתה.
חוגג, כאוהד כדורגל - דווקא כאוהד הפועל באר שבע - אמור להכיר את הבעייתיות בבית״ר, ולדעת שאסטרטגית היא לא הועילה לכל מי שתלה באהדה כלפיה או בקרבתה לשלטון תקוות גדולות. לכן ייתכן שבאמת קנה את המועדון כצעצוע להנאתו. איש לא ניסה עדיין את מודל ה״באתי לפה בשביל הכיף״ בבית״ר, וזה אולי המודל היחיד שיכול להצליח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו