חיברה לה יחדיו

בברלי ברקת פותחת את דלת הסטודיו שלה במרכז ירושלים בסרבל ג'ינס מוכתם בכתמי צבע. מאחוריה עבודות צבעוניות התלויות מתקרת הקומה העליונה עד לרצפת הקומה התחתונה. זה המקדש שלה. שתי קומות, אור בהיר מהחלונות. שולחנות, צבעים, מכחולים, בדים מתוחים, אבנים. דממה. הסוסים החוזרים בין עבודותיה דוהרים מתוך הבד. 

כשאנחנו מטיילות בחללי העבודה - מה שהיה פעם משרדים והיא שיפצה מהיסוד וחיברה לחלל אחד - היא אינה מצטיירת אף לא לרגע כ"אשתו של". אולי אני כאן בגלל בעלה, אבל היא לא. היא אמנית ששמה הוא שלה והולך לפניה. בחודש הבא תוצג ברומא אחת מעבודותיה המונומנטליות. 

לאורך השנים הקפידה ברקת (52) לא להתראיין. בעלה ניר, בעברו יזם ומשקיע היי־טק שהונו מוערך במאות מיליוני שקלים וזה עשור ראש העיר הגדולה בישראל, חשוף לתקשורת באופן מדוד. "נאבקתי לשמור על פרטיות, התרחקתי מעיתונאים", אומרת בברלי בנינוחות. "אני אמנם אשתו, אבל אם הפוקוס בראיון הוא לא על האמנות שלי, אין לי עניין בחשיפה".

דיבורה עדין, עם זכר קל למבטא דרום־אפריקני. ידיה רכות. הפעם היחידה בשיחה שבה עיניה הירוקות משתנות וזיקי זעף עוברים בהן, היא כאשר אני שואלת לפשר העיתוי של יציאתה לתקשורת כעת, והאם זה קשור לא רק לתערוכה המרתקת, שתכף נדבר בה, אלא גם לעובדה שבעלה פורש מראשות העיר ירושלים ופונה לפוליטיקה הארצית. "לקשור את זה לניר זה כל כך אווילי ומרגיז. אם מישהו מצייר לעצמו מניע כזה הוא פשוט שוביניסט", היא מנידה את ראשה. "לא אתן לאנשים להקטין אותי". 

אין מדובר בקווים מקבילים. החיים ארוגים. בסוף היום הם נפגשים לכוס קפה: היא מהשקט של הסטודיו שבו היא עמלה לבדה; הוא מהכוורת הרועשת של ניהול העיר המורכבת בעולם וסביבו עשרות אנשים בכל שעה נתונה. ויש להם זוגיות שאפשר לקנא בה, או ללמוד ממנה, תלוי במתבונן. היא מכירה אותו מאז שהיתה בת 10, ובזוגיות איתו מגיל 15. אי אפשר לפספס את החבל הכרוך ביניהם, באירועים ציבוריים או בתוך ביתם, שבו ביקרתי לפני כשנתיים. שפת הגוף היא של אוהבים. 

היצירה שתוצג ברומא, "בעקבות השבטים", ארבעה מטרים גובהה, מדמה חושן ענק: מסגרת ברזל ובתוכה 12 ריבועים, כל אחד מוקדש לאחד משבטי ישראל ובתוכו עיגול פי.וי.סי שקוף בקוטר מטר שעליו נמשחו שכבות של חומרים המייצגים את תרבות אותו שבט ואת הגיאוגרפיה של הנחלה שלו.

 

הגוף חווה את האמנות

שבועות ארוכים הסתובבה ברקת עם בעלה ברחבי הארץ, מפה היסטורית של חלוקת הנחלות בידיהם, ויחד ליקטו רמזים מהסביבה הפיזית של כל נחלה: צדפים, סלעים, חול, אדמה. הממצאים מסודרים בקופסאות פלסטיק שקופות: "הכרמל - מנשה", "נצרת - יששכר", "הקסטל - בנימין", "מכתש רמון - יהודה" וכך הלאה. כשאני מעירה שגם האבנים מהקסטל וגם ממכתש רמון הן לבנות, ברקת מחייכת. "זה נראה אותו לבן אבל כשכותשים, האבן מהקסטל לא מתערבבת בקלות עם חומרים אחרים, והאבן מהמכתש כן".

אחר כך התאימה לכל שבט את האבן שלו מבין האבנים שהתנוססו על החושן המקראי. היהלום של שבט זבולון הוחלף בקוורץ. את האבנים החצי־יקרות, יחד עם האבנים שאספה בנחלות, כתשה במו ידיה בעלי ומכתש עד שהיו לאבקה. "אני נראית קטנה אבל יש לי שרירים", היא מדגימה לעיניי את הכתישה. על השולחן צנצנות־צנצנות של אבקות צבעוניות, ועל המכסה, בכתב יד, שמות השבטים. 

האבקה הדקה הזאת עורבבה עם מדיום אקרילי שקוף, "כמו המאסטרים שהכינו את הצבעים שלהם בעצמם מאבנים חצי יקרות, מאוקסידים שהוציאו מהאדמה, כמו ציירי המערות שהשתמשו בבוץ ומקלות פחם", ומהם יצרה 12 ציורים שבהם ניתן להתבונן משני צידיהם: צד אחד שעליו נמשחו החומרים והוא מחוספס וגס, והצד השני חלק ומבריק, חושף את השכבות, את הסימנים שהותיר המכחול. 

לפני כשנה הציגה תערוכה של עבודותיה במוזיאון פאלאצו גרימאני בוונציה. שלוש מהיצירות שהוצגו שם הפכו חלק מתצוגת הקבע ונכנסו לאוספי המוזיאון. בשגרירות ישראל באיטליה התלהבו מברקת והציעו לה ליצור משהו לכבוד 70 שנים למדינה - לפרויקט הנוכחי שיוצג ברומא. 

"ניסיתי לחשוב מהן 70 שנות מדינה בשבילי. ביקרתי במוזיאון בונקומפני לודוביזי ברומא, שם תוצג התערוכה, וראיתי ציורי קיר עתיקים עם נופי רומא ותקרה שמוארת בקסם של זהב. החלטתי להביא לשם את הנופים הישראליים. אבל 70 שנה זה מושג מודרני, כשזה רק 70 שנה עולה השאלה למה דווקא פה, אז הלכתי 3,000 שנה אחורה. יצאתי לחקור את עצמנו".

ברקת הדפיסה מפות עתיקות של חלוקת הנחלות, הניחה אבנים צבעוניות על יריעות נייר בהתאם לסידורן על החושן, למדה את דגלי השבטים, את אופיים מתוך המדרשים, ויצאה לתור את הארץ.

היא מספרת על המסע שלה אל השבטים הלא אבודים. על לוי, שלא היתה לו נחלה, ומיוצג בעבודה דרך בגדי הכהן ונופי ירושלים. על שבט שמעון שהיה מפוזר כמו טיפות בתוך שבט יהודה. על ההתלבטות לגבי יוסף, וההכרעה שייוצג לבסוף באלמנט אחד, צד אחד "מנשה" וצד שני "אפרים", והם יוצרים יחד שתי וערב המזכיר את כתונת יוסף. מצביעה על בכוריותו של ראובן, רישום האוויר של הנשימה הראשונה. על לוי ושמעון, שהסיטה הצידה בגלל האלימות. על הרוך של אבן האגת שמסמלת את דבורה הנביאה שהובילה את נפתלי.

"עלו לי מחשבות אקטואליות בזמן העבודה", אומרת ברקת. "כל שבט היה עצמאי, חי באופן ייחודי לו. אנחנו עם אחד ולכל שבט יש זכות לחיות את החיים בדיוק איך שהוא רוצה. או הברית בין זבולון ויששכר: זבולון היו סוחרים יורדי ים, יוצאים אל איתני הטבע, מתמודדים עם החוץ. יששכר היו המדענים, האקדמאים, לומדי התורה, והאנרגיה שלהם היא מן החוץ פנימה. והם מזינים אחד את השני, תלויים אחד בשני.

"לפעמים אני שומעת מוזיקה, אבל רוב הזמן יש פה דממה. כשהגעתי לשלבים מאוחרים בעבודה הרגשתי שהשבטים רבים ביניהם. בכל פעם עבדתי על אחד. ראובן, שהיה בין הראשונים שסיימתי, התחיל לצעוק למה שלו פחות מהאחרים, אז חזרתי אליו. עשיתי פינג־פונג עד שהרגשתי שנתתי לכל אחד מה שהוא צריך. פתאום היה רגע שקט. הם התאחדו למשפחה אחת. אז ידעתי שהעבודה הושלמה".

היא מותחת קנבסים לבד, ומשווקת את העבודות שלה לבד. אל הסטודיו מגיעים קונים, בעלי גלריות, אספנים. הציורים, משיחות שמן על בד, נמכרים בסכומים של 10,000 דולר עד 30 אלף דולר ליצירה. ברבות מיצירותיה חוזרים הסוסים: "אנרגיות חזקות ויופי. סוס הוא חיה רכה, מקבלת, אבל גם דומיננטית. בסוף פרויקט גדול אני תמיד חוזרת לסוסים, מחפשת את הדהירה שלהם.

"כל פרויקט שלי יוצא מתוך שאלה. לשבטים הגעתי עם השאלה מי אני, מה הזהות שלי כיהודייה, כישראלית, כעולה", היא אומרת, מדפדפת בין יריעות צבועות. "כשמישהו אומר 'אני לא מבין באמנות', הוא בעצם אומר 'אני לא יודע לתרגם את מה שאני רואה'. אבל הגדולה של אמנות היא בלי תרגום. אתה מתבונן במשהו, והוא כובש אותך. הגוף חווה אותו. אני לא מסבירה לאן להסתכל או מה יש בציור".

 

למצוא את השקט

בשבוע הבא תיסע עם ניר לרומא, להקים את התערוכה בפעם השלישית. הפעמים הקודמות היו בישראל, בחוף אכזיב ובכרמים בהרי ירושלים, לצורכי צילום המיצג, וגם אז שימש ניר חלק מצוות ההקמה. 

באמצע הקדנציה הנוכחית בראשות העיר, הקדנציה השנייה, התפקד ניר ברקת לליכוד. אחרי עשור בראשות עיריית ירושלים הוא לא מתמודד כעת בבחירות המקומיות, הודיע על תמיכתו בזאב אלקין לראשות העיר, ויתמודד בפריימריז הקרובים בליכוד. "ירושלים היתה המקום היחיד בארץ שלא חולק לשבטים. ניר ניהל את ירושלים כשלכולם יש מקום, כשכל שבט הוא 'מיעוט', ואין אחד ששולט. אני מקשיבה לסיפורים של ניר ומבינה איך להתמודד עם 12 שבטים", אומרת ברקת.

 

"עבדנו קשה כדי להגיע לרווחה הכלכלית". בברלי וניר // צילום: אביב חופי

 

החלטתו של ניר לפנות לפוליטיקה הארצית, מספרת בברלי בכנות ראויה לציון, היתה בניגוד לדעתה: "רציתי שהוא יישאר בירושלים. יש עוד עבודה בירושלים. הוא לא יספיק לקטוף את הפירות שכבר זרע. מההשקעה הגדולה שלו בעיר מישהו אחר ייהנה. ואת התפקיד שלו פה אני מכירה. התרגלתי. הנהגה לאומית זה שדה חדש גם בשבילי". 

כשאני מזכירה את השם עליזה אולמרט, אמנית ואשת פוליטיקאי כמוה, היא לא מוצאת מה להגיד. "לא רלוונטי אלי, היא זו היא ואני זו אני". מהמתקפות התקשורתיות על שרה נתניהו היא נחרדת: "מי שנבחר צריך להיות אחראי, ושרה לא נבחרה. גם אנחנו עברנו מתקפות. כשניר רץ לראשות העיר ציירו אותו כפירומן. אבל אי אפשר שהפחד יתקע אותנו במקום אחד". 

מתי אתם נפגשים?

"כשניר צריך שקט, הוא בא לפה, לספה הזאת", היא טופחת על ספה חומה. "הוא פונה החוצה טוטלית וזקוק מדי פעם לבאלאנס של שקט, אז מגיע לפה. אני פונה פנימה ואם אני צריכה קצת זמן בחוץ, קופצת אליו. כשאני מגיעה ללשכה שלו אני מבינה שלא הייתי מסוגלת לשרוד שם.

"חוץ מזה אנחנו שומרים בקנאות על הזמן שלנו לבד. כשניר היה בעולם העסקים היו תקופות שנסע בימי ראשון לחו"ל וחזר ביום חמישי, ובסופי השבוע היינו צריכים להתחבר מחדש. משם למדנו שלפחות פעם בשבוע אנחנו חייבים זמן זוגי. יושבים על הבר או במסעדה, נוסעים לסוף שבוע לבד. לשמור על הזוגיות זו עבודה". 

ראש עיר כמו ירושלים יכול להניח הכל בצד פעם בשבוע?

"הוא יכול להיות איתי ולענות לטלפון, זה בסדר. אני מרשה לו לחתוך באמצע דייט שלנו, לטפל בעבודה, ולחזור. זה זמן שלנו שיש בו שיחה, ומגע, או שיושבים בשקט וקוראים. ניר עבורי הוא האדם שכיף לשתוק איתו. לא לבדוק את הגב שלי ולהסתכל אחורה כשאני איתו. האדם שאני מאה אחוז בוטחת בו. אפקיד בידו את חיי, את חיי ילדיי. אם להיות ליד מישהו בשעת צרה, הוא האדם". 

היא נשמה אמנות מינקות. אביה ואמה היו אמני קרמיקה וזכוכית שגם לימדו אמנות, בין היתר בבצלאל. הם עלו לארץ מיוהנסבורג כשבברלי היתה בת 10 והשאירו מאחור את בית הספר הפרטי לקרמיקה שניהלו ואת המפעל שבו ייצרו כלים לצריכה ועבודות אמנות. 

הוריה התגוררו בשכונת גבעת המבתר בירושלים, באותו רחוב שבו גרו הוריו של ניר (וגם הורי כותבת שורות אלו), וניר הפך בן בית אצל משפחתה. "אנחנו מכירים מאז שהייתי בת 10 והוא בן 16. ראיתי בו אח גדול. הוא לימד אותי תנ"ך ועברית, עזר להורים שלי כעולים חדשים מול חברת החשמל. הפכנו לחברים טובים עוד לפני שצצה הרומנטיקה. אנחנו נשמות תאומות. על זה תוסיפי חברות חזקה. על זה זוגיות רומנטית. על זה הורות לשלוש בנות מדהימות. ולבסוף, הוא האדם הכי מדהים בעולם. אני נהנית מכל רגע בחברתו. 

"בקפה של הבוקר אנחנו מדברים על הבנות, על מצב ההורים שלנו, על הנכדים של אחותי, או שאני שואלת אותו למה נשברו לו המשקפיים. גם לי יש הרבה על הראש. הדרך שאנחנו הולכים בה דומה מבחינת ההתמודדויות, הוא בזירה הפוליטית ואני בזירה האמנותית. היצירתיות שנדרשת מאיתנו דומה. יחד אנחנו מפצחים את התהליך, את הצעד הבא. למדתי ממנו המון בפן העסקי ואני משתמשת בכלים שלו". 

לפני שהתגייסה לא רצתה לעסוק באמנות. מילדות היתה פעילה בעסק של ההורים, הבינה כמה קשה להתפרנס מאמנות, וחשבה ללמוד רפואה. אחר כך הנטייה מהבית ניצחה - והיא נרשמה ללימודי צורפות בבצלאל. את התכשיטים הראשונים מכרה בגלריה של הוריה ברחוב בן־יהודה. בהמשך עבדה עם זכוכית והציגה תערוכות, עסקה באדריכלות ועיצבה ספריות בבתי ספר, וב־15 השנים האחרונות היא עוסקת בציור ורישום. 

"כשניר לא נבחר ב־2003 הרגשתי שקיבל מתנה. לנצל את הזמן, למצוא את השפה שלו, וגם אני הייתי צריכה למצוא את עצמי בעולם האמנות אחרי שכל החיים אספתי כלים. היתה תקופה שהייתי מביאה לסטודיו אנשים שמבינים באמנות, לתת משוב. הם היו מעיפים אותי מהמרכז שלי, מערערים אותי. שנתיים לא הכנסתי אף אחד לסטודיו. ניסיתי למצוא את השפה שלי בציור. עשיתי כברת דרך. 

"כשאני נמצאת עם ניר באירוע חברתי או ציבורי ושואלים אותי מה אני עושה, ואני עונה אמנית, יש את המבט הזה של 'אה בסדר, תחביב נחמד'. שם אני אשתו של. ברומא זה לא רלוונטי. במפגש עם עיתונאים לפני התערוכה בוונציה נערכנו לשאלות אשתו־של, והן לא נשאלו. האמנות החזיקה את עצמה. כשניר נבחר לראשות העיר קיבלנו המון פניות לראיין אותי, או לראיין את שנינו יחד. לא הסכמתי".

כל יוצר רוצה פרסום. 

"אני לא רוצה להתפרסם ושיזהו אותי ברחוב. אני רוצה שהאמנות שלי תשפיע על משהו בעולם, שמישהו יתלה ציור שלי על הקיר, ובכל פעם יראה בו משהו אחר". 

יש לך גב כלכלי שמאפשר לך את ההתנסויות האלה.

"הרווחה הכלכלית לא הגיעה מההורים שלנו. שנינו עבדנו קשה כדי להגיע לזה. לכל אמן יש את הדרך שלו, לכל אמן יש מגבלות. אני משקיעה המון אנרגיה כדי להתקדם. אני עובדת היום 80 אחוז בסטודיו ו־20 אחוז בחוץ כדי לשווק את העבודות שלי, ופעם זה היה הפוך: עבדתי 80 אחוז כדי להתקיים, ו־20 אחוז ליצור אמנות. גם כשלא היה לי כסף עסקתי באמנות, אבל הסטודיו היום הוא עסק שמכניס כסף. תערוכה ברומא לא מתרחשת לבד. אני מנוע יחצני, עסקי, אמנותי, עוברת על כל מילה שכתובה בספר התערוכה". 

יכול להיות, בלי לפגוע בכישרון שלך, שחלק קטן מיחסי הציבור שלך, מהמכירות שלך, נוגע להיותך אשתו־של.

"אני לא יחסי הציבור של ניר, והוא לא יחסי הציבור שלי. אני לא המשענת של ניר אלא עומדת לידו. אנחנו יחד. הוא לא צריך אותי כדי ללכת לבוחרים שלו אלא כדי לחזור הביתה למקום שבו אפשר להניח הכל ולא לחשוש, ואני לא צריכה אותו כדי למכור ציורים. 

"אם כבר יחסי ציבור, הקשר בינינו רק מזיק לעסקים שלי. יש יותר דברים שנמנעים ממני. הקשר הזוגי הוא לא קיצור דרך אלא מאריך דרך. כשניר נכנס לעירייה הפסקתי פרויקטים שעבדתי בהם בבתי ספר, כי נזקקתי לאישורים מהעירייה ופחדתי שיגידו שברקת נתן כסף לאשתו. אני לא רוצה לטרפד את הדברים המדהימים שהוא עושה בעיר.

"כשביקשתי היתר לשיפוץ של הסטודיו, הקפדתי שמי שיהיה חתום על התוכניות יהיה עורך הדין שלי ולא אני, כדי למנוע לזות שפתיים. חיכיתי שנה וחצי עד שקיבלתי היתר. אף אחד במחלקת תכנון לא ידע שזה הסטודיו שלי. ניר למד מזה על הליכי התכנון בעירייה שלו.

"העירייה קשורה למוזיאון ישראל, לאמנות במרחב הציבורי, ומהר מאוד הבנתי שכל צעד שאני עושה קדימה בירושלים אני פוגעת בניר. בית האמנים בירושלים נמצא ממש מול הסטודיו, ואני לא מציגה שם כי אני אשתו של ניר. מה ששחור או אפור אני לא נוגעת, לא מתקרבת. בתערוכה הראשונה שלי בתל אביב שאלו בביקורות למה היא לא הוצגה בירושלים. הצגתי ביפן, לונדון, ארה"ב, ונציה, הלכתי כמה שיותר רחוק כדי להצליח במקום נקי; מקום שבו בעלי, ראש העיר, לא קשור בכלל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו