אגדה פלאית על רבי שלום שבזי, שתיעד השליח הארץ־ישראלי לתימן יעקב ספיר במחצית המאה ה־19, הפכה לפני כ־45 שנה לאחד השירים הפופולריים ביותר בזמר הישראלי. אורי ברזילי כתב את המילים; יהודה בדיחי הלחין; והזמרת שרה בדישי כאילו יצקה חיים חדשים בדמותו של המשורר הגדול והנערץ על יהדות תימן.
בדישי, ואחריה מבצעים נוספים של "האגדה", נשאו את מאזיניהם על כנפי הרוח והדמיון. הם תיארו כיצד מדי שבוע, "מיום ראשון עד יום שישי בצהריים", יושב רבי שלום שבזי בחנותו, כשהוא "אורג, טווה וגוזר במספריים, אוהב את המלאכה ושונא רבנות", וכיצד מדי ערב שבת, בשעת בין הערביים, נעשה לו לשבזי נס קפיצת הדרך, והוא טס "על כנף הרוח" לירושלים ולהר הבית. רק כשיוצאת שבת, הוא שב לחנותו שבתימן וממשיך לארוג ולתפור, אך באישונו יוקד כל העת אורה של ירושלים, הניבטת מבעד לחלונו, או אז, כדברי השיר, "כאש עולה ובוקעת שירתו".
אפרים קישון, יוצא גלות הונגריה, שהשתייך לתרבות אחרת ולתקופה אחרת, העיר פעם בחיוך ציני שעם ישראל לא מאמין בניסים, אבל תמיד מביא אותם בחשבון. במקרה של שבזי, נכון יהיה להעמיד את משוואת הניסים מעט אחרת: קורות חייו, העלומים ברובם, והמסתורין סביב אישיותו, הם שאפשרו לעוד ועוד סיפורי ניסים להפוך לחלק בלתי נפרד מדמותו.
אצל שבזי, הניסים לא זו בלבד שהובאו בחשבון, הם שולבו בנרטיב שלו כמעט מלכתחילה. רק שיריו הרבים מאוד העניקו לדמותו גם ממד ריאליסטי וסיפקו מעט פרטים ביוגרפיים ממשיים על אודותיו. יהודי תימן רואים בו עד היום קדוש, למרות כמה פרקים בעייתיים ומוכרים פחות בביוגרפיה העממית שלו, שחוקרי שבזי בני זמננו גילו עם הזמן.
***
רבי שלם שבזי - כך חתם את שמו - שהשנה יציינו בארץ 400 שנה להולדתו, נולד ב־1619, בכפר קטן בשם נג'ד אלוליד, סמוך לעיר תעז במחוז שרעב שבדרום תימן. שם משפחתו היה משתא, כנראה על שם אחת מאימהות המשפחה הקדמוניות. כינויו "שבזי" בא לו על שם העיירה שבז, שבה גר.
חייו היו סוערים ומלאי תהפוכות, ייסורים ותלאות, אכזבות קשות, הגליה ונדודים, ובה בעת גדושים בכיסופי גאולה עזים, משיחיות, וביצירה פורה ומגוונת. הוא זכה לפופולריות אדירה שמשוררים בני זמננו יכולים רק להתקנא בה. הוא כתב שירים לכל האירועים החברתיים ולכל חגי ומועדי ישראל שאותם ציינו יהודי תימן, במגוון של נושאים: שבת ומועדים, ברית מילה וחתונה, קינות ומספדים, פיוטים וסליחות, שירי הלל ושירי חידה ובעיקר שירים שמדמיינים ומייחלים לבוא הגאולה והמשיח, ושירי אהבה יוקדים לארץ ישראל, לתורת ישראל ולירושלים.
"ר' שלום שבזי היה קנאי לזכויות היוצרים שלו". האספן שגיב מחפוד // צילום: יהונתן שאול
שפתו של שבזי היתה מעורבת; שיריו נכתבו לא פעם בעת ובעונה אחת בשלוש שפות: עברית, ערבית וארמית, והוא חרז בהן כווירטואוז, לעיתים באותו שיר. השכלתו התורנית היתה עשירה, והקיפה מדרש, מקרא ואגדה, קבלה, תלמוד, פילוסופיה ושירה. ידיעותיו הכלליות היו אף הן רחבות והוא שלט גם בקוראן, בספרות המוסלמית ובשירה הערבית, שממנה הושפע לא מעט.
כ־45 משירי שבזי "הופקעו" על ידי הזמר העברי מנחלתה הבלעדית של העדה התימנית והפכו ללהיטים שמוכרים לציבורים רחבים בארץ. הידועים שבהם הם "אם ננעלו", "אהבת הדסה", "איילת חן", או "שר הממונה", שזכו לעשרות רבות של ביצועים ומבצעים. שיריו ופיוטיו צלחו את מחסום הזמן והמקום. שורת המוסדות שיציינו בישראל השנה את יום הולדתו ה־400 של שבזי ארוכה, וצפויה כנראה להתארך עוד. הראשונים שבהם יהיו הספרייה הלאומית ומכון בן־צבי, שבשנים עברו כבר הוציא לאור במהדורות מדעיות רבים משיריו. זו עתידה להיות כנראה שנת הרנסנס הגדולה של שירת שבזי - משורר, רב ואיש קבלה שחוקרי ספרות, שירה וזמר מגדירים אותו עד היום כפנומן.
ביאליק של התימנים
אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקר הזמר העברי, מכנה את שבזי "ביאליק של התימנים", ואילו הבמאית ישראלה שאער־מעודד, שגדלה על פיוטיו ועשתה על שבזי סרט (ראו תיבה), אומרת ששבזי "הוא הלאונרד כהן והבוב דילן של התימנים". ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, שפרסמה את הדו"ח שלה לפני כשנתיים, המליצה לשלב ולהרחיב את שיריו ופיוטיו במערכת החינוך. חבריה סברו ששבזי "צריך לעמוד בשורה אחת בתוכנית הלימודים עם המשוררים הגדולים שהעמיד עם ישראל דוגמת ר' יהודה הלוי". עם זאת, חוקרי שבזי שעוסקים בשירתו מתרשמים שההמלצה נותרה על הנייר, והמורים לא באמת מבינים את שבזי או מתעניינים בו.
פרופ' יוסף יובל טובי (76), חוקר יהדות ושירת תימן, ומומחה ובר סמכא בכל הקשור לשבזי, עמל כבר שנים מטעם האקדמיה הלאומית למדעים על ליקוט, סידור, תיעוד ותרגום כל שיריו. במאמריו ובפרסומיו הוא מנפץ כמה טעויות ואמונות רווחות בנוגע לרב המשורר. ראשית, מבהיר טובי, שבזי אמנם כתב הרבה מאוד שירים, אבל ממש לא 15 אלף כפי שטועים רבים, אלא בין 800 ל־850 בלבד, שתועדו במלואם או שנזכרו במקורות שונים.
הרב שלום שבזי
טובי אף מבהיר עד כמה "מעטות הידיעות שברשותנו על תולדות חייו שמבוססות על מקורות מהימנים. שמו של שבזי, למשל, "אינו נזכר בשום תעודה היסטורית דוקומנטרית משל יהודי תימן וגם לא בכרוניקות ההיסטוריות הרבות למדי שכתבו חכמי תימן או בחיבוריהם התורניים, ואף לא במקורות אחרים ככתבי היד המרובים של יהודי תימן. כל שאנו יודעים על רבי שלום שבזי, משוקע בכתביו ובשירתו שלו".
טובי מדגיש כי "המודעות הלאומית של יהדות תימן התעלמה מהאישיות הפרטית שקרויה שלום שבזי, והעלתה אותו לממד של דמות על־טבעית, שאינה מעוצבת מכוח פרטים אישיים והיסטוריים מדויקים אלא מכוח אמונות עממיות ואגדות קדושים".
גם על אבות אבותיו איננו יודעים יותר מדי. שם אביו, משורר בזכות עצמו, היה יוסף בן אביגד. זמן קצר לאחר שבנו נולד, החל המושל הטורקי בדרום תימן לרדוף את היהודים ואף ניסה לכפות עליהם את האסלאם. שבזי, חושף טובי, מעיד על כך בכתיבתו שלו: "ותפסו אבא מרי ז"ל והלקוהו כמה מלקיות עד שנוגאלו בגדיו בדם. הוא ואנשים יהודים עמו. וישבו בבית האסורים י"ב חודש קשורים בשלשלאות של ברזל וסובלין טיט ולבנים והשוטרים מכין אותם... וכל זה מפני שלא רצו לצאת מדתם".
15 שנותיו הראשונות, שבהן ידע יתמות, בדידות ועוני, כמו גם השנים הבאות שבהן סבל ממצוקה כלכלית קשה, עיצבו כנראה את דמותו וגם את שירתו יותר מכל. שבזי נדד ממקום למקום, נתמך בקרובים ידידים ומעריצים: "מבני משפחתי ספנוני / בחצי חודש אב קרבוני / מכשילת ברכי אמצוני / אוהבים בודאי הם לחני", תיאר את הימים הקשים ההם. אלא שבהדרגה, מציין טובי, "הוא התנתק לגמרי מענייניו האישיים והפך להיות שופר לעם ישראל באשר הוא ובעיקר לבני עדתו בתימן. הוא כאב את כאבם ושמח בשמחתם ותמיד צפה בעיני רוחו את הגואל המשיח שמשיב את בני עמו לירושלים".
מתח משיחי גבוה
למתח המשיחי ששירי שבזי גדושים בו, היה גם צד אישי מובהק. בספר הפירושים שלו על התורה, "חמדת ימים", שבזי מספר כי בשנת הולדתו הופיעו שני כוכבי שביט, שעל פי המסורת מבשרים את בואם של שני המשיחים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. האם החשיב עצמו שבזי למשיח? אין דרך לדעת כיום.
מה שברור הוא ששבזי נפל ברשתו של משיח השקר הידוע שבתי צבי. כאשר הגיעו לתימן השמועות על התגלותו הצפויה של היהודי האיזמירי, שכמו שבזי אף הוא עסק בקבלה, שבזי הצטרף לחסידיו וקרא ליהודי תימן למכור את בתיהם ושדותיהם ולהתכונן לעלייה לארץ ישראל.
ד"ר יהודה עמיר, איש אוניברסיטת בר־אילן, שעוסק ומלמד את שירת שבזי עשרות בשנים, מספר על ויכוח לוהט בין החוקרים בעניין זה, שהוכרע ברגע שבו התגלו כמה משירי שבזי המתעדים את הערצתו לשבתי צבי. "שבה שבתי צבי וצלח עלי מלכותך", מצטט עמיר את שבזי, בעוד שעל נתן העזתי, נושא כליו של משיח השקר, שבזי כותב: "אהובי החמוד נתן / עלי הדל תבקש / ועל ביתי והמפתן / שלח יד על מעקש".
בלי מסמכים היסטוריים. פרופ' יוסף יובל טובי // צילום: יהושע יוסף
שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב־1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן, וניתנה לו האפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. לתדהמת חסידיו הרבים ובהם שבזי, שבתי צבי וחלק מתלמידיו בחרו להתאסלם.
כיצד קרה ששבזי נפל בפח?
יהודה עמיר: "אני משער שהיו לכך שני גורמים. הראשון - יהדות תימן בכל הדורות היתה אחוזה במתח משיחי גבוה. הגלות בתימן היתה קשה וקודרת, ולמעשה, ולא רק כמאטפורה, הם חיו שם על מזוודות, ממתינים לפעמי משיח, תוך כיסופים עזים לגאולה. הסיבה השנייה היתה ששבזי עצמו כל כך רצה והתפלל וייחל לזכות ולראות במו עיניו את מלך המשיח, עד שחוש השיפוט שלו בעניין היטשטש לחלוטין".
אגדות רבות נקשרו בשבזי, מעשי ניסים, נפלאות, קבלה וקמעות ויכולות על־טבעיות. האם יש לנו אפשרות לבסס או להזים משהו מהסיפורים העממיים?
עמיר: "האגדה אינה חייבת להיות מעוגנת במציאות. האגדה מבקשת לקשור כתרים, ולא בהכרח יש לה בסיס היסטורי. לפעמים יהיה לה גם גרעין היסטורי".
איחר להגיע לסידור
עמיר מתייחס לשני אירועים קשים שהאגדה מייחסת לשבזי, וקשורים למוות של בנו ובתו. "מכתביו של שבזי עצמו עולה שהיו לו לפחות שלושה ילדים: שני בנים ובת", הוא מספר, "לבת קראו מרים ובאגדה שמה שמעה. היא היתה יפת תואר, ומושל המחוז חשק בה וביקש לשאתה לאישה. שבזי ובתו ניסו להתנגד לכך אבל המושל התעקש. האגדה מספרת ששמעה התקשטה לקראת חתונתה עם המושל, ואביה ליווה אותה בריקוד, עד פתח ביתו של המושל, ושם, בטרם נכנסה לביתו, הפעיל את כוחותיו הנסתרים והביא למותה.
גרעין היסטורי. ד"ר יהודה עמיר // צילום: יהושע יוסף
"באשר לבנו שמעון, הסיפור דומה. לפי האגדה, הוא הרג גם אותו, לאחר שהתברר לו ששמעון נעלב מכך שלא כיבדו אותו די באחת מהמסיבות שנערכה לכבוד אביו. שמעון הזועם הסתייע אז בלחש קבלי, והפך לנחשים את כל צינורות הנרגילה של החוגגים. הללו נסו משם אחוזי אימה. אביו של שמעון, רבי שלום שבזי, כל כך כעס עליו על שהשתמש בשם המפורש שלא לצורך, עד שגזר עליו מוות, ושמעון מת.
עמיר מגלה כי כשלימד את הסיפור הזה באוניברסיטה, הציג לסטודנטים שלו סיפור מקביל ממסכת תענית על רבי יוסי דמן יוקרת, אמורא מהדור השלישי, שלפי האגדה אחד מילדיו התפלל והוציא לפועליו הרעבים תאנים מעץ סמוך. כשאביו שמע על כך הוא זעם וקבע: "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, דינך שתאסף גם אתה שלא בזמנך". וכך היה. עמיר משער ש"המעשה התלמודי הזה העניק השראה לסיפור על שמעון בן שבזי, 'שהטריח את קונו שלא לצורך', ושמטרתו להמחיש עד כמה חמור איסור השימוש בשם המפורש, שלא למטרות חשובות באמת".
הסיפורים הקשים הללו לא פוגמים בדמותו של שבזי בעיני יהודי תימן?
עמיר: "לא. הם רק מעצימים את דמותו כקדוש, שמחויב טוטלית לתורה ולהלכה, מה עוד שהם עטופים במאות רבות של שירים ואגדות אחרות, שהפכו חלק מעולמם של יוצאי תימן".
אם כך, מדוע בניגוד לרבי יהודה הלוי למשל, הפיוטים של שבזי לא נכנסו לסידור התפילה, או למחזור הימים הנוראים?
עמיר: "היהודים התימנים הם מאוד שמרנים. הם לא ישנו נוסח קיים של תפילה, מה עוד שכאשר שבזי הופיע, סידור התפילה כבר היה גדוש ומלא עד אפס מקום בפיוטים של רבי יהודה הלוי שקדם לו בכמה מאות שנים".
אוצר שנמצא בגניזה
רבים מכתבי היד של שבזי השתמרו. הספרייה הלאומית, שתחשוף בקרוב לציבור הרחב סידור בכתב ידו של שבזי ותקיים מופע לכבודו בפסטיבל "בסוד קולות רבים" שייערך השבוע בספרייה, וכן יד בן־צבי וספריית מוסד הרב קוק - מחזיקים ברבים מהכתבים. בני משפחות שעלו מתימן מחזיקים בבתיהם עד היום כתבי יד עתיקים של שבזי, ולכן כל העת נחשפים עוד ועוד משיריו.
אחד האספנים הידועים של כתבי היד הללו הוא שגיב מחפוד, תושב ראש העין, שמשקיע כסף רב בקנייתם ואף מעבירם לחוקרים כדי שיפענחו אותם. "שבזי עצמו", מסביר מחפוד, "היה קנאי לזכויות היוצרים שלו, והקפיד לחתום על כל אחד ואחד מהשירים ומהפיוטים שכתב. לכן קל יחסית לזהות את כתביו".
מחפוד מספר כיצד הצליח לאתר סידור נדיר ששבזי כתב בכתב ידו, ושהיה כנראה בשימושו האישי. "בשוליים יש הגהות בכתב ידו של שבזי. הוא רשם אותם בזמנים שונים ובקולמוסין שונים ואף בדיו שונה. הם גם אינם תואמים לדיו שבו נכתב הסידור עצמו. את הסידור, שמחזיק כ־300 עמודים, רכשתי מסוחר, שרכש אותו מסוחר אחר, שמצא אותו באחת הגניזות" (מקום שבו טומנים כתבי קודש שהתבלו ושעל פי ההלכה אסור להשמידם; נ"ש).
"ככל הנראה, אחת המשפחות שהביאה את הסידור מתימן, לא ייחסה לו חשיבות מרובה, ואחרי שהחל להתפורר ולהתבלות היא הניחה אותו בגניזה. יש סוחרים שמחפשים בגניזות הללו, ואחד מהם זיהה את החתימה של שבזי. בסידור הזה יש 19 שירים לא ידועים שלו, שהוא חתום עליהם בראשי הבתים. שילמתי תמורת הסידור הזה עשרות אלפי דולרים ואני לא מצטער על כך לרגע". מחפוד מחזיק גם בספר מזלות בכתב ידו של שבזי ובספר גורלות וקמעות, שאף הוא היה כנראה בשימושו האישי של שלום שבזי.
בספינה עם יעיש
באתר שירונט מופיעים 42 שירים של שבזי שזכו למאות ביצועים (ארבעה מהם תורגמו גם לאנגלית). המוזיקולוג ד"ר אבנר בהט, שיחד עם רעייתו נעמי בהט־רצון חקר את דיוואן יהודי תימן, מזכיר שהזמרים הראשונים בארץ ששילבו את שירת שבזי ברפרטואר שלהם היו ברכה צפירה (אמו של הזמר והמלחין אריאל זילבר), יחיאל עדאקי (המורה של ברכה צפירה), ושרה לוי תנאי, מייסדת ומנהלת להקת המחול ענבל.
אליהו הכהן זוכר לטוב ביצועים משותפים של ברכה צפירה ושרה לוי תנאי, ובייחוד את ההדרנים של מלכת הזמר העברי שושנה דמארי. "בתום המופעים שלה היא היתה פוצחת בשניים־שלושה שירים תימניים בהיגוי המקורי. היא לא שכחה את הגרסא דינקותא שלה וזה כבש את לב הקהל", מספר הכהן.
מבצעים אחרים היו דקלון, "סולימאן הגדול" - אביהם של חופני ויזהר כהן, ו"חבורת האש", קבוצת לוחמי הפלמ"ח, מרביתם אנשי המחלקה הערבית, "המסתערבים הראשונים" שזימרו סביב המדורה ואחר כך המשיכו להופיע ברחבי הארץ.
התגלות בחלום. יזהר כהן // צילום: מאיה באומל בירגר
דן אלמגור, פזמונאי וחוקר ספרות, מזכיר שיעיש, גיבור הרומן הגדול של חיים הזז, מתחיל את מסעו מתימן ארצה כרבים מעולי תימן, כשהוא מזמר את שירו של שבזי "אהבת הדסה". רק כאשר הוא מגיע לחוף הארץ, מגלה יעיש שהזקן המסתורי, ששט עימו באותה ספינה, לא היה אלא מארי סאלם אלשבזי בכבודו ובעצמו.
"אהבת הדסה", מציינת גם ד"ר גילה פלם, מנהלת הפונותיקה הלאומית - מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית - זכה לעשרות ביצועים, אבל הראשון ששילב את הטקסטים של שבזי ביישוב העברי המתחדש בארץ ישראל היה אברהם צבי אידלסון, מחבר המילים ל"הבה נגילה". "אידלסון היה מנצח, חזן ומורה למוזיקה, שקיבץ שירים לילדי בתי הספר, ובספר מיוחד שבו שילב גם מילים ומנגינות של שבזי, הקדיש כרך אחד מתוך עשרת כרכי 'אוצר נגינות ישראל' שהוציא, לזמר היהודי התימני.
"היה יחס מיוחד ביישוב לשירים ולמבצעים של יהדות תימן", מעידה פלם, "הדימוי של התימנים היה לא פעם הדימוי של היהודי האותנטי, ששימר את המסורת הקדושה של התנ"ך ובית המקדש. מאוחר יותר ברכה צפירה, שושנה דמארי ועפרה חזה פרצו עם היצירות של שבזי מהמקומי אל הגלובלי, והופיעו גם בחו"ל עם עיבודים, תלבושות ומחולות. רבים מהשירים של שבזי ויהודי תימן", מזכירה פלם, "הפכו לריקודי עם, מה שהגביר עוד את הפופולריות שלהם".
מהיכן לקוחות המנגינות?
פלם: "הכל זה מה שמכונה 'עממי' - מאב לבן ומדור לדור. חלק מהן עובדו ממנגינות של הזמר המוסלמי בתימן. זה הכוח של הזיכרון המוזיקלי. המוזיקה הרבה פעמים עוזרת לנו לזכור טקסט".
הזמר יזהר כהן, שביצע כמה משירי שבזי, וגם את "אגדת שלום שבזי", מתאר את המשורר כ"סוג של כתר" שבו מתהדר המגזר עד היום. "ציון גולן שר מילדות את השירה התימנית האותנטית והוא הושפע מאוד מהזמר, המשורר, המלחין וחוקר יהדות תימן אהרן עמרם", מבהיר כהן, "שכבת הגיל שלי כבר היתה קשורה יותר למרחב התרבותי הישראלי. תימן בשבילנו היתה אגדה רחוקה, לא משהו מוחשי. סבתא שלי נהגה לספר כיצד עלתה לפני שנים רבות לקברו של שבזי וביקשה בן זכר, וכיצד כמה לילות לאחר מכן הופיע שבזי בחלומה ואמר לה שהוא מפקיד בידיה בן זכר. היא אכן נפקדה, וילדה בן זכר, אך אחרי שנה הוא נפטר, והתברר לה שאכן היה פיקדון בלבד".
סיפורי ניסים היו חלק מרכזי בהוויה שהתפתחה סביב דמותו של שבזי. פעם שיקע לכאורה באדמה את ארמונו של האימאם שגזר על היהודים להתאסלם, ושלף אותו בחזרה אל מעל פני האדמה רק משבטלה גזירת ההתאסלמות. בפעם אחרת הצליח לרפא ממחלתו האנושה את מלך תימן, שחדל עקב כך להתנכל ליהודים ובפעם נוספת הוציא מים מבאר יבשה. אפילו למותו נקשר סיפור ניסי, שעל פיו, ביום שישי, יום פטירתו, התעכבה השמש מלשקוע, כדי שניתן יהיה לקיים את הקבורה לפני כניסת השבת ולחזור לכפר.
לא צריכים דיוקן
שבזי ידע עוני ורעב וכתב על כך: "ישנתי רעב, ננערתי בשיר זה". הוא כסף לגאולה ושכנע המונים שגם "אם ננעלו שערי נדיבים, שערי מרום לא ננעלו". שיריו עוטרו בסמלים ובביטויי אהבה אלגוריים מעולם הקבלה, שהעניקו לא פעם לשירתו צביון של שירת אהבה: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה, ואני בתוך גולה פעמי צוללים" או: "מי נשקני ואני גולה וסר, הומה בתוך תימן מתייפח". כשנחלש מאור עיניו כתב: "כי הגויה חלתה / גם עין ימיני כהתה / חסד וחיים ראתה", ובשירו "שבח לאל יחידתי תחוי", רמז למשיחיות מעשית: "פדות יחיד אלוקנו בקרוב, ונשובה לארצנו שמחים / שכינה על בני גולה תבקשי, לתוך תימן תשלחי שלוחים".
לאחר ששיריו תמכו בשבתי צבי ובנתן העזתי וקראו ליהודים לארוז את מיטלטליהם ולעזוב לארץ ישראל, ביטל האימאם את מעמדם של יהודי תימן כבני חסות מוגנים בתימן האסלאמית. פרופ' יוסף יובל טובי מציין במחקריו כי "אותו שליט ששבזי כתב לכבודו שני שירי שבח, הוא שהחליט ב־1679 לחסל את הישות היהודית בתימן, והעמיד בפניהם ברירה בלתי אפשרית: התאסלמות, או גירוש מן הארץ. מכיוון שדחו את האפשרות הראשונה, גורשו מכל מקומות מושבותיהם ברחבי תימן - אל מוזע, עיירה במערב תימן לא הרחק מעיר הנמל חוכ'א שלחוף ים סוף.
שני חידושים. עידן רייכל // צילום: מאיה באומל בירגר
"שבזי עצמו יצא עם הגולים ותיעד את מסע הגלות ותוצאותיו הקשות בכמה משיריו. המפורסם שבהם הוא השיר הערבי 'וצלנא האתף אלאלחאן' (בתרגום עברי: פקדתנו המיית הנעימות): "עלינו לנוס / עקרו יהודי צנעא / אל אותם ערי אלכ'בות / מעון חיות טרף ואפעה / בפקודה ניצחת / בקצה ארץ ערב / שלא נישאר במקומות / ונשוא פנים יצאו / ומיני אריות / אשרי מי שישוב / וכפר מכרנו שדותנו".
שבזי עצמו שב למקומו, אך לאחר מכן אין כל ידיעה עליו ואף שנת פטירתו אינה ידועה, לבד מזאת שנקבר בעיר תעז. הקבר, שרבים עלו אליו לרגל, נהרס על ידי ממשלת תימן הרפובליקנית ועל גביו הוקם בית ספר. לאורך השנים היום דיבורים על העלאת עצמותיו לישראל, אך הם התבררו כבלתי מעשיים. בתי ספר, רחובות, שכונות ומרכזי תרבות ברחבי הארץ קרויים על שמו.
רק לאחרונה הצטרפו עוד שני מבצעים ידועים למאות שקדמו להם בביצוע שירי שבזי. עידן רייכל כלל באלבומו "ממעמקים" שניים משיריו - "ביום שבת" ו"אם תחפצה", וישי ריבו הוציא את הסינגל "אם ננעלו". בניגוד לרבי סעדיה גאון ולרמב"ם שקדמו לו, או לחיד"א שחי אחריו, אין בנמצא ציור מוסכם שמתאר, או מתיימר לתאר, את תווי פניו של רבי שלום שבזי. יהודי תימן לא היו זקוקים לכך: דיוקנו ניבט אליהם עד היום מבעד לשיריו ויצירתו.
***
"לא תימני מחמד"
ישראלה שאער־מעודד, במאית הסרט החדש "מורי - חידת שבזי", גדלה כילדה ביבנה, "בשכונה תימנית קלאסית", על הקלטות של ציון גולן ושירי שבזי. "גם באולפנת צפירה שבמושב צפריה", היא נזכרת, "היינו רוקדות את הניגונים והמילים שלו, ובימי שישי היו בוקעים שירי שבת של המשורר הדגול הזה - הלאונרד כהן שלנו, הבוב דילן שלנו - מבתים רבים בשכונה. עם הרקע הזה אין פלא שניגשתי לעבודה על הסרט, מתוך כבוד גדול לדמות".
שאער־מעודד מבהירה כי מה שבלט לה "כבר בראשית הדרך הוא החשש של האנשים, גם של חלק מהמומחים, לדבר על שבזי היוצר; או אפילו לפרש את השירים שלו, כי מה פתאום שניקח לעצמנו את החופש לנתק לכאורה את שבזי מהקדושה, לנתח אותו אקדמית. להבין אותו". היא מתארת את המורכבות שבמלאכת הבימוי הזו ואף מעידה: "בעלי שאל אותי, 'למה לך לגעת בזה?'"
ישראלה שאער־מעודד // צילום: יאיר קדר
"העבודה על הסרט", היא מספרת, "היתה מרתקת, והולידה אצלי כמה תובנות. גיליתי, למשל, שבהשוואה לשבזי, העידן הזה שלנו, שלכאורה נראה כל כך חופשי - הוא שמרני למדי. אתה עומד מול משורר בן המאה ה־17 שמרשה לעצמו לכתוב שיר בשלוש שפות, בכישרון ובווירטואוזיות, וגם לשחק בכתיבתו עם כל המגדרים: הוא כותב כגבר לגבר, כגבר לאישה, כאישה לגבר. הוא אפילו אינו חושש לקחת סמל יהודי כמו ירושלים ולכנות אותו בשמות ערביים כמו 'אל־קודס'".
"לעומת זאת", מתרשמת שאער־מעודד, "המרחב התרבותי הישראלי שם את שבזי בתוך אותה המשבצת שבה הוא ממקם את 'התימנים' כמגזר; המשבצת הפולקלוריסטית, זו שהופכת אותם לחיות מחמד שכאלה. יש משהו מרצה בתימנים, שנראים טוב, שרים טוב, רוקדים יפה, נחמדים ועושים שמח. את הסרט העדפתי לקחת למקום אחר, יותר פנים ותוך תימני. אין לי רצון להסביר או לתווך את העדה שלי לעולם. יש לי רצון להציב ולייצר בנק דימויים לילדה שלי, שמכיל את השירה והריקוד של שבזי ומרחיב ומבאר אותו, אבל לא להפיק שוב סרט על תימני המחמד".
שאער־מעודד, דתייה, אם לחמישה ובוגרת התוכנית למנהיגות צעירה בפריפריה של מכון מנדל, למדה צילום בבצלאל וסיימה שני תארים בקולנוע. סרטה הופק במסגרת מיזם העברים של יאיר קדר בתמיכת "כאן", הקרן החדשה לקולנוע, שירות הסרטים הישראלי וקרנות אבי חי וגשר. עותק עבודה שלו הוקרן לפני ימים אחדים במסגרת יום עיון שהתקיים במכון בן־צבי בסימן 400 שנה לשבזי. הקרנת הבכורה של הסרט תתקיים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה בחול המועד סוכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו