מצעד הגאווה שיתקיים ביום שישי הקרוב בתל אביב מוקדש לוותיקי הקהילה. עבור אפרת טילמה (73) מבת ים, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל, מחווה זו מהווה סגירת מעגל מרגשת. בזמנו היא נכלאה כשלבשה בגדי אישה, עברה התעללות ואונס, טראומות שהקשו על חייה.
איך זה היה לגדול בידיעה שאת בגוף הלא נכון?
"אמנם נולדתי במגדר ביולוגי כזכר, אבל בלב תמיד הייתי אישה", היא מספרת בחצי חיוך. "הייתי בת חמש שהבנתי שאני בגוף הלא נכון. בסתר הייתי מתלבשת בבגדים של סבתא שלי ומתאפרת. יום אחד סבתא שלי גילתה אותי והלסת שלה נשמטה, אך היא אמרה לי בגרמנית שהכל בסדר. היא היתה האדם הראשון שקיבל אותי כמו שאני, ולעולם לא אשכח לה את זה".
חייה של אפרת השתנו לאחר שמשפחתה העתיקה את מגוריה לתל אביב, שם היא גילתה שהיא לא לבד. חברתה הטובה ביותר הייתה גילה גולדשטיין ז"ל, ממייסדות הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל. "הייתי בורחת מבית הספר כדי להיפגש עם גילה. היינו חבורה של ארבע בנות טרנסג'נדריות, יושבת בבתי קפה וחולמות על הנשים שרצינו להיות. החברות שלי עם גילה נתנה לי נחמה, היא הייתה כל כך רגישה ועדינה. כשהייתי בת 14, גילה שמעה על רופא שהיה אסיר במחנות הריכוז שנותן הורמונים ורצנו אליו, לא היה חשוב לנו מה היה המחיר, העיקר לקבל את ההורמונים. הפנים שלי התעגלו וצמח לי חזה קטן, הייתי באופריה".
לצד השמחה להתגשמות הנראות הנשית, טילמה גילתה את הצד האפל של חיי הלילה. "נאנסתי שלוש פעמים בישראל באכזריות קשה. הכרתי גבר שלקח אותי בכוח וכפה עלי מין אורלי, הוא איים עלי שאם אתלונן הוא יהרוג אותי. בפעם השנייה הכרתי גבר נאה בבר, הוא הזמין אותי לדירה שלו, סגר עלי את הדלת ואמר לי 'מפה את לא תצאי חייה'. הוא אנס אותי והכה אותי כל כך חזק שחשבתי שהסוף שלי קרוב, במזל מישהו פתאום דפק בדלת ואני ניצלתי את ההזמנות לברוח".
אפרת בילדותה // צילום: באדיבות המצולמת
"הרגשתי שזו אשמתי שנאנסתי, הרגשתי הרבה בושה. יום אחד היה מאוחר מדי בשביל לחזור הביתה מהבר, אז הלכתי לישון בשטח הגדול ביפו. שוטר תפס אותי שם ולקח אותי למעצר כי לבשתי בגדי אישה. הוא איים עלי שייקח אותי בבגדי אישה כדי להראות להורים שלי. שמו אותי בבידוד בכלא יפו והיה פתח קטן מאוד לאוויר, על הרצפה היה ביוב פתוח עם ריח צחנה חזק של שפכים וחרקים בכל עבר, השוטר ניסה ככל שביכולתו למנוע ממני את החלום שלי להפוך להיות אישה".
מה החזיק אותך בשעות קשות?
"החלום להיות אישה, זה מה שהחזיק אותי. כשהשתחררתי מהמעצר סיפרתי לגילה על מה שקרה, היא אמרה לי שישראל לא מתאימה לי וכך עזבתי לגרמניה לסבתא שלי והחלטתי לעבור ניתוח לשינוי מין".
דרכון עם מגדר זכר
"בגיל 20 נסעתי למרוקו עם 10,000 דולר שסבתא שלי עזרה לי להשיג כדי לבצע את הניתוח. לפני שיצאתי לניתוח הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי: 'שלום גוף, אף פעם לא רציתי בך ובקרוב אנחנו נפרדים'. נסעתי עם דרכון גרמני בלבוש נשי, עם מגדר של זכר בדרכון, הגעתי בחששות מרובים לבית החולים והניתוח עבר בהצלחה. הודיתי לאלוהים שהצלחתי להגשים את החלום של להיות אישה. ההורים שלי ידעו על התהליך והם גם קיבלו אותי".
"הייתי נחושה להצליח" // צילום: באדיבות המצולמת
"מאחר שהייתי חייבת לשנות את המגדר במסמכים מזכר לנקבה, שבתי לישראל לאחר הניתוח. קבעו לי תור לרופא, שם נעשתה לי בדיקה לעיני סטודנטים מבלי לקבל את הסכמתי לכך, הרופא הכניס לי אצבעות לאיבר המין בעל כורחי, הוא לעג לי ודיבר אלי בלשון זכר ולא הסכים לקבוע שאני אישה. אך אני הייתי נחושה לקבל את המסמכים שלי, הגעתי למשרד הפנים איימתי שאזמין תקשורת ואקפוץ ממגדל שלום, רק אז מנהל הלשכה הסכים לשנות את המסמכים ואמר לי 'תעוף לי מהעניים'".
טילמה המשיכה בחייה מחוץ לישראל, כדיילת אוויר, כשרוב עמיתיה לא ידעו על עברה כזכר. בגיל 36 הכירה את מי שיהיה בעלה למשך 15 שנים עד שנפרדו. "אחרי תקופה ממושכת של חיזורים נעניתי למי שהיה לימים בעלי. התחתנו בבניין עיריית ברלין כשלחתונה אמא שלי הגיעה יחד עם החברות שלי. וגידלתי איתו את בנו מנישואים קודמים. במשך שנה וחצי הסתרתי את עברי ממנו מפחד שהוא יעזוב. יום אחד החלטתי שאני לא יכולה להתמודד עם הסוד וסיפרתי לו על עברי, הוא אמר לי שמה שהיה היה, ושזה לא משנה לו".
החזרה לארץ: סגירת מעגל
"פחדתי לספר לבעלי על עברי". אפרת הכלה // צילום: באדיבות המצולמת
"כשחזרתי לארץ בשנת 2005 ישראל כבר הייתה אחרת, כשרוב האנשים שהכרתי כבר נפטרו. התאחדתי שוב עם גילה, חברתי הטובה מילדות, שגיליתי שבתקשורת היא מצוירת כאישה גסה, אבל הגסות למעשה נובעת מבדרנות, כדי לאסוף סביבה חברים, להקל על הבדידות". טילמה רצתה להתנדב ולמצוא פעילות שתעסיק אותה.
"הסתכלתי באינטרנט וראיתי שבמשטרה מחפשים מתנדבים. התקדמתי בדרגות והיום אני סגל קצונה מתנדבת. הם קיבלו אותי יפה, עשיתי מאמץ כדי שטרנסיות צעירות לא יסבלו מהמשטרה כמו שאני סבלתי בזמנו. היום אני מרצה בפני שוטרים, מנסה להשפיע כמה שאפשר כדי שלא תהיה אלימות משטרתית נגד טרנסג'נדריות. הגעתי גם למרכז הגאה, כדי לתרום ולספר את הסיפור שלי. באחד הימים עשו מצגת עם כל השמות של הטרנסג'נדריות שנרצחו, התאבדו ונרדפו בישראל. אני הכרתי את כולן וזכרתי אותן. מבחינתי הן גיבורות שחייבים לספר את הסיפור שלהם, שלנו. כדי שטרנסג'נדריות הצעירות לא יהיו צריכות לעבור את מה שאנחנו עברנו. במרכז הגאה שמעו על הסיפור שלי והמחיזו אותו להצגה שעלתה בהבימה ובקאמרי בשם 'זאת שתקרא אישה'".
איך זה היה לצפות בהצגה על החיים שלך?
"זה היה קורע לב. יש את הסצנה שהשוטר מכה אותי ומשליך אותי למעצר, ועלה לי פלאשבק, פרצתי בבכי. אני מתרגשת מהכרת התודה שאני זוכה אליה, אפילו נפגשתי עם רובי ריבלין וקיבלתי ממנו תעודת הוקרה. אני נרגשת מהדור הצעיר שזוכר שאנחנו נשכבנו על הגדר בשביל החופש שלהם, אני רוצה להאמין שישראל השתנתה לטובה, למרות כל השנאה והאפליה שעדיין קיימת. וגם עם כל השנאה אני עדיין אני דבקה בחלום להיות מי שאנחנו, להיות חופשיים, שווים ולאהוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו