"הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ היהודים" (בנימין זאב הרצל, 1897, בזל).
אנחנו יורדים מהמיניבוס קצת סקפטיים, כי למצוא בית ספציפי אחרי עשרות שנים - בטח במקום כזה - זה קצת חסר סיכוי. לאחר חיפוש קצר בכפר המאובק - אנחנו מוצאים שני מרוקאים מבוגרים שיושבים בבית קפה קטן, ומוכנים לדבר איתנו. הם מספרים לנו על החלות שאפו היהודים לפני שבת ועל המצות בפסח שאהבו לאכול, אבל אנחנו מנסים למקד אותם במשפחה אחת שחיה כאן עד לפני כמעט 60 שנים. להפתעתנו, הם מספרים לנו על שני אחים, שלמה וניסים אמור, שגדלו בכפר הנידח ועלו ממנו לארץ.
הדיוק שלהם בשמות ובתיאורים משכנע אותנו בצדקת דבריהם, ואנחנו נוסעים לחפש את הבית הישן. אנחנו מגיעים לאזור של מבני בוץ בתוך בוסתנים ירוקים, ויוצא לקבל את פנינו מי שנגלה בשלב מאוחר יותר כבן של משרת המשפחה בעבר, שהבתים והחנויות הופקדו בידיו. בן־רגע הופך הכפר הרחוק לבית קרוב ומקבל משמעות מיוחדת.
שלמה אמור, שעליו סיפרו לנו שני המבוגרים, היה סבו של שמוליק, אחד המשתתפים במשלחת ומנהל כפר הסטודנטים בכרמיאל. שלמה גדל והתחתן בכפר ואף נולד בו בנו, אביו של שמוליק. כשאנחנו מגלים את הבית שבו חיו לפני עשורים רבים ומסתכלים על פניו הקורנות של שמוליק, אני מרגיש שקורה משהו באוויר. כולנו, אלו עם השורשים המרוקאיים ואלו שבלי, עוצרים וחושבים על משפחותינו ועל המקומות והבתים שאותם השאירו מאחור. סגירת המעגל הזו אמנם אישית לשמוליק, אבל כולנו לוקחים חלק ברגע הזה ומרגישים טיפה יותר שייכים לכאן ולבית המרוחק אלפי קילומטרים מכאן.
אני חייב להתוודות שאם עמותת איילים לא היתה מצרפת אותי למסע הזה, רוב הסיכויים שהייתי מנצל את חופשת הסמסטר לטובת טיפוס על איזה הר במזרח. כל קשר ביני ובין יהדות מרוקו מקרי בהחלט. המסע הזה תופס אותי בתקופה עמוסה בחיים, לאחר שנתיים של מגורים ולימודים בבאר שבע, אני מתחיל להוביל את כפר הסטודנטים של עמותת איילים בדימונה.
העמותה נוסדה ב־2002 על ידי צעירים יוצאי צבא במטרה לחזק וליישב את מרחבי הנגב והגליל, ובהמשך התרחבה הפעילות גם ללוד. איילים מקימה ומפעילה כפרי סטודנטים שמהווים בסיס להתיישבות בפריפריה הגיאו־חברתית בישראל, תוכניות ליצירת גרעיני התיישבות שונים ותוכנית שנת שירות לצעירים. כל כפר מכיל עשרות סטודנטים, שמשלבים חיי קהילה ופעילות חברתית משמעותית ביישוב שבו הם גרים יחד. עד היום העמותה הקימה 22 כפרי סטודנטים ומתחמי בוגרים, ולכל כפר יש מוביל שמשתתף בתוכנית הכשרה, שבמסגרתה יצאנו 19 אנשי צוות למסע של שבוע במרוקו.
מסורת וסטארבקס
כישראלים, יש משהו במרוקו שהופך כל טיול בה למסע. כשפוסעים ברחובות וכשנוסעים בין נופיה, ההרגשה היא שזו לא עוד מדינה יפה ואותנטית, אלא מקום בעל תרבות עשירה והיסטוריה מיוחדת - שמסרבות לפנות את מקומן לתרבות המערב. בניגוד למקומות אחרים בעולם, כאן יש משהו שגורם לך להרגיש שייך. מייד כשאנו נוחתים, אנו מבחינים בכך שכל הבתים באזור העתיק של מרקש צבועים אדום, כצבע הרי האטלס הקרובים לעיר, שבה צובעים את הבתים על פי חוק.
הגסטהאוס שלנו נמצא בתוך העיר העתיקה של מרקש, בצמוד לרובע היהודי העתיק, המלאח, ולארמונות קדומים של מלכי עבר. כשאנחנו יורדים מהמיניבוס מקבל את פנינו גל חום ואיתו המולה שנובעת מערבוביה של כלי רכב, רוכבי אופניים וסוסים רתומים לעגלות. ברחובות העיר מעורבבים העבר וההווה - מצד אחד הילדים המשחקים כדורגל ברחוב, המבוגרים לבושי הבגדים המסורתיים והשווקים המציעים מוצרים מקומיים; ומצד שני חנויות בגדים יוקרתיות, קניונים, מסעדות ואפילו סניף סטארבקס. החיבור הזה בין העבר המסורתי להווה המתחדש מזכיר לי את הסיפור הישראלי, אולי כי גם בו טמון המתח שבין חלקי הפאזל - ההישענות על העבר תוך מבט אל העתיד, והחיבור בין מזרח ומערב.
חסד של אמת
בוקר ראשון במרקש. אנחנו מגלים שהשמש מתעוררת מאוחר במרוקו. אני יוצא לרוץ בעיר יחד עם שרה, מובילת אחד מכפרי לוד. אנחנו מקיפים את חומות העיר העתיקה ומגלים שהמרוקאים משכימים קום וממלאים את העיר ברעש ובריחות.
לאחר פתיחת יום מיוזעת אנחנו עולים לארוחת הבוקר שכוללת מופלטה טרייה עם גבינה וקפה. בכיכר המרכזית מחכה לנו קובי יפרח המדריך, וממקימי הכפר שלנו בדימונה. קובי, יליד דימונה ובן לעולים ממרוקו, שיפץ בעזרת יהודים נוספים מהקהילה במרקש את אחד מבתי הכנסת ואת בית העלמין של הקהילה.
סיור ברחובות מרקש // צילום: עמותת איילים
אנחנו פוסעים ברחובות המלאח, האזור שבו ישבו רוב היהודים במרקש, ונקרא גם על שם המלח שמכרו בו, בין שלמאכל ובין שכדי להמליח ראשים כרותים שהשלטון רצה להתפאר בהם. כשאנחנו עוברים בין הבתים העתיקים, הסיפורים של קובי הופכים מוחשיים - הקהילות שהגיעו להרי האטלס לאחר חורבן בית המקדש הראשון עוד לפני הערבים, היגרו לכאן עם בוא האסלאם וחיו בגטו הזה, בית הכנסת של מגורשי ספרד שמספר על הדילמות עם הגעתם, הסמטאות הצרות שמעידות על הפרעות שבהן נהרגו אלפי יהודים, שמות הרחובות היהודיים שמזכירים את עליית היהודים ארצה, וחייהם של הבודדים שנשארו שם כיום ומפתיעים אותנו בעברית תוך שאנו חולפים על פניהם בשוק.
במהלך הסיור מרחפת בראשי שאלה - איך לא הכרתי את הדברים האלה? כמי שחשב שהוא מכיר ומחובר לסיפור הלאומי, התחושה היא שעד היום לא הכרתי חלקי פאזל חשובים שהסיפור לא היה שלם בלעדיהם.
אנחנו ממשיכים לבית הכנסת העתיק של מגורשי ספרד שקובי לקח על עצמו לשפץ עם אחרוני הקהילה היהודית, וממשיכים לבית העלמין היהודי.
במהלך טיול שורשים במרוקו, שנערך לפני שלוש שנים על ידי מייסד העמותה מתן דהן, עלה הרעיון שאיילים תסייע בביצוע עבודות השימור תוך חשיפה של מנהלי העמותה למורשת האדירה של הקהילה היהודית במרוקו. מאז עברו שלוש שנים ויחד עם הקהילה שנותרה הם הצליחו לעשות פלאים במקום.
אני מסתכל על הקיר שמנציח את העבודות: צעירים יהודים מארץ ישראל באים למדינה רחוקה ונותנים מזמנם ומרצם למען זיכרון ומורשת של קהילה יהודית רחוקה ונידחת - ללא תמורה. אני חושב שלזה התכוון מי שטבע את המושג "חסד של אמת".
אנחנו נכנסים לחלקות הקברים המפוזרים במרחב ללא סדר, ומתחלקים לזוגות. אנחנו ניגשים למצבות לבנות חסרות שם ולאט־לאט חושפים את השמות שמונצחים מתחת ללכלוך הרב שהצטבר עליהן. לפתע, ממקום שבו ראינו בית עלמין ישן עם קברים אנונימיים, אנחנו מתחילים לראות אנשים: רבקה, אהרון, סוליקה, דוד, כשלכל אחד ואחת יש תיאור על הדרך שבה חי ואף מת. הילדים הרבים שנפטרו במגיפה קטלנית, הנערה שהלכה לעולמה רווקה, הזקן שלא הוריד ידיו מספר התורה, ו"כבד המשקל", אדם שאף אחד לא הכיר ולמרות זאת בנו לו את המצבה הכי גדולה ויפה בבית העלמין. המחשבה שאותם אנשים מעולם לא חלמו שיום יבוא וחבר'ה צעירים מארץ ישראל יבואו להחיות את זכרם - מעלה בנו תחושת גאווה.
יש משהו בקבלת האחריות הזאת על העם שלך שגורם לך להרגיש חלק ממשהו גדול. תחושת שותפות אקטיבית, ושייכות שלא נובעת רק מהעובדה שנולדת יהודי או ישראלי, אלא מהעובדה שהחלטת שיש לכך משמעות מיוחדת עבורך ושאתה נכון לעשות עם זה משהו, כמו לצבוע קברים במרוקו.
זה לוקח אותך לרמה אחרת לגמרי של חיבור, וזה מסביר לי במובן מסוים את מה שאנחנו עושים באיילים. הרבה אנשים שאלו אותי ביציאה למסע הזה למה העמותה לוקחת אותנו דווקא למרוקו, למה לא לעשות דבר דומה בארץ. עד היום לא ידעתי מה לענות, אבל אני חושב שעכשיו מצאתי את התשובה.
מִדְבָּרִים פורחים
איז'ק הוא יהודי שגר באזור החדש של מרקש. הבית שלו משלב אלמנטים ערביים עם אלמנטים יהודיים, ובין אלו לאלו מתרוצצים המשרתים המרוקאים שמפנקים אותנו באוכל משובח בכמויות עצומות. איז'ק עלה לארץ, נלחם במלחמת יום כיפור ולאחריה החליט לחזור למרקש. יחד עם קובי הוא משפץ את בית הכנסת שבו היינו ואת בית העלמין.
את שעות הערב אנחנו מקדישים לרוב לשיעורים משותפים. באחד מהם, כמה ימים לאחר האירוח בביתו של איז'ק, במהלך דיון על ציונות בימינו - עולה השאלה האם שימור העבר מחזק אותנו או כובל אותנו מלפסוע קדימה אל העתיד?
אחת הטענות שעולות היא שבאיזשהו שלב ההתעסקות בעבר מעכבת אותנו, ויוצרת יותר הבחנות והפרדות מאשר הזדמנות ליצירת משהו חדש ומשותף. אז נכון, למקום שממנו אנחנו באים יש חשיבות גדולה, אבל עדיין הייתי רוצה להאמין שכשאלך ברחובות דימונה לא אתפס כאשכנזי שבא מבחוץ אלא כישראלי שמנסה לקבל אחריות על המדינה שלו. הגבול הזה בין חיבור לעבר לבין הסתכלות קדימה עשוי להיות קריטי.
העבודות בבית הקברות היהודי // צילום: עמותת איילים
בבוקר יום ראשון אנחנו משכימים קום ונוסעים להרי האטלס. האופנועים והכרכרות מתחלפים בהרים אדומים עצומים, כפרים קטנים מבוץ ורוכלים שמוכרים מאובנים ושלל אבנים מיוחדות. הנוף שאנחנו נוסעים בו הוא מדברי, אך הנחלים בו ירוקים ופורחים.
אנחנו נוסעים בעמק הדאדס, מסתובבים בין בוסתנים וקוטפים אפרסקים ותאנים מהעצים, חולפים ליד נשים המכבסות את בגדי המשפחה במימי הנחל. זהו החלק במסע שבו אנחנו נפגשים עם מרוקו האותנטית. אחד הדברים שלוכדים את עינינו הוא הדמיון בין בתי הבוץ המרוקאיים לבתים בכפרי הסטודנטים של העמותה שבאשלים ובדימונה, שני הכפרים הראשונים שהוקמו.
אנחנו חוזרים למרקש ומתקרבים לסיום המסע. זאת הפעם הראשונה שאני חווה את חו"ל בצורה כל כך עוצמתית, והחזרה הביתה מרגישה טיפה מוזר.
להפוך לעם
התקופה הזאת בשנה היא תקופה של חשבון נפש. לרוב אנחנו מנסים להיזכר בכל אלו שפגענו בהם או במעשים ספציפיים שעשינו, לטוב ולרע. חשבון הנפש הזה הוא חשוב ומשמעותי, אבל אני בוחר לקחת אותו צעד אחד קדימה. להוסיף לחשבון הנפש האישי ממד נוסף השזור בזה הקהילתי, הלאומי.
יומן המסע הזה מתפרסם בסמוך לסוכות, חג שמסמל את היציאה הזמנית מהבית ואת המסע. השבוע הזה במרוקו מסמל את היציאה מהבית המוכר, את התהליך שעוברים במדבר, בדומה לבני ישראל שיצאו אליו כאוסף פרטים והפכו בו לעם. מעבר לחוויה הקבוצתית, המסע שעברנו חידד את נקודת החיבור והשייכות במעגלים הרחבים. הוא השלים לנו עוד חתיכה בפאזל הזהות ובחלקנו בשרשרת הדורות. דווקא הבחירה שלנו כחבר'ה צעירים להיות חלק ממהלך גדול יותר, ולהיות שותפים לעשייה, תעזור לנו לכתוב את הפרקים שלנו בספר יחד.
תם ונשלם המסע. אנחנו חוזרים לארץ אבל לא לבד. איתנו חוזרים גם רבקה, אהרון, סוליקה, דוד ורבים אחרים שלא זכו לכך. המדינה שלנו הוקמה בזכות חלוצים פורצי דרך שהעזו לחלום. אני לא יכול שלא לחשוב שככל הנראה, עבורי, המסע שלי בדימונה ובנגב יחד עם עוד פורצי דרך רבים אחרים, מאיילים ובכלל, רק מתחיל.
*הכותב הוא מנהל כפר הסטודנטים של עמותת איילים בדימונה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו