חליפות המגן לרופאים עברו מהפך

שבועות ארוכים הצוותים הרפואיים התהלכו בחליפות המגן הלבנות והרגישו מרוחקים ממטופליהם, אך מעצבי האופנה התגייסו למשימה והפכו את התלבושות הלבנות ליצירות אמנות שמחות. אם יגיע חלילה גל שני - הצוותים הרפואיים בבתי החולים בילינסון והשרון כבר מוכנים.

 

סאאד עומר טכנאי מכונות הנשמה

סאאד עומר, בן 37, מתגורר ביישוב המוסלמי זמר. בתקופת הקורונה הוא היה אחראי להכשרת הצוותים הרפואיים בנושא תפעול מכונות האקמו ומכונות ההנשמה. הוא נאלץ בתקופת הקורונה לחבר את החולים למנשמים, שדיברו עליהם כל כך הרבה במהדורות החדשות, וניתן להבין את גודל האחריות שהיתה מוטלת על כתפיו. 

"היתה תקופה מאוד לא קלה. בשבועיים הראשונים היינו צריכים להכין את בתי החולים עם כל הציוד שנדרש, להכשיר צוותים רפואיים לתפעל מכשור חדש, ובהמשך, כשהחלו להגיע חולים, לתת מענה לתקלות. זה תפקיד מאוד מלחיץ, במיוחד כשאתה צריך לנייד חולים מונשמים. יש גם סיפוק לראות חולים שהיו מחוברים למכונת הנשמה ומשתחררים הביתה בריאים, ויש גם עצב כשהיו חולים שנפטרו. הנחמה היתה שאנחנו יודעים בלב שלם שעשינו את כל מה שניתן היה לעשות כדי להצילם".

המעצב דורון אשכנזי, שפגש את עומר, אמר: "לצוותים הרפואיים ולאנשי החינוך מגיעה מלוא ההערכה. לצערי, המדינה לא מתגמלת אותם באופן ראוי. לכן גם שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט הזה ולתמוך בהם בדרכי. כמעצב בגדי גברים, לקחתי אלמנטים מעולם האופנה הגברית והדבקתי קולאז' של בדים שאני משתמש בהם בעיצובים שאני עושה. יצרתי טקסטורות מעניינות והתזות צבע. היה חשוב לי שהאוברול יהיה צבעוני ושמח. השתמשתי בגווני בורדו, צהוב, ירוק בהיר ומעט זהב.

למסיכה עשיתי פסיפס מעניין של ציפורים עומדות על חוט תיל, כי ציפורים מסמלות חופש, וציוץ ציפורים זה קול נעים וטוב". 

אשכנזי הוסיף: "אי אפשר להתעלם מהמגע ומהתחושה הלא נעימים מהבד שממנו עשוי האוברול. מדובר בבד סינתטי, לא נעים למגע, שנותן תחושה של הליכה בתוך שקית פלסטיק. אני מתקשה להבין איך עבדו בתוך זה במשך שעות".

כשעומר מדד את החליפה החדשה, הוא סיפר: "זה יצא ממש יפה וזה אפילו עושה חשק להישאר בתוך זה", הוא חייך. "אם בעבר חיכיתי לסיים את המשמרת רק כדי להוריד את חליפת המגן, עכשיו אני מרגיש שאני יכול להישאר עם זה בקלות במשך כמה שעות. לא ציפיתי שייצא כזה מיוחד ויפה, אני ממש מודה לדורון על היצירה היפה. אני יכול לשמור את זה אצלי?"

יפה אנניה, מאבטחת בבית החולים

יפה אנניה, בת 28, המתגוררת עם ששת אחיה והוריה בפתח תקווה, היא האישה היחידה שעובדת כמאבטחת בבית החולים השרון וגם סטודנטית שנה רביעית לקרימינולוגיה. לדבריה, התפקיד של מחלקת הביטחון היה מאוד קריטי בתקופת הקורונה.

"מאחר שזה היה בית חולים שטיפל בחולי קורונה, בכל פעם שהגיע חולה, בית החולים הפך להיות כמו זירת אבטחה לקראת בואו של ראש הממשלה: כוחות נפרסים מכל צד ברגעים ספורים". על הקשיים שבתקופה זו היא סיפרה: "היו חולים עצבניים ובני משפחה כועסים. להגיד למטופל שהוא לא יכול להיכנס עם קרוב משפחה, זה לא מתקבל על הדעת. זו דילמה קשה. הלב שלנו היה איתם. היו אומרים לנו: 'אין לכם לב'".

את התקופה הזו מסכמת אנניה: "זו תקופה מאוד מאתגרת מקצועית. הרגשתי שאנחנו לא שקופים, שצריכים אותנו ואנחנו מאוד חיוניים וחשובים למערכת. מבחינה אישית זו היתה תקופה שמאוד חששתי בה להוריי. אני גרה איתם ועם האחים שלי, וחששתי להדביק אותם". 

המעצב יובל רביד, שפגש את יפה, סיפר על החוויה שלו: "כאמן שאוהב לצייר על בגד, היה חשוב לי לשבור את המראה הלבן ושהבגד יהיה צבעוני. צבעים חזקים כמו ורוד פוקסיה וכחול טורקיז בהחלט הוסיפו שמחה. לראות את אנניה לובשת את האוברול כשהיא מחייכת, זה באמת עושה הרגשה טובה בלב. זה האיר אותה. אני רגיל להלביש דוגמניות, ופה יפה ראתה את התוצאה וזה ישר העלה על פניה חיוך נבוך, וזה קסום".

"אהבתי מאוד את מה שיובל עיצב", מספרת אנניה, "להכניס צבע לחליפות האלה זה דבר חשוב - ובעצם כל דבר שיכול להפוך את המפגש הראשוני עם המטופלים לנעים יותר".

רביד הוסיף: "זה מאוד יפה ומחמיא. באמת מגיע לכם, הצוותים הרפואיים, על כל מה שעשיתם למען האזרחים בתקופה האחרונה ובכלל".         

הילה אשרי, אחות במחלקה לרפואה דחופה

הילה אשרי, בת 33 מתל אביב, משמשת זה כ־10 שנים אחות במחלקה לרפואה דחופה בבילינסון. "כל הניסיון והוותק והתרחישים שרק ניתן לדמיין לא התקרבו למה שזה היה באמת", מספרת אשרי. "ראינו את התמונות שהגיעו מאיטליה, והיה חשש גדול. תחושה של 'הנה זה תכף מתקרב אלינו', שמלווה בפחד מהלא נודע. אני זוכרת את החולה הראשון שהגיע. היה חשש להידבק - גם מצידנו, וגם מצד המשפחות והחברים, שהתרחקו מאיתנו". 

עוד הוסיפה כי היו לא מעט רגעי התפרקות ובכי. "המזל הוא שהצוות היה סוג של חברים, ולא רק חברים לעבודה. הם היחידים שמבינים את מה שאת עוברת. הסתכלנו לקורונה בעיניים. אני זוכרת סבא כבן 80 שהתברר שהוא חיובי. למחרת התעניינתי מה איתו, ואמרו לי שהמצב שלו הידרדר מאוד. תפסתי את הראש וחשבתי לעצמי שרק אתמול הוא הלך על הרגליים בעצמו, ואיך זה שפתאום הוא מונשם? זה נותן סטירת לחי - שמדובר פה בנגיף שתוקף אחרת ממה שהכרנו".

אשרי נזכרת גם ברגעי הסיפוק. "מלבד העובדה שמדובר בדבר שייכנס לדפי ההיסטוריה ואני חלק ממנו, אני נזכרת ביד של סבתא אחת שנשענה עלי כשהובלתי אותה באגף, בחיוך של הסבא כשכיסיתי אותו בשמיכה".

את אשרי פגש המעצב מעוז דהאן, שסיפר: "בגד המגן עשה לי דז'ה וו. לפני שנתיים הצגתי בתצוגת אופנה בגד שנורא דומה לאוברול שלובשים הצוותים הרפואיים, ועבורי זו סגירת מעגל. הרעש שהבד עשה היה מאוד נוקשה. זה לא נעים ללבישה על הגוף. חשבתי שהבגד מאוד מרתיע עבור מי שמגיע לביה"ח ופוגש כך את הצוותים".

אשרי סיפרה: "ראיתי אוברול מרשים עם זריקת צבע, עיצוב מינימליסטי ויפה, שעשה שינוי מדהים גם בתחושה". מעוז סיכם: "טוב שהצלחתי לשמח אותה, לפעמים לא צריך הרבה כדי לעשות שינוי גדול".

נועה בן נון, אחות טיפול נמרץ

נועה בן נון, בת 38, עלתה בגיל 15 לבדה מאוקראינה במסגרת תוכנית נוער. כיום היא מתגוררת בפתח תקווה, נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים, ורק לאחרונה הוריה עלו לישראל. על תקופת הקורונה היא מספרת: "זו היתה תקופה לא פשוטה.

כאחות אחראית בבית החולים השרון הייתי מגיעה בשבע בבוקר ונשארת עד 11 בלילה. בקושי ראיתי את הילדים. זה לעבוד סביב השעון, עם חליפת מגן מאוד לא נוחה. בתוך החליפה מהר מאוד נהיה חם, מזיעים והזיעה נשארת עלייך. תחושה קשה שאת בתוך סאונה, ובמצב הזה היינו צריכים לטפל בחולים קשים". 

עוד היא מספרת: "זו היתה תקופה מאתגרת מקצועית, ובנוסף גם תקופה מאוד מפחידה. חולים שהגיעו בהכרה, מצבם הידרדר מהר עד שנזקקו להנשמה. ראיתי חולים בסטרס כי קשה להם לנשום ומפחדים מהלא נודע. נוסף על כך, הם נלחצו לראות במחלקה את הצוותים הרפואיים שנראו כולם אותו הדבר בתוך חליפות החלל. לא רואים איך אנחנו נראים ומה השוני בין אחד לאחר. אני זוכרת שמהר מאוד הדבקנו תמונות אישיות בחזית ובגב, כדי שיראו את הפנים של מי שנמצא מתחת לחליפה".

נועה נפגשה עם המעצבות טובל'ה ונעמה חסין. חסין סיפרה: "כשפנו אלי בנושא, מייד חשבתי על זה שאחותי היא אחות טיפול נמרץ בניו יורק, לכן היה חשוב לי לעצב עבור מישהי בתפקיד כמו שלה. כשקיבלנו את חליפת המגן נגעתי בבד, ומייד עבר לי בראש 'לעזאזל, איך צוותים רפואיים יכולים להסתובב בדבר הזה?'. לעומת זאת, אמא שלי (טובל'ה) ראתה פוטנציאל לאוברול אופנתי. חשבנו יחד על עיצוב שמאוד מחובר לכתב היד שלנו, ובחרנו לתפור רקמות פרחוניות ואת הלוגו של בית החולים, ואמא שלי ציינה שחייבים גם את דגל ישראל. אם הייתי חלילה צריכה להיות מטופלת בבית חולים, הייתי רוצה לראות את הצוותים הרפואיים לבושים בלבוש צבעוני ולא במראה של עב"ם מאיים".

"כל הדרך למפגש עם נעמה וטובל'ה בסטודיו חשבתי 'מה כבר אפשר לעשות עם חליפות מגן?'", מספרת בן נון. "הופתעתי כשראיתי את רקמות הפרחים, נשארתי בפה פעור. היה כיף לפגוש אותן, מפגש שכלל הרבה צחוק. זה נראה כמו אוברול רגיל, בגד לכל דבר".

חסין הוסיפה: "לראות את ההתלהבות והשמחה כשנועה מדדה את הבגד - מבחינתנו זה אומר הכל. לראות אותה מחייכת זה סיפוק גדול. הלוואי שהבגד הזה יביא רעיון ליצרנים, שאפשר עם מעט צבע לשנות המון". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו