שחר קליין בת ה־17 מבנימינה היא ילדה עדינה ומתוקה. קשה להאמין שמי שחוותה בריונות בחלק גדול מחייה עדיין תרצה לתת ולעזור לאנשים. לאורך כל היסודי חוותה קליין בדידות איומה. אלימות מילולית קשה וחרמות היו מנת חלקה היומית, וחוסר הביטחון שלה הביא אותה למצב שבקושי הצליחה להיישיר מבט לאנשים בפרט, ולעולם בכלל.
בסוף כיתה ד' החליטו הוריה לשלוח אותה לקייטנת "ילד וכלבו" בת חמישה ימים, כשהמטרה העיקרית היא אילוף הכלב על ידי הילד. באותם ימים היה לה את גולדי, הגולדן רטריבר שהיה כל עולמה, ואיתו נסעה לקייטנה. "לא יצאתי משם עם ביטחון עצמי גבוה, אבל היכולת שלי לדבר ולהסתכל לאנשים בעיניים השתפרה, והכי חשוב הבנתי שאני לא לבד, שיש לי את הכלב שלי שתמיד יהיה שם בשבילי ותמיד יכיל אותי", אומרת קליין.
השיפור המשמעותי בחיי החברה שלה הגיע עם המעבר לחטיבת הביניים, שם הכירה חברות שהיוו מפלט חברתי תומך עד היום, אך העבר המודחק לא נתן לה מנוח.
בכיתה י' נתקלה במקרה במודעה של ארגון LEAD, עמותה לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל, שבמסגרתה מזהים בני ובנות נוער כבעלי פוטנציאל להובלה, והם מצטרפים לתוכנית מעמיקה המאפשרת להם לפתח את היכולות שלהם, ולהפוך, כל אחד בתחומו, למנהיגים ומובילים.
מהר מאוד הבינה קליין שהייעוד שלה בחיים הוא להשפיע, לשנות ובעיקר לעזור. "אמא שלי אומרת שזה בעיקר בגלל שאני הייתי חסרת ישע בעצמי. הגעתי למפגש של LEAD, והמנחה שלי מיכל אמרה שנמצא לנו פרויקט שקשור אלינו, ואני התחבטתי מה אני רוצה לעשות".
הכל השתנה כשקליין קיבלה יום בהיר אחד בשורת איוב, שכלבה האהוב גולדי חלה בסרטן סופני. "הייתי מרוסקת, שלושה ימים לא יצאתי מהחדר ולא הפסקתי לבכות, התחלתי לחשוב על מה הוא בשבילי ופתאום נפל לי האסימון שאני מי שאני בזכותו, ואם הכלב שלי היה לי כמושיע, אולי כלבים בכלל יוכלו לעזור לעוד אנשים".
אחרי מחקר קצר שעשתה באינטרנט, שבבסיסו הרצון להנציח את גולדי האהוב, הבינה קליין שתחום הכלבנות הטיפולית הוא גדול ומשמעותי, והחליטה שזה גם יהיה הפרויקט שלה בעמותה. לאט־לאט, עם הרבה קשיים בדרך ולא מעט דלתות שנסגרו בפניה, אך עם ליווי מעודד של העמותה, היא נלחמה כדי להפוך את החלום למציאות. כך, למשל, המימון לפרויקט היה חלק גדול מהמשימה, דוגמת הביטוח שמחויב בעבודה עם חיות, שינוען, ליווי צוות מקצועי ועוד.
"הפרויקט שלי מפגיש 14 ילדים בקבוצה שחווים בריונות והתעללות", היא אומרת. "לכל אחד מהם מוצמד כלב שמגיע בכל מפגש מהכלבייה הטיפולית 'שילובים' בפרדס חנה. כל קבוצה תעבור 15 מפגשים שבסופם תעלה הצגה, כי הבנתי שגם מי שמתעלל וגם מי שעובר התעללות חווה את אותה בעיה של חוסר ביטחון".
פועלת כדי למנוע את תופעת הביריונות. שחר קליין והכלבים // צילום: מישל דוט קום
קליין היא לא היחידה שמאמינה שקבוצות כאלה ימנעו את תופעת הבריונות. גם אנשי החינוך בבנימינה הבינו זאת, ובשנת הלימודים הקרובה שתי קבוצות ילדים יעברו את המסלול הזה, באופן פרדוקסלי, בבית הספר היסודי שבו היא בעצמה עברה חוויות לא פשוטות.
"החלום שלי הוא להרחיב את הפרויקט לבתי ספר נוספים באזור בנימינה, ובשלב מאוחר יותר לרתום את משרד החינוך וליצור קבוצות כאלה בכל הארץ. אני רוצה לטפל בבעיית הבריונות מהשורש, כבר בגילים הצעירים שבהם זה מתחיל - ולא רק לכבות שריפות. אני רוצה למנוע את השתלשלות התופעה. זו מתנה ענקית שקיבלתי, ואני רק רוצה להעביר את זה הלאה ולעזור לכמה שיותר ילדים".
"תחושת סיפוק ענקית"
בתחילת השבוע צוין יום הנוער הבינלאומי. לרגל היום המיוחד נראה כי לצד העבודה של שחר קליין הצעירה, יש עוד בני נוער רבים שתורמים ועושים למען הקהילה.
רוני לביא, בת 17.5, הכירה את קולט חזן, ניצולת שואה בת 78, במסגרת פרויקט מחויבות אישית בגבעתיים הנקרא "מחוברים", של רשת בתי ספר אורט ישראל בשיתוף הקרן לרווחת ניצולי השואה.
מטרת הפרויקט היא פשוטה, הנגשת הטכנולוגיה העכשווית לניצולי שואה על ידי מפגשים עם תלמידי תיכון - ובכך, מעבר לפן הלימודי, להפיג את בדידותם הקשה; וכך היה. בדצמבר 2016 החלה רוני לפקוד את ביתה של חזן, והתחילה במלאכה, החל משימוש בסיסי במחשב ולימוד רזי האינטרנט והדואר האלקטרוני, ועד לשימוש בסמארטפון ובאפליקציות כמו ווטסאפ. הכל כדי שירגישו מחוברים למציאות היומיומית.
60 השעות שנדרשו לה כחלק מהמחויבות האישית עברו במהרה, והקשר העמוק שנרקם בין השתיים ממשיך עד היום. "בהתחלה חששתי מאוד, אני לא מכירה אישית שום ניצול שואה ולא ידענו למה לצפות, אבל כבר מהמפגש הראשון היה בינינו קליק", אומרת לביא.
"היא כל כך נחמדה ונעימה, היא אישה שמחה שמאירה כל מקום שהיא מגיעה אליו. עד היום אני באה אליה קבוע רק כדי להיות יחד ולדבר ולשבת איתה בבית קפה. יש בינינו קשר מצוין, אני מתקשרת איתה על בסיס יומי, בעיקר אנחנו מתכתבות בווטסאפ, שהיא הפנימה את השימוש בו בצורה מדהימה".
החברים שהרימו גבה בהתחלה, התרגלו גם הם לחברה החדשה של לביא. חזן מצידה הרוויחה חברה שהיא כמו נכדה, ואילו לביא מעבר לחברות שנרקמה, קיבלה הזדמנות להכיר שרידה של דור הולך ונכחד.
"אני איתה כי אני פשוט נהנית, זו תחושת סיפוק ענקית והיא אישה מקסימה. אני עושה את זה כי כל כך כיף לי איתה, ואני יודעת גם מה היא מקבלת מהקשר שלנו, וזה עושה אותי עוד יותר מאושרת, הרווחתי חברה לחיים", מוסיפה לביא.
קיימים עוד פרויקטים רבים ומבורכים כמו אלה של לביא וקליין, ונראה כי קיים מענה לכל נער או נערה שחפצה נפשם להתנדב, לעזור ולהשפיע במגוון רחב מאוד של תחומים. כל שנשאר לכם הוא לנתק את הילדים לכמה שעות מהמסכים ולהחדיר בהם רוחות חברתיות של שינוי. כי אם נשכיל להנחיל זאת לדורות הבאים, החברה שלנו, וכפועל יוצא גם חיינו, יהיו טובים יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו