אתחיל מהסוף - לא קראנו לו 'קורונה'. אני מרגיש צורך לציין זאת בתקופה שבה הורים קוראים לתינוקות על שם גבינה.
בזמן שברחבי העולם עסוקים בספירת נדבקים ומתים, אצלנו בבית סופרים את דקות השינה היקרות. התינוק שלנו נולד בדיוק עם פרוץ סערת הקורונה, ובכך ניתק אותנו לחלוטין מהעיסוק במגפה. נכנסנו למעין כוך קטן, משפחתי ומאוד אינטימי שבו אין לנו ברירה אלא להתמודד עם המציאות - אנחנו סגורים בבית עם תינוק שזה עתה נולד.
לא ככה דמיינתי את זה. תיארתי לעצמי מציאות אחרת לגמרי: החיבוקים, הנשיקות וההתרגשות של המשפחה מכך שהגיע תינוק חדש - בן בכור, נכד ראשון לשני הצדדים. וואוו. ואז גם הברית, החזרה לשגרה, הנסיעה לעבודה והציפייה לחזור הביתה לקרן, אשתי, ולילד. חלום ישראלי קטן, דירת שני חדרים, שני כלבים, זוג צעיר ותינוק אחד.
אבל זה קרה בזמן קורונה. הייתי צריך להבין שזה הכיוון, אי שם ב-12 במרץ, עם הצירים שהופיעו בחצות. קרן העירה אותי בסביבות 2 לפנות בוקר, אמרה שהיא כבר מתזמנת צירים במשך שעתיים והגיעה העת להתחפף לבית החולים במהירות.
היא קמה בעדינות ובביטחון, צעדה לעבר הדלת בדילוגים וירדה לאט-לאט במדרגות.
אני, מצד שני, רצתי ברחבי הבית, מנסה להסדיר נשימה, מנסה לאסוף את התיק שממילא היה מאורגן וקרוב מאוד לצאת מהבית בתחתונים. עד כאן - בהחלט בגדר הפנטזיה.
טסנו לאיכילוב, חוברנו למוניטור, האחות הודיעה לנו: "כולה התכווצויות, תחזרו הביתה".
חדל פנטזיה, חוזרים הביתה. זה עוד לא זה. אבל רגע לפני שחזרנו הגיע רופא שכבר מהתבוננות בתזוזת הכתפיים שלו הבנו שמשהו לא בסדר. ואכן, האטות בקצב הלב, מוניטור בחזרה, הפעם האחות פחות אופטימית ויותר רצינית.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו בחדר לידה, כל המי ומה של איכילוב סביבנו, בחוץ יש כבר מיטה מוכנה לטוס לחדר ניתוח. אין זמן לאפידורל, אין זמן אפילו לגז צחוק - זה חייב לקרות כאן ועכשיו. רופא נוסף נכנס לחדר, אחז ברגליה של קרן והתחיל לצעוק ולהרעיד את מחלקת היולדת: "תלחצי עכשיו! התינוק שלך בסכנה את לא מבינה? תלחצי!"
הזמן עבר לאט. מי חשב על קורונה? מי חשב בכלל על החיבוקים והנשיקות שלא יהיו? הדקות נמתחו כשעות שבמהלכן לא יכולתי לעזור בשום צורה - חוץ מאשר להחזיק לקרן את היד.
שבע שעות לאחר הציר הראשון, בלידה מהירה וייחודית שתיחקק לעד בזיכרון - קיבלנו אותו בריא ושלם במשקל של 2.700. שתי נשמות תאומות שיצרו לב פועם אחד.
הפנטזיה המשיכה להיסדק כאשר בכניסה למיון יולדות הבהירו לנו שבגלל הקורונה אין כניסה ליותר ממבקר אחד ובשעות ספציפיות. מצאתי את עצמי מתייצב כמו למשמרת, בוקר וערב בהקפדה. במקום שכל המשפחה - יחד עם ההורים, הסבים והסבתות, האחים והאחיות - נשב כמשפחה אחת גדולה ומאושרת, היינו שם רק אני קרן והילד כמעט כל הזמן.
השתחררנו מהאשפוז וכמה ימים לאחר מכן מצאנו את עצמנו ב"אירוע הברית". למרות שהחלטנו מראש שנעשה אירוע קטן עד 50 משתתפים, רק למשפחה, הפנטזיה גם כאן המשיכה להיסדק. האירוע אפילו לא הרים מניין: שמונה אנשים כולל הרב. ברית בטריינינג.
אבל כמה שזה היה מיוחד. ולא רק בשל המראה הנדיר של "הספטול" שהרב הוציא מהתיק שבאותם ימים היה שווה ערך לאונקיית זהב. זה היה מיוחד כי זאת באמת הייתה המשפחה הגרעינית, אני וקרן במעמד הקדוש הזה, כשאמא שלי ואחותי בשיחות וידאו בוואטסאפ.
בדיעבד, קיבלנו אירוע שבו לא נאלצנו לחבק קרובי משפחה שאנחנו לא בטוח מכירים או לענות בריפיט על שאלות מציקות שאין לנו באמת תשובה עליהן. בירכנו, התפללנו, עצמנו עיניים בחוזקה כשנעשה החיתוך והכל ביחד - בהתרגשות אמיתית מהמאורע.
ויסלחו לי הקוראים, כי הנגיף הזה באמת נורא, אבל לאט-לאט התחלנו לגלות את יתרונות הקורונה: אני כעת נמצא בבית, אמנם עובד אבל לאשתי יש יד זמינה לאורך כל היממה. הלימון הפך ללימונדה, ולא בהכרח התכוונו לכך. זה פשוט קרה.
מצאנו את עצמנו עושים משמרות שינה, ומי יודע אם הייתה לנו את הפריבילגיה לעשות זאת אם הייתי מחוץ לבית במשך תשע שעות ביממה (לא כולל פקקים). אנחנו חולקים את הארוחות ואת הכאב ביד שמאל שמחזיקה את העולל, כל אחד מאיתנו בתורו, ובעיקר שותפים להרבה רגעי אושר קטנים שסיפק לנו הקטן. אנחנו עוטפים אותו ביחד כשהוא בוכה, כשיש לו גזים, הורות משותפת על כל המשתמע מכך.
בזכות הקורונה לא "זרקתי" את קרן לתוך חופשת הלידה ויצאתי לעבודה. בזכות הקורונה אני איתה יד ביד בתוך זה, צמוד לאורך כל שעות היום והלילה, ולא פחות חשוב: שם בשביל כל הרגעים הקסומים שייחרתו לי בזיכרון ולא רק בתמונות ובסיפורים בדיעבד.
מעבר להכל, זה חיזק את הקשר שלנו. הפכנו לתא משפחתי שצריך להתמודד עם מציאות לא פשוטה, כזאת שברובה אנחנו נמצאים בבית ולא יוצאים החוצה. זה מבחן לא קל לזוגיות שלנו וגם לפוטנציאל ההורי שלנו - וטפו טפו טפו, נדמה שאנחנו עוברים את זה בשלום.
הקורונה, על כל ההרס שלה, אצלנו במשפחה דווקא שימשה כדבק מגע חזק.
בזמן שאני עובד, כותב, מתעסק בשלי, אני גם מתאהב בילד הנפלא הזה שבנס גדול, באמצע חודש מרץ, בימי קורונה - הגיע לעולם, כי לרגעים היה נראה שיש ספק שזה אכן יקרה.
אולי בעצם עם כל המחמאות על המצב שאליו נקלענו בגלל הקורונה - הייתי צריך לקרוא לילד קורונה? אולי זה מה שהיה קורה אם הייתה נולדת לנו בת.
קראנו לו אדם. החלטנו על השם מזמן אבל עכשיו זה נראה יותר מתאים מתמיד - כי בסוף האדם ינצח.