אני מקנאה באנשים עם אמונה פשוטה. כאלה שהכל ברור להם: יש אלוהים. הוא טוב. אם הוא עושה משהו שמכאיב לנו - גם זה חלק מהתוכנית הגדולה, שאותה לא נבין. אמונה פשוטה היא מעלה בעיניי, כמו ענווה, כמו נדיבות.
האמונה שלי קשה. מתחכמת. פצועה. מדממת. מטלטלת. מתעלמת. היא מטיחה כלפי שמיא בדמעות, תמיד בדמעות, שאם הוא טוב, ואם יש ברית, ואם הוא הבטיח איך זה ייתכן? איך ניתן ליישב מחלוקת בסיסית כמו ילד שסובל בעולם שבו יש אל, או פרידות שלא בעיתן, או כאב שלא ניתן לשיעור? במקומות שכבר אי אפשר לתרץ ולמצוא את הטוב שבדברים, בעומק או בממד הזמן, המחלוקת הזאת מטיחה אותי לקרשים. שוב ושוב ושוב.
מי שמאמין ככה - מפחד. מה זה מפחד? משקשק מפחד. מפחד מהקריעה הזאת בנפש. והפחד הזה בא רק מתוך אמונה גדולה. אם לא היינו מאמינים, הוא לא היה אפילו מקמט את המצח שלנו להרף עין. לא היה מפריע לנו בשטף החיים, אפילו לא לפעימת לב אחת. אבל השיחה הזאת מערבלת כה רבים מאיתנו, וכל שנותר לנו זה להמשיך לחקור בנסתר מחד, ולקנא בפשטות הטהורה מאידך.
בהתחלה, כשרק הכרנו, השיחות עם בורא עולם באו מאהבה. לא שלא הייתי מטיחה, אוהו איך שהייתי מטיחה, אבל בחינת "נאמנים פצעי אוהב". היום אני מודה ומתפללת, אבל זהירה מאוד לקוות, כי אני כל כך כועסת. אני מקבלת הרבה יותר אחריות על עצמי, ולא סומכת על הנס. זאת מערכת יחסים מרירה, מתגוננת, מאוד לא בריאה. כל מטפל זוגי היה רואה כאן פוטנציאל לפציינט ארוך טווח. אבל גם כשגירושים מונחים על השולחן, ההפסד גדול מדי. זה ממש לא משתלם. עדיף לעשות מאמץ לשלום בית.
עוד יש במה להיאחז
כי בגירושים כאלה רק אני מפסידה (מעולם לא נגררתי למניפולציות הדמגוגיות הרגשיות שבתפילת ימים נוראים הטוענת שכדאי לקב"ה למחוק את חטאינו, לסלוח לנו, לקיים אותנו למרות הכל לא בשבילנו, אלא בשבילו: "למענך ולא למעננו", "למען שמך הגדול שנקרא עלינו", "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם) .אני מפסידה אל, שלמרות כל הטענות הנכבדות שיש לנו נגדו, הוא בכל זאת ברא כאן אחלה עולם, וממשיך לקיים אותו למרות כל חטאינו. והוא ברא את הרצון האנושי להיטיב, ואת החמלה, ואת האהבה והריפוי. הוא ברא כל כך הרבה יופי.
מי שנמצא במסע לחיפוש האמונה הפשוטה, הילדותית אולי, הטהורה, אולי יגלה שאמונה היא משהו שאנחנו יכולים לבחור בו, הכל תלוי בהגדרה. אם נגדיר את האמונה כניתוח אופטימי של המציאות, נוכל לאמן את השריר הזה ולבחור להפעיל אותו בכל פעם מחדש. בכל מצוקה נוכל באופן אקטיבי לחשוב אחרת מהאוטומט ולהגיד: קרוב לוודאי שיהיה בסדר. אפשר לערב את אלוהים בזה, אפשר גם לא, ועדיין, מדובר באמונה. האופטימיים מבחירה הם מאמינים. מי שמאמין ככה פחות מפחד.
זאת לא האמונה שיצאנו לחפש. זאת אמונה שיש בה סדקים, אמונה מפוקחת, אם תרצו, אמונה לאונרד־כהנית, שבה האור חודר דרך חורים קטנים בחושך. יתרה מכן: בלי החריצים האלה - אין חיים, אין תנועה, אין מחשבה, אין אור. זאת אמונה טובה, מנחמת, חלקית, אמנם, אבל זה מה שיש בינתיים. אולי ממנה ניתן לגדול, אולי כך היא תישאר, ועדיין, יש במה להיאחז.
זאת אמונה המבוססת על שבר, על ספק. כמו שכהן אומר בשיר המטלטל ביופיו "Come Healing ", בואי החלמה: "לקטו את השבירות, הביאו אותה אלי. הניחוח של ההבטחות, שלא תעז לנדור, הרסיסים שאתה נושא, הצלב שהשארת מאחור, הנפש והגוף, צריכים להתאחות. ושהשמיים ישמעו את הפיוט שבתשובה, בוא ריפוי האיברים, ריפוי המחשבה. בחומה הזאת יש שער שנפתח לרחמים, איש מאיתנו אינו ראוי, לשבט או לחסדים".
הקב"ה מחכה לנו
ומבחינת הציבור, ומבחינת הבורא, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנחנו, המאמינים השבורים, מאמיני השברים, העבריינים, מוזמנים להתפלל עם כולם. ומבחינתנו, גם אם, כאמור, האמונה שלנו לא עשויה מקשה אחת זהב, ואינה מהודקת כמו שרצינו, חשוב שנהיה שם. כי לאל יש עוד תפקיד בעולם שלנו: הוא זה שמאחד אותנו. כשאנחנו הולכים לבית הכנסת ביום כיפור, בין שעטויים שטריימל לבן או חבושים כיפת קרטון מצ'וקמקת, אנחנו חלק ממשהו גדול יותר. משהו ענק. משהו של כולם, מג'רבה עד קראקס, מעדן עד אוסלו. אנחנו חלק משבט אחד, ממשפחה ענקית. ואנחנו הולכים לפגוש את אבא שלנו.
וכולנו נגיד "כל נדרי" ונחשוב על הנדרים שלנו המבוטלים עכשיו, כעפר הארץ, והנדרים שלו, של בורא עולם, של המלך שלנו, שבחיים לא נוותר לו עליהם. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו, שצריך לשמור ולכבד את המילה שלנו, את ההבטחות שלנו, כך אנחנו גם מצפים ממי שחינך אותנו. אנחנו נזכרים בברית שכרת בבשרינו, וכך הפך אותנו לעם, ונזכרים בארץ הזאת, הקשה והנוראה והנהדרת הזאת שהובטחה לנו. זה נדר שהוא לא יכול להפר. וזאת עוד סיבה לבוא.
וכמו בכל שנה, גם ב"כל נדרי" הפעם, נביט סביב וננסה לזהות את המתפללים איתנו. והכל יהיה שונה, כי רחוק, כי מסיכות, כי קורונה, ועדיין מוכר ומנחם, ומחבר אותנו בעבותות אחורה לאמא ואבא, לסבא וסבתא, ולהורים שלהם וסביב סביב, לכל השבטים של העם הזה. זה חלק מהזהות שלנו.
וגם השנה יהיו המתפללים הקבועים, ויהיו אלו שמגיעים רק פעם בשנה לבית הכנסת. הרב קרליבך מספר שבכל שנה הוא אומר לקהילה שלו שהם טועים לחשוב שהקבועים הם העיקר והאורחים הם הטפל. "הקב"ה מחכה ליהודים האלה כל השנה. הם אלו שעושים את יום הכיפורים 'קודש קודשים'. כשרואים בשמיים יהודי רחוק שחוזר לבית הכנסת ביום כיפור - געוואלד, איזו שמחה יש שם! כך גם בין הורים וילדים: כמובן שהם שמחים בילדים שהם רואים בכל יום, אבל ילד שמגיע הביתה פעם בשנה - כשהם רואים אותו הלב מתפוצץ משמחה!" (מתוך הספר "לב השמים" מאת שמואל זיוון)
שתהיה לנו שנה פשוטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו