על דבר אחד אי אפשר להתווכח. העובדה שהבחירות ייערכו בתחילת האביב הופכת את מסעות המתמודדים לנעימים יותר. במרדף אחר עוד קול, בדרך לחוג בית או לאירוע כזה או אחר, נופי ישראל מזכירים מדינות אחרות בחלקים הללו של השנה. מזג האוויר המושלם, לצד הירוק הבלתי מתפשר בשולי הכבישים, משרים אופטימיות שמשכיחה כמובן את הזמניות של העניין.
כך היא גם הדרך למגדלור בעיר העתיקה של עכו, באמצע שבוע אביבי למדי של סוף ינואר. בכלל, עכו היא חתיכת חוץ לארץ בפני עצמה. בליל של שפות ותיירים, ארכיטקטורה משתנה וניסיון לשמר דו־קיום. גם בשולחן הבוקר של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, השפות מתערבבות זו בזו: אנגלית, ערבית, עברית. כמדי יום, מול הים ולצד הקפה, היא מבלה זמן עם הנכדים שלה. "זה האושר האמיתי, רק ככה אפשר להתחיל את היום כי זה נותן כוח להמשיך", היא אומרת, "פשוט כיף, בלי הפרעות".
בתה התחתנה עם תושב הולנד ומתגוררת עימו קרוב לסבתא הצעירה עם הלו"ז העמוס. היא בת 54, נולדה בנצרת למשפחה נוצרית־ערבית כבת שישית מבין שבע בנות לסאמי תומא, פועל בניין, ולאלכסנדרה לבית עאזר, עקרת בית. את לימודיה התיכוניים השלימה סלימאן בבית הספר התיכון סנט ג'וזף שבעיר הולדתה, שם גם החלה בפעילות פוליטית במסגרת חד"ש. האב נפצע בתאונת עבודה כשהיתה בת 9 ונותר משותק, והיא יצאה לעבוד כמו שאר הבנות.
למרות היציאה לעבודה מכורח הנסיבות, הלימודים היו הכרח. "בנושא הזה אבא היה קצת 'יהודי'", היא צוחקת, "הוא אמר לנו תמיד שאפשר לקחת לנו את הבית ואפשר לקחת לנו את האדמה ואפילו את התארים שלנו. אבל את מה שלמדנו איש כבר לא ייקח מאיתנו ולכן חשוב שנשקיע בלימודים. הוא גדל ללא אבא, אז הוא לא חש את הכבדות האדירה של המסורת על כתפיו. הוא היה פמיניסט ועצמאי בדעותיו, וככה גם אנחנו גדלנו".
היא מעידה על עצמה כפמיניסטית, אולי אפילו רדיקלית. מאמינה בחזון הקומוניסטי ומשוכנעת שעם חינוך נכון והתאמות, אפשר למצוא מקום לרעיונות הללו גם כיום, בישראל הצרכנית והצרחנית של 2019. בבחירות לכנסת ה־20 נבחרה למקום השני ברשימת חד"ש והוצבה במקום החמישי של "הרשימה המשותפת".
סלימאן היתה לערבייה הראשונה לעמוד בראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היא עשתה היסטוריה עוד לפני כן, כשהיתה לא רק האישה הראשונה והיחידה בישראל שעמדה בראש מערכת עיתון יומי ("אל־איתיחאד", היומון היחיד בשפה הערבית שרואה אור בישראל), אלא גם הראשונה שנבחרה לוועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. הזיהוי הפמיניסטי הפך אותה לאהודה מאוד על הקולגות שלה, אבל גם על נשים רבות בישראל.
09:00 עכו: עם הנכדים. הדבר האמיתי // צילום: יוסי זליגר
"יותר נעים וקל לנשים ולציבור בכלל לקבל אותי מהמקום הזה, כי אני לא רק הח"כית הערבייה", היא אומרת. האם זה משנה את הדברים בשטח? לא ממש. "הכנסת האחרונה היתה קשה ביותר", היא משתפת בכאב בלתי מוסתר, "הם חסמו כל דבר. כל הצעת חוק שהצעתי אני או חבריי - הימין לא היה מוכן לקבל כלום, הם התאחדו מייד מול כל הצעת חוק, שחס וחלילה לא יעבור, גם אם מדובר בחוק ראוי שהם ידעו שהוא ראוי. וזה זלג, קודם כל לתקשורת. להיות חבר כנסת ערבי שעולה לשידור ברדיו או בטלוויזיה, זה להיות בחקירה. זה לא ראיון או שיחה, זו חקירה שבסופה אני אמורה להודות במשהו, לא יודעת במה, אולי שאני מחבלת או שאני אשמה במשהו".
לא רק כאב, אלא גם הרבה זעם יש בדבריה של סלימאן. היא מצליחה לכבוש אותו רוב הזמן, מנסה לשמור על החיוך כשאנחנו נכנסים למכונית שלה ועוזבים את עכו השמשית לכיוון נצרת.
כאן נולדתי: נצרת: הפטריארך, ליצמן ואני
למה אתה נצמד לנושא הקומוניסטי, שואלת אותי סלימאן כשאנחנו בדרך לנצרת, למה גם אתה נופל למה שפחות חשוב? ובכל זאת, היא מסבירה: "אנחנו נמשכנו לקומוניזם כי זה היה המקום היחיד שקיבל אותנו ונתן לנו הרגשה שכולם שווים". אבל זה קרס, אני אומר לה. קרס בעולם, קרס בקיבוצים, קורס בוונצואלה בשעה שאנחנו מדברים. "יש עוד הרבה שיטות טובות יותר מהקפיטליזם, שאין להן צ'אנס לפרוח, כי יש יד מכוונת שמדכאת אותן", היא משיבה, "הקיבוצים הם לא הדוגמה הכי טובה לסוציאליזם ולקומוניזם, כי אנחנו יודעים מה היחס שלהם לערבים, הרבה לפני ועדות הקבלה שאנחנו מכירים היום".
בכניסה לבית החולים האיטלקי "המשפחה הקדושה" בנצרת, כולם מכירים אותה. הפטריארך רץ להגיד לה שלום, הנזירות והאחיות מזהות אותה ושמחות לראותה. כאן נולדה, והעיר הזאת עדיין בליבה. היום חונכים בבית החולים השוכן בצפון־מזרחה של העיר מכון MRI, וההתרגשות גדולה. סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, נושא דברים ומצליח להצחיק את הנוכחים. סלימאן אוהבת אותו, "איש של מילה", היא אומרת. האירוע גברי במהותו, אבל נדמה שחברת הכנסת כבר רגילה.
"אישה בחברה הערבית צריכה לעבוד כפול מהאישה בחברה היהודית, שגם היא בעצמה צריכה לעבוד כפול מכל גבר בסביבה", היא אומרת בחיוך. "המלחמה הגדולה שלנו, הנשים, היא הרצון להאמין שאפשר לשנות קודם את עצמנו, ורק אחר כך את החברה. למדתי לאורך שנותיי, שאני צריכה להילחם בערכים שעליהם גדלתי ובאמונות שלי, ורק אז ללכת ולדפוק על השולחן כשאני מוקפת גברים. זה שהתרגלתי לכך שבכל מקום שאני מגיעה יש רוב גברי - בכנסת או בפגישות אחרות - לא אומר שהשלמתי עם המצב".
12:00 מח' יולדות, נצרת: כולם מכירים אותה // צילום: יוסי זליגר
גם אחמד טיבי ואיימן עודה הגיעו לטקס. עבור האוכלוסייה הישראלית היהודית, הפירוק ברשימה המשותפת לא כל כך ברור. "מבחינתכם זה הרשימה של הערבים שהתפרקה", אומרת סלימאן, "לא משנה לכם מה ההבדל בין כל אחת מהמפלגות שהתאחדו - מה המצע של כל אחת, מה ההבדלים, כמה קשה עבדנו ארבע שנים לשמור על האיחוד הלא־קל בכלל הזה, שמנו את האגואים של כולנו בצד. ברגע שטיבי הודיע שהוא שוקל את צעדיו, היה אפשר לשמוע את השמחה לאיד שלכם, שהנה הערבים נכשלו".
אני אומר לה שהרי בסוף טיבי, כמו הפוליטיקאים היהודים, פירק את החבילה מענייני אגו כי הוא חושב שמגיע לו יותר. עצם השאלה מתריסה בעיניה. "קודם כל, שום דבר לא נגמר עד שהגברת הזקנה לא שרה", אומרת לי סלימאן, "טיבי הביע נכונות לחזור לשולחן המשא ומתן, מה שאומר שיש נכונות להקשיב. יכול להיות שדברים יסתדרו ויכול להיות שלא, אבל לא נכון להגיד שהכל התפרק".
האירוע החגיגי בבית החולים לא זוכה לתהודה רבה בתקשורת היהודית, בניגוד למקבילתה הערבית. נצרת היא עיר ענקית אבל לטענתה של סלימאן, המקום לא ממצה אפילו מחצית מהפוטנציאל. אני מציע שנלך לשתות קפה, והיא אומרת בחיוך "אבל קפה רק עם משהו מתוק, זה ההנאות הקטנות של החיים. כי בסוף, מה אתה זוכר מהחיים האלה? את ההנאות הקטנות וההישגים הגדולים, וכל מה שקרה באמצע נשכח. בוא נלך לאכול עוגה".
הפסקת צהריים: מרכז העיר: אל תתנשאו עלי
בדרך, אם כבר מדברים על הנאות, אני מנסה לברר איתה אם יש הבדל בין פריימריז במפלגות היהודיות לבין המפלגות הערביות. הרי פה וגם פה אירוע רודף אירוע. סלימאן: "כן, ככה זה. אבל בניגוד להרבה פוליטיקאים, הייתי הרבה שנים בחוץ וגם נכשלתי, ככה שאני מבינה היטב שאנחנו בדמוקרטיה. אם לא ירצו בי אלך הביתה. אף פעם לא חשבתי שההשפעה שלי והרצון שלי לשנות קשורים לכך שאהיה פוליטיקאית או לא. לא הטייטל הוא מה שמשנה".
הנוף מבית הקפה עוצר נשימה, ואפשר להבין בקלות על איזה פוטנציאל מדברת סלימאן. נצרת למעשה מאגדת בתוכה את כל תושבי האזור, רבע מיליון איש שמבחינתם היא עיר המחוז. "אתה יודע, כשהתחתנתי עם ג'רייס, כל אחד מאיתנו הציב תנאי לשני והיינו חייבים להסכים זו עם זה. הוא אמר לי שהוא רוצה שנחיה כל החיים בעכו ושלא אבקש ממנו לעזוב לעיר אחרת, ואני אמרתי לו שאני מבקשת שלא יתערב לעולם בפעילות הציבורית שלי. הוא נפטר מסרטן בשנת 2011, ובהלוויה שלו ספדתי לו ואמרתי שחבל שבזבז את התנאי שלו על עכו... אני לא אעזוב אותה לעולם - לא רק בגלל ההבטחה שנתתי לו, אלא כי העיר הזו נכנסה לי ללב ואין שום סיכוי שאעזוב אותה".
אבל נצרת תמיד תהיה החזרה אל הילדות. עוגת שוקולד ענקית עם קצפת וכדורי גלידה נוחתת במהרה על השולחן. "רציתי משהו קטן, תחלקו איתי", היא נותנת לנו כפיות. "אתה רואה איך מצב הרוח שלי משתנה, זה ההנאות הקטנות שדיברתי עליהן". לי היה נדמה, אני אומר לה, שאת ההנאות הקטנות שלך בחיים את שואבת מהסיפוק האדיר שיש לך בעבודה. "העבודה אולי מספקת, אבל רוב הזמן אני לא נהנית בה. איך אתה יכול להשוות עוגת שוקולד לעבודה עם שולי מועלם?" היא עונה בצחוק גדול.
הקניון מסביבנו עמוס באנשים, אף על פי שמדובר בשעת צהריים של אמצע השבוע: "אנשים קונים דברים שהם לא צריכים ואין להם מושג אפילו למה הם קונים אותם, אבל ככה זה, ככה הרגילו אותם לחשוב", אומרת סלימאן, "בדיוק כפי שהרגילו אותנו לחשוב שהגז הזה שמוציאים מהאדמה צריך ללכת לטייקונים, ולא לנו. ואנחנו מאמינים, והתקשורת עושה מה שבעלי ההון אומרים לה וזה המצב. בסופו של דבר אנחנו יודעים הרי שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה, ואנחנו יודעים בתוכנו שזה לא הוגן שהטייקונים שולטים כך בנבחרים שלנו. ויש אנשים שחושבים ככה באמת וזו בדיוק העבודה שלי בכנסת - לייצג את המצביעים שלי שמאמינים בדרך הזו".
13:00 קפה בקניון: "רוב הזמן אני לא נהנית" // צילום: יוסי זליגר
הימין המתון והקיצוני בכנסת סימן אותה מזמן: ארדן תקף אותה, בבית היהודי דיברו על כך שהיא דואגת יותר לנשים בעזה מאשר לנשים הערביות במגזר המקומי. ביוני האחרון הציעה לדבר על נשות עזה. זה הספיק כדי שהעשייה הפרלמנטרית כמעט תימחק כליל. "מעל מאתיים דיונים בכנסת, ופעם אחת אמרתי את המילה 'עזה' וקיבלתי קללות ושקרים. ואתה יודע מה אני לא מסוגלת לקבל? לא את זה שתוקפים אותי, אלא שאנשים כמו ארדן או רגב מתנשאים עלינו. מי הם? מה גורם להם לחשוב שהם יותר ממני במשהו? תעבירו ביקורת, לצערי גם עם הקללות כבר השלמתי. אבל במה אתם יותר טובים או שייכים לכאן יותר ממני? את זה לא אקבל".
סוגרים יום: באקה אל־גרבייה: פייר, נהניתי
עוד מעט היא תעלה על הכביש בדרך לבאקה אל־גרבייה, כדי לנחם את המשפחה האבלה של איה מסרוואה שנרצחה באכזריות באוסטרליה. חברי הכנסת מהימין, ובכללם רה"מ, נתנו לדברים לחלוף מעל ראשם, אבל היא לא מופתעת.
"ההסתה בכנסת והדה־מורליזציה שמתחילה מרה"מ, שהלוואי שנצליח להחליף בבחירות, מחלחלת אל השרים וממשיכה לרחוב. תראו איך מסתכלים עלינו, על היחס. זה לא היה ככה, וזה מחמיר כי זה מקבל לגיטימציה. העתיד של הדור הצעיר כאן לא מזהיר, אבל אני חייבת להישאר אופטימית. אנחנו מיעוט שעשה לא פחות מהיהודים, ובתנאים קשים: תראה את כמות הרופאים והאחיות בבתי החולים מהמגזר, תראה את כמות הנשים העובדות. אבל הדעות הקדומות לא מאפשרות לכם לראות את זה כמו שצריך, ואתם עסוקים כמובן בתדמית שלנו כמחבלים, כגיס חמישי".
אני שואל אותה מה עם אחריות בצד של המגזר עצמו. סלימאן לא מתחמקת: "ודאי שאנחנו גם צריכים לקבל אחריות, ואנחנו עושים את זה. אבל תראה את הנתונים בכל הפרמטרים ותסכים איתי שיש שינוי רציני בכל המגזר. התקשורת כמובן לא תכתוב חצי מילה על כך. אתה יודע כמה קשה לדוברים שלנו להכניס משהו לתקשורת הישראלית? צריך לקרות נס בשביל שהדברים יגיעו לתקשורת המיינסטרים".
לקראת סיום הנסיעה המשותפת שלנו, אחרי שהיא אומרת שהיום הזה כבר השתבש לגמרי, אני שואל אותה אם גם הראיון הזה הרגיש לה כמו חקירת שב"כ. לפי התשובה שלה, מתברר שיצאנו בסדר: "מאוד הופתעתי כשהתקשרו מהעיתון שלך ואמרו שאתה רוצה לראיין אותי. אבל וואלה, לא, לא הרגשתי כמו בחקירה, והיו חלקים שאפילו נהניתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו