אורטל ואוריאל מלכה היו נשואים עשר שנים כשאוריאל נפטר באסון הנורא הכרמל. היו אז לאורטל חמישה ילדים, כשהבת הגדולה הייתה בת 9 והיא הייתה בהיריון שישי בחודש השני עם הבת שנולדה חצי שנה אחרי מותו של אוריאל ונקראה על שמו - אוריה.
"אני זוכרת את זה כמו עכשיו, זה היה יום חמישי, נר שני של חנוכה, ובדרך כלל זה היה היום שבו אוריאל מגיע הביתה מקורס קציני השב"ס שהוא לקח בו חלק. באותו יום אוריאל התקשר להגיד שיש שריפה בכרמל ומביאים אותם לשם כדי לסייע בפינוי כלא רמון במרומי ההר, ושלכן הוא יאחר. השיחה הזאת הייתה בשעה רבע לשלוש, והלכתי לישון. בשעה ארבע, אחותו של אוריאל התקשרה ושאלה אותי מתי דיברתי עם אורי. היא אמרה לי לפתוח מהר את המחשב וראיתי את המראות של האוטובוס השרוף. מיד ניסיתי להתקשר אליו ולא היתה תשובה. הבנתי שאו שהוא תקוע בכלא בלי קליטה או שהוא היה על האוטובוס".
מתי הגיעו לבשר את הבשורות הקשות?
"הנקישה בדלת הייתה בשעה 12 בלילה, הגיע קצין העיר יחד עם שני חיילים. הם נכנסו פנימה ובשרו לי שאוריאל נעדר. ההורים שלי היו איתי ואימא שלי אמרה שאם הוא נעדר אז עוד יש סיכוי, אך הודיעו לי במוצאי שבת שזיהו את אוריאל, ואז גם הייתה הלוויה שלו".
"כשיש לך ילדים קטנים, האופציה של להתמוטט לא קיימת בכלל", היא מסבירה. "הילדים שלי החזיקו אותי על הרגליים, נאחזתי בהבנה שאם אני אפול כל הבית ייפול", היא מספרת.
לפני שנה היא התחתנה מחדש. "בדיוק אחרי 19 שנים לנישואין שלי ושל אוריאל, יום עגול שהתאריך העברי והלועזי התאחדו בו, עליתי לקבר שלו וביקשתי ממנו שימצא לי אדם נורמלי להתחתן איתו, כי עד אז היו לי כמה דייטים לא מוצלחים. בדיוק יומיים אחרי התפילה שלי הכרתי את בעלי הנוכחי".
איך הגיבו הילדים למציאות החדשה?
"כיוון שהילדים שלי כבר מבוגרים, הם אומרים הכל על השולחן, והם ידעו שאני מחפשת זוגיות. הם גם הבינו שעוד מעט כולם כבר יוצאים מהבית ושאני אשאר לבד. זה לא היה קל, היו רגעים קשים כי זה פתאום לקבל גבר זר כאבא, אבל בסופו של דבר הם רואים שטוב לי והם מאד שמחים על כך".
"החלטתי להמשיך להגשים את החלומות של שנינו"
לי טורסטון עדני הפכה לאלמנת צה"ל לקראת גיל 22 אחרי שבעלה דיויד טורסטון, לוחם וחוב"ש ביחידת 669, נפל במבצע שלום הגליל, שהפך אחרי כן למלחמת של"ג.
"היינו נשואים כבר כמעט ארבע שנים. אני סיימתי את הלימודים שלי ודיויד הקים משרד עורכי דין והתחיל להתפרסם. ביום ראשון קראו לו לחפש פצועים באזור נבטייה. הצוות הגיע לשם והמסוק חטף טיל נ"מ והתפוצץ באוויר. בהמשך, בשעה שמונה בערב, נשמעה דפיקה בדלת. חברתי עפרה הגיעה כי היינו צריכות ללמוד יחדיו, אבל איתה הגיעו ארבעה קציני צה"ל. לא הבנתי בשנייה הראשונה מה קורה, ואמרתי להם 'תגידו לי רק שהוא חי', אבל אז הם נכנסו לבית ואני התחלתי לצעוק, אני זוכרת את הצעקות שלי עד היום. צרחתי 'תגידו לי שהוא חי' והם אמרו 'אנחנו לא יודעים. הוא נעדר, המסוק שלו התפוצץ'", היא מספרת.
לדברי לי, לקח שבוע עד שצה"ל מצא את הצוות של דיויד והצליח להביא לה ממנו את טבעת הנישואין והשרשרת שלו. "יחידת 669 היא כמו משפחה קטנה, הם ליוו אותי ומלווים אותי. לאורך אותו שבוע קיוויתי שהוא שרד, אבל זכרתי שהוא אמר לי פעם שכשמסוק נפגע ומתפוצץ, אף אחד לא שורד", היא משתפת.
לי מספרת כי כבר אחרי השבעה היא החליטה להמשיך בחייה, תוך שימור הזיכרון של בעלה. "הייתי ממש צעירה. אחרי השבעה יצאתי החוצה וראיתי שהעולם ממשיך, ורק אני באבל. הרגשתי שאנשים לא ידעו מה לעשות איתי, וחלק הסתכלו עלי מרחוק, חלק עברו צד בכביש למדרכה השנייה כדי לא להסתכל לי בעיניים", היא אומרת. "החלטתי להמשיך ולחיות כאן ועכשיו. התחלתי להגשים גם את החלומות שלי וגם את של דיויד. עברתי דירה למקום קרוב כדי להתחיל בבית בלי זיכרונות. לא רציתי את הטייטל של 'אלמנת צה"ל', סירבתי להיות בקשר עם ארגוני הנופלים והתמודדתי עם הכאב לבדי. להורים שלי זה היה מאד קשה כי הם חוו את הנפילה של דיויד ואת הצער שלי, והם רצו לעטוף אותי בחיבוק ושאחזור הביתה, אבל אני החלטתי להמשיך בעצמאות שלי".
אחת הבחירות של לי הייתה לשמר את שם המשפחה טורסטון גם אם היא תתחתן מחדש. "אחרי שלוש שנים הכרתי את יאיר עדני, בעלי, ואיתו נולדו לי שני ילדים. בהתחלת הקשר לא סיפרתי לו שאני אלמנת צה"ל כי רציתי שהוא יכיר אותי כמו שאני. אחרי שלושה חודשים סיפרתי לו והוא קיבל אותי עם כל החבילה הזו. כששיר, בתי, הייתה קטנה, היא עלתה לקומה השנייה בבית שבו גרנו ומצאה את הארון עם התמונות. היא באה אלי ואמרה 'אמא, יש שם תמונה שלך ככלה אבל החתן הוא לא אבא'. מאז סיפרתי להם על דיויד והם משמרים יחד איתי את הזיכרון ומשתתפים בכל הטקסים. הצלחתי להפוך את האבל לחלק מהבית" היא מסכמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו